ועידת לונדון (1832)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

ועידת לונדון של 1832 הייתה ועידה בינלאומית שהתכנסה כדי להקים ממשלה יציבה ביוון. משא-ומתן שהתנהל במהלך הוועידה בין שלוש המעצמות הגדולות (בריטניה, צרפת ורוסיה) הביא להקמתה של ממלכת יוון תחת שלטונו של אותון, מלך יוון. החלטות הוועידה קיבלו הכרה בינלאומית באמנת קונסטנטינופול, שנחתמה באותה שנה ובה הובטחה עצמאותה המלאה של יוון מן האימפריה העות'מאנית. ועידת לונדון התבססה על החלטות הסכם אקרמן מ- 1826 שהכיר בריבונות של נסיכות מולדובה ונסיכות ואלכיה.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

שאיפת העצמאות של העם היווני באה לידי ביטוי במלחמת העצמאות היוונית. עם פרוץ מעשי האיבה, תמכו מעצמות המערב בעם היווני. תמיכה זו התבטאה בהסכם לונדון ובקרב נאווארינו שנערך ב-1827. אחרי תבוסת כוחות האימפריה העות'מאנית בקרב נאווארינו החליט הסולטאן העות'מאני מהמוט השני לבטל את הסכם אקרמן, הורה למוחמד עלי לא להסיג את צבאו מן הפלופונסוס. וסגר את הבוספורוס למעבר אוניות זרות מה שפגע בצי הרוסי שזה היה המוצא שלו לים התיכון. בתגובה פתחה רוסיה במלחמה שהסתיימה ביציאת צבא איברהים פאשה באוקטובר 1828 את יוון ובהסכם אדירנה שנחתם ב-1829 בו הבטיח הסולטאן מתן אוטונומיה לסרביה וליוון, והתיר לרוסים להחזיק במולדובה ובוולאכיה עד לתשלום פיצויים לרוסיה. היוונים, שמפלת אויביהם ביבשה ובים וניצחונותיהם הצבאיים שלהם עצמם הפיחו בהם תקוות מחודשות, לא הסכימו להסתפק באוטונומיה ורצו לקבל עצמאות מלאה. כאשר המושל הראשון של יוון יואניס קפודיסטריאס נרצח בשנת 1831 בנאפפליו ואחיו אבגוסטינוס קפודיסטריאס שירש את תפקידו לא הצליח להביא לרגיעה במדינה. המעצמות שאפו לסיום המאבקים בתוך יוון ולכינון שלטון יציב.

הוועידה[עריכת קוד מקור | עריכה]

במאי 1832, השר לענייני חוץ וחבר העמים הבריטי הנרי טמפל התכנס עם דיפלומטים צרפתים ורוסים, וב-11 במאי, ללא התייעצות עם היוונים, החליטה הוועדה שיוון צריכה להיות מונרכיה. הסיבה להחלטה זו היה החשש מפני תנועות ליברליות ורפובליקניות כפי שבאו לביטוי בצרפת המהפכנית ועל כן התעקשו כי לאחר מות קפודיסטריאס תיכון ביוון מונרכיה.

את הכתר הציעו ללאופולד לבית סקסה-קובורג-גותה, מי שנהיה מאוחר יותר לאופולד הראשון, מלך הבלגים, אולם הוא ויתר כי המדינה המוצעת נראתה לו קטנה מדי (כמחצית מיוון המודרנית) וענייה מדי מכדי לאפשר לו את רמת החיים שרצה. לפיכך הציעו את כס המלוכה לנסיך הבווארי אוטו שעם הכתרתו הפך לאותון, מלך יוון, קבעו שלא יהיה איחוד בין יוון לבוואריה וקבעו את סדר הירושה. המעצמות הגדולות גם הסמיכו את שגריריהם בקונסטנטינופול, הבירה העותאמאנית, להבטיח את סיומה של מלחמת עצמאות היוונית.

בהמשך אותה שנה נחתמה אמנת קונסטנטינופול, שקבעה את הגבולות של ממלכת יוון בקו הגבול ארטה-וולוס.