אנטיגונה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
ציור של אנטיגונה בידי פרדריק ליטון

אנטיגונה (יוונית: Αντιγόνη מילולית - זו שנועדה להתנגד) היא דמות מהמיתולוגיה היוונית ומחזה מאת סופוקלס. היא בתו וגם אחותו למחצה של אדיפוס, מלך תבאי ושל אשתו-אמו יוקסטה (לוקסטה). הגרסה הידועה ביותר של סיפור אנטיגונה מצויה בטרגדיה בעלת אותו שם מאת סופוקלס, אשר הוצגה ככל הנראה לראשונה ב-442 לפנה"ס. ישנן גם גרסאות אחרות לסיפור, החורגות מגרסתו של סופוקלס.

הרקע לסיפור אנטיגונה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אנטיגונה ליוותה ביחד עם אחותה איסמנה את אביהם העיוור אדיפוס לגלות, נמלטה לקולונוס ליד אתונה ושוחררה בידי תזאוס כאשר דודה קריאון ביקש לחטוף אותה. לאחר מותו של אדיפוס היא חוזרת לתבאי, כדי למנוע את הקרב בין שני אחיה, עליו התנבא אביה. לאחר עזיבתו של אדיפוס התחלקו שני בניו פוליניקס ואטאוקלס בשלטון בעירם תבאי. לאחר שפוליניקס גורש בידי אחיו, גייס כוח צבא ועלה על תבאי, "עיר שבעת השערים", לכובשה. אתאוקלס ניצח בקרב על שישה מבין השערים, אך בשביעי נפלו שני האחים בקרב, זה מידו של זה. בנקודה זו מתחיל מחזהו של סופוקלס, כמו גם למשל המחזה "אנטיגונה" מאת המחזאי הצרפתי ז'אן אנווי.

עלילת מחזהו של סופוקלס[עריכת קוד מקור | עריכה]

דודה של אנטיגונה, קריאון לבית מנוקיוס, מלכה החדש של תבאי, אוסר על קבורתו של פוליניקס בשמם של האלים, אך אנטיגונה מקדימה את ערך המשפחה לערך הציות לחוק ומאמינה כי ציווי האלים קודם לזה של בני האדם. היא מבצעת בחשאי את טקסי הקבורה הדתיים. אחותה איסמנה מנסה לשווא להניא אותה מכך. כאשר אנטיגונה נתפסת במעשיה, היא מודה בהם ללא היסוס. קריאון דן אותה למוות, אך אחרי ויכוח עם בנו, היימון, הוא משנה את דעתו ודן אותה לעונש מיתה ברעב במערה מחוץ לעיר, על אף שהיא כלתו המיועדת של בנו היימון. כאשר הנביא טירסיאס חוזה שביתו של קריאון ימלא מקוננות, מתחרט קריאון ומחליט לשנות את רוע הגזרה. קריאון מחליט לשמוע בעצתו של הנביא, לשחרר את אנטיגונה מכלאה, ולערוך טקס קבורה לפוליניקס המת, קובר את פוליניקס והולך לשחרר את אנטיגונה, אך מגלה כי איחר את המועד: אנטיגונה כבר תלתה את עצמה. היימון הצליח להיכנס למערה ומתחבק עם אנטיגונה התלויה. שעה שאביו מגיע, היימון מנסה לפגוע בו בחרבו, אך בסופו של דבר מתאבד אף הוא. כאשר דבר מותו נודע לאשת קריאון, אורידיקה, שולחת גם זו יד בנפשה.

המקהלה מציגה בשיר הסיום את מסר היצירה, שהוא:

סוד האושר - בתבונה! כיבוד אלים - חובה./ מילים גבוהות ויהירות/ יביאו רק מכות גדולות/ כי רק בסוף, עם הזקנה,/ יקנה אדם תבונה.

– תרגום: שמעון בוזגלו

השפעת מחזהו של סופוקלס[עריכת קוד מקור | עריכה]

המחזה אנטיגונה נחשב, יחד עם אדיפוס המלך, לאחד ממחזותיו המשפיעים ביותר של סופוקלס. על כך מעידים עיבודים רבים למחזה. אריסטו אמנם הסתייג ממחזה זה כמיצג נאמן של הטרגדיה, אבל מאות רבות מאוחר יותר כינה הגל, בהרצאותיו על האסתטיקה, את המחזה יצירת האמנות המושלמת ביותר המוכרת לו. עיבודים מודרניים נוספים למחזה, בעלי משמעויות פילוסופיות ופוליטיות, נעשו על ידי ברטולד ברכט, ז'אן אנווי, ג'ודית באטלר וסרן קירקגור. בישראל, המחזה נלמד בשיעור ספרות בתיכונים ובחטיבות הביניים.

דמויות במחזה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • קראון - מלך תבי
  • אנטיגונה
  • איסמנה, אחותה של אנטיגונה.
  • היימון, בנו של קריאון
  • ראש המקהלה, מייצג את המקהלה ואת דעת העם
  • טירסיאס, הנביא העיוור, שמייצג את הצדק והנבואה
  • אורידיקה, אשת קראון
הנפשות הפועלות במחזה ומערכות היחסים ביניהן

תרגומים לעברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

אנלוגיה לספור מקראי[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרקע למחזה אנטיגונה הוא מאבק על ירושת המלוכה. אחיה פוליניקס, שנהרג במלחמה על השליטה בעיר, נענש בכך שלא נקבר. דמיון רב מופיע במקרא בין סיפור זה לבין סיפורה של רצפה בת איה, שהייתה פילגשו של המלך שאול. דוד נותן ביד הגבעונים את שני בניה של רצפה ואת שארית בית שאול (מלבד מפיבושת בן יהונתן), והם מוקיעים אותם על הצור ולא מביאים לקבורה.[1] זהו עונש כבד מאד היות שהתורה מצווה על "לא תלין את המת" כדי שהארץ לא תטמא. זהו חטא כלפי האל והאדמה "וְלֹא תְטַמֵּא אֶת אַדְמָתְךָ, אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה"[2]. בניגוד לאנטיגונה, רצפה אינה מפרה את צו המלך בגלוי, ואינה מערערת על סמכותו. היא מכסה את הגופות של בניה ושל בני מירב בת שאול בשק, ושומרת עליהן מפני חיית השדה ועוף השמים, מתחילת קציר השעורים ועד בוא הגשם. כשדוד שומע על המעשה האציל הזה הוא ניחם, מתרצה, ומורה בעצמו על קבורת הגופות. בניגוד לאנטיגונה, רצפה משיגה את מבוקשה בלי לגרום להחרפת הסיטואציה, בלי לגרום למוות מיותר נוסף, ואף גורמת למלך להודות בטעותו ולכפר עליה. כתוצאה מכך, גם הארץ מתרצה והגשם ניתן ארצה, אחרי שלושת שנות הבצורת: "וַיַּעַל מִשָּׁם אֶת-עַצְמוֹת שָׁאוּל, וְאֶת-עַצְמוֹת יְהוֹנָתָן בְּנוֹ; וַיַּאַסְפוּ, אֶת-עַצְמוֹת הַמּוּקָעִים.וַיִּקְבְּרוּ אֶת-עַצְמוֹת-שָׁאוּל וִיהוֹנָתָן-בְּנוֹ בְּאֶרֶץ בִּנְיָמִן בְּצֵלָע, בְּקֶבֶר קִישׁ אָבִיו, וַיַּעֲשׂוּ, כֹּל אֲשֶׁר-צִוָּה הַמֶּלֶךְ; וַיֵּעָתֵר אֱלֹהִים לָאָרֶץ, אַחֲרֵי-כֵן.[3]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ שמואל ב', פרק כ"א פסוק ט'
  2. ^ דברים, פרק כ"א פסוק כ"ג
  3. ^ שמואל ב', פרק כ"א, פסוק י"ג