ז'אן דה רוטרו
 | |
| לידה |
21 באוגוסט 1609 דרה, ממלכת צרפת  |
|---|---|
| פטירה |
28 ביוני 1650 (בגיל 40) דרה, ממלכת צרפת |
| שם לידה |
Jean Rotrou |
| מדינה |
ממלכת צרפת |
| שפות היצירה |
צרפתית |
| סוגה |
קומדיה טראגית, קומדיה, טרגדיה, שירה |
| זרם ספרותי |
בארוק |
  | |
זַ'אן דֶה רוֹטְרוּ (בצרפתית: Jean de Rotrou; 21 באוגוסט 1609 – 28 ביוני 1650) היה משורר ומחזאי טרגדיות צרפתי.
קורות חיים[עריכת קוד מקור | עריכה]
רוטרו נולד בדרה (אנ'), עיר במחוז אר ולואר של ימינו, באזור סאנטר-עמק הלואר. הוא למד בדרה ובפריז, ואף על פי שהוא צעיר מפייר קורניי בשלוש שנים, החל לכתוב לפניו. בשנת 1632, הוא הפך למחזאי הבית של צוות השחקנים של תיאטרון אוטל דה בורגון (אנ') (האולם הזה הוא התפאורה למערכה הראשונה של מחזהו של אדמון רוסטאן סיראנו דה ברז'ראק, ושמו של רוטרו מוזכר - כמו גם של קורניי). למעט יוצאים מן הכלל, האירועים היחידים שתועדו בחייו של רוטרו הם ההופעות הרצופות של מחזותיו, והצטרפותו ב-1635 לקבוצה של חמישה משוררים שהוטלה עליהם המשימה להפוך את העלילות הדרמטיות שהגה הקרדינל רישלייה למחזות טרגיים.[1]
היצירה הראשונה של רוטרו עצמו, "L'Hypocondriaque" ("ההיפוכונדר", פורסמה לראשונה ב-1631, הועלתה על הבמה כנראה ב-1628), שהוקדשה ללואי דה בורבון, רוזן סואסון (אנ'), הסניור של דרה, נכתבה כשהיה רק בן שמונה עשרה. באותה שנה פרסם את האוסף "Œuvres poetiques" ("יצירות פיוטיות"), כולל קינות, איגרות וחרוזים דתיים. היצירה השנייה שלו, "La Bague de l'oubli" ("טבעת השכחה"; 1635), עיבוד בחלקו מהמחזה באותו שם ("Sortija del Olvido") של פליקס לופה דה וגה, הייתה הרבה יותר אופיינית. זהו המחזה הראשון מבין מספר מחזות שבהם ניסה רוטרו לאזרח בצרפת את הקומדיה הרומנטית ששגשגה בספרד ובאנגליה במקום הטרגדיה הקלאסית של סנקה והקומדיה הקלאסית של פובליוס טרנטיוס אפר.[2]
לקורניי היו נטיות לאותו כיוון. עבודתו המבריקה אך הפזיזה והפחותה בהשוואה של רוטרו הראתה סימנים של היצמדות חזקה יותר לדגם הספרדי. ב-1634, כשהדפיס את "Cleagénor et Doristée" ("קליאז'נור ודוריסטה"; הוצג ב-1630), הוא אמר שהוא כבר מחברם של שלושים מחזות; אבל זה כנראה כולל עיבודים למחזות של אחרים. "Diane" ("דיאן"; הוצג ב-1630, הודפס ב-1633), "Les Occasions perdues" ("הזדמנויות אבודות"; הוצג ב-1631; הודפס ב-1635), שהקרדינל רישלייה אהב, ו-"L'Heureuse Constance" ("קונסטנס השמחה"; הוצג ב-1631; הודפס ב-1635), אשר זכה לשבחים מאן מאוסטריה, התחלפו בזה אחר זה במהירות, וכולם היו בנוסח הספרדי.[2]
ב-1631 חיקה רוטרו את פלאוטוס ב-"Les Ménechmes" (ואריאציה על המקור הלטיני "Menaechmi"), ובשנת 1634 את סנקה ב-"Hercule Mourant" ("הרקולס גוסס"). בעקבותיהם הגיעו קומדיות וטרגי-קומדיות. קיימים מסמכים המראים מכירת ארבע יצירות לאנטואן דה סומאריי תמורת 750 ליברות בשנת 1636, ובשנה הבאה הוא מכר עשר לאותו מוכר ספרים. הוא בילה זמן רב בלה מאן עם פטרונו, דה בלין, שהיה אחד ממתנגדיו של קורניי במריבה על "Le Cid" ("לה סיד"). ההנחה הכללית הייתה, בין השאר בגלל מכתב מזויף שהתקבל זה מכבר כמכתבו של קורניי, שרוטרו היה המגן הנדיב שלו בעניין זה. נראה שהוא לא היה יותר מנייטרלי, אבל לזכותו ניסיון פיוס בין הצדדים בחוברת שהודפסה ב-1637, "L'Inconnu et veritable amy de messieurs de Scudéry et Corneille" ("הידיד הלא ידוע והאמיתי של האדונים דה סודרי וקורניי").[2]
דה בלין מת ב-1637, ובשנת 1639 קנה רוטרו את תפקיד "lieutenant particulier au baüliage" בדרה. בשנה שלאחר מכן הוא התחתן עם מרגריט קאמי, והתיישב בעיר כשופט למופת ואבי המשפחה. בין יצירותיו שנכתבו לפני נישואיו היו תרגום של האמפיטריאון של פלאוטוס, תחת הכותרת "Les Deux Sosies" (1636), אנטיגונה (1638), ו"Laure Persécutée" ("לורה נרדפת" שהוצג ב-1637; הודפס ב-1639), בסגנון הפוך מיצירות קלאסיות אלו.[2]
בשנת 1646, כתב רוטרו את הראשונה מבין ארבע יצירות המופת שלו, "Le Veritable Saint Genest" ("הקדוש האמיתי ז'נה"; הוצג ב-1646; הודפס ב-1648), סיפור על מות קדושים נוצרי המכיל עלילת משנה משעשעת, נאום אצילי אחד והרבה מאוד משחק מכובד. רוטרו משתמש בהצלחה ניכרת במכשיר של מחזה בתוך מחזה כדי להביע פרספקטיבה נוצרית על נושא ה-Theatrum Mundi (אנ').[א] השחקן הרומי ז'נה הופך למומר אמיתי תוך כדי שהוא משחק את תפקידו של קדוש מעונה נוצרי. דרך אגב באחת הסצנות רוטרו חולק מחווה אצילית לגאוניות של קורניי. המחזה "Don Bertrand de Cabrère" (1647) היא קומדיה טראגית בעלת ערך; "Venceslas" ("ונסלאס"; הוצג ב-1647; הודפס ב-1648) נחשב בצרפת ליצירת המופת שלו; ל-"Cosroès" ("כורש"; 1649) יש תפאורה מזרחית, ונטען כי הוא היצירה המקורית היחידה של רוטרו.[2]
יצירות המופת הללו עוקבות אחר מודלים נוכרים, וגאונותו של רוטרו מתבטאת במיומנות שבה הוא מפשט את העלילה ומחזק את המצבים. "הקדוש ז'נה" מבוסס על "Lo fingido "verdadero של לופה דה וגה; ונסלאס הלך בעקבות ה-"No ay ser padre siendo rey" של פרנסיסקו דה רוחאס סורייה (אנ'). במחזה זה לדיסלאס ואחיו שניהם אוהבים את הנסיכה קסנדרה; לדיסלאס עושה את דרכו לביתה ובחושך הורג אדם שלדעתו הוא הדוכס של קורלנד, אבל שהוא באמת אחיו אלכסנדר, המאהב המועדף. בשעות הבוקר המוקדמות הוא פוגש את המלך ומתעמת עם הדוכס מקורלנד. המתווה של האירוע הזה הוא במחזה הספרדי, אבל שם הצופים מודעים לטעות הנוראה בזמן הרצח. רוטרו מראה את המיומנות הדרמטית שלו בכך שהוא מסתיר את העובדות האמיתיות מהקהל עד שהן מתגלות ללדיסלאס מוכה האימה עצמו.[2]
בשנת 1650 פרצה מגפת הדבר בדרה. רוטרו נשאר בתפקידו, אף על פי שביקש בדחיפות להציל את עצמו בנסיעה לפריז; לקה במחלה, ומת זמן קצר לאחר מכן. הוא נקבר בדרה ב-28 ביוני 1650. פוריותו הגדולה של רוטרו (הוא השאיר שלושים וחמישה מחזות שנאספו מלבד אחרים שאבדו או לא נאספו), ואולי חוסר הוודאות של התוכן הדרמטי של מחזותיו המופגן בהיסוס שלו כמעט עד יומו האחרון בין ה"קלאסיים" והסגנון הרומנטי פגע בעבודתו. אין לו מחזה טוב לחלוטין, וכמעט שאין מערכה אחת טובה לחלוטין. אבל המצבים שלו הם לרוב פתטיים ואצילים, וכמשורר טרגי הוא במיטבו כמעט שווה ערך לקורניי ולז'אן רסין. לשורותיו הבודדות ולביטויים הבודדים שלו יש זוהר וכוח שלא ניתן למצוא בדרמה הצרפתית בין קורניי לוויקטור הוגו.[2]
מהדורה שלמה של רוטרו נערכה בחמישה כרכים על ידי אז'ן עמנואל ויולה-לה-דוק בשנת 1822. בשנת 1882 פרסם לואי דה רונשו מהדורה נאה של שישה מחזות – "הקדוש ז'נה", "ונסלאס", "דון ברטרנד דה קבררה", "אנטיגונה", "הרקולס גוסס" ו"כורש". "ונסלאס" ו"הקדוש ז'נה" נמצאים גם ב-"Chefs-d'œuvre Tragiques" ("יצירות מופת טראגיות") של אוסף דידו (אנ').[2]
אחיו של רוטרו, פייר רוטרו דה סודרוויל, השאיר אחריו ספר זיכרונות שאבד, אך הוא מצוטט על ידי אבה בריון (Abbé Brillon; 1671–1736) כמקור ל-"Notice biographique sur Jean Rotrou" ("הערה ביוגרפית על ז'אן רוטרו"), שהודפס לראשונה ב-1885 בשארטר.
מכתביו[עריכת קוד מקור | עריכה]
- Agésilan de Colchos, tragi-comédie, 1635.
- Amarillis
- Amélie, tragi-comédie, 1636.
- L'Aveugle de Smyrne
- Les Captifs, ou les Esclaves, comedy, 1638.
- L'Hypondriaque ou Le Mort amoureux, tragi-comédie, 1628.
- La bague de l'oubli, comedy, 1628.
- Cléagenor et Doristée, tragi-comédie, 1630.
- La Diane, comedy, 1630.
- L'Heureuse constance, tragi-comédie, 1631.
- Les Ménechmes, comedy, 1632.
- La Comédie des Tuileries
- Cosroès, tragédie, 1648.
- Dom Bernard de Cabrère, tragi-comédie, 1647.
- Dom Lope de Cardone, tragi-comédie, 1649.
- La Florimonde, comedy, 1649.
- Hercule mourant, tragedy, 1632.
- Laure persécutée, tragi-comédie, 1637.
- Métamorphose des yeux de Philis en astres
- La Naissance d'Hercule, ou l’Amphitryon
- Les Occasions perdues, tragi-comédie, 1631.
- La Sœur, comedy, 1645.
- Le Temple de la mort
- Venceslas, tragedy, 1647.
- Le Véritable Saint Genest, tragedy, 1646.
- Antigone, tragedy, 1638
- Iphigénie, tragedy, 1640.
- La Célimène, comedy, 1633.
- L'Heureux naufrage, tragi-comédie, 1633.
- La Céliane, tragi-comédie, 1634.
- La Belle Alphrède, comedy, 1634.
- La Pèlerine amoureuse, tragi-comédie, 1634.
- L'innocente infidélité, tragi-comédie, 1635.
- Clorinde, comedy, 1636.
- Les Deux Sosies, comedy, 1636.
- Les deux Pucelles, tragi-comédie, 1636.
- Crisante, tragedy, 1639.
- Clarice, comedy, 1641.
- La Bélisaire, tragédy, 1643.
- Célie ou Le Vice-roi de Naples, comedy, 1646.
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ז'אן דה רוטרו, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
- Works by or about Jean Rotrou at Internet Archive
ביאורים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ מלטינית "התיאטרון העולמי" - הסבר מטפיזי של העולם המציג אותו כתיאטרון (המוכר באמירתו של שייקספיר ש"כל העולם הוא במה") שבו אנשים הם דמויות ומעשיהם יוצרים דרמה, עם אלוהים כמחבר