ז'מילה קולונומוס

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
ז'מילה קולונומוס
Жамила Колономос
ז'מילה קולונומוס (2005)
ז'מילה קולונומוס (2005)
לידה 18 ביוני 1922
ביטולה ממלכת יוגוסלביהממלכת יוגוסלביה ממלכת יוגוסלביה
פטירה 18 ביוני 2013 (בגיל 91)
סקופיה מקדוניהמקדוניה מקדוניה
מדינה יוגוסלביה
כינויים נוספים צְבֶטָה (כינויה המחתרתי)
ידועה בשל היותה פרטיזנית
סופרת
היסטוריונית
פובליציסטית
השכלה פילולוגיה של שפות רומאניות
מעסיק אוניברסיטת סקופיה עריכת הנתון בוויקינתונים
מפלגה המפלגה הקומוניסטית של יוגוסלביה
בן זוג צ'דה פיליפובסקי (אנ')
אברהם יוסף סדיקריו (בול')
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית
כוח מגדוד הפרטיזנים של ביטולה. ז'מילה קולונומוס שלישית מימין בשורה הראשונה. חברתה אסתריה עובדיה ראשונה מימין בשורה השנייה

ז'מילה אנגלה איסאק קולונומוסמקדונית: Жамила Ангела Исак Колономос, בסרבו-קרואטית: Žamila Kolonomos;‏ 18 ביוני 1922, ביטולה, ממלכת יוגוסלביה – 18 ביוני 2013, סקופיה, מקדוניה) הייתה פרטיזנית יהודייה-יוגוסלבית בתקופת מלחמת העולם השנייה. לאחר מכן הייתה פובליציסטית, סופרת, והיסטוריונית, וכיהנה כפרופסור לפילולוגיה של שפות רומאניות באוניברסיטת סקופיה. נודעה בספרה על קהילת ביטולה שחרבה בשואה, ספר המתבסס על זכרונותיה: "מונסטיר ללא יהודים".

קורות חייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ז'מילה קולונומוס נולדה בביטולה. אביה יצחק-איסאק היה מנהל הבנק הצרפתי-סרבי שבעיר. איסאק היה בן למשפחת קָלונימוס אשר היגרה למונסטיר מיאנינה והייתה רומניוטית במקורה. השם קולונומוס היא שיבוש של השם קלונימוס. אימה של ז'מילה הייתה אסתרינה לבית פרנסז.[1] ז'מילה רכשה השכלה אקדמית בפילוסופיה ובהמשך בפילולוגיה בסקופיה. ב-1941 לאחר כיבוש יוגוסלביה בידי גרמניה הנאצית ומסירת מקדוניה לחזקת בולגריה בשל הצטרפותה להסכם התלת-צדדי, הצטרפה ז'מילה למפלגה הקומוניסטית של יוגוסלביה. ב-1942 חברה קולונומוס לכוחות הפרטיזנים של טיטו.[2] היא לחמה בגדוד הפרטיזנים על שם "גוצה דלצ'ב" מביטולה ובהמשך קודמה לדרגת סגן קומיסר של אוגדת הפרטיזנים ה-42 בדרגת מאיור.

ב-11 במרץ 1943 ביצעו הבולגרים אקציה בביטולה, עצרו 3,296[3][4] מיהודי העיר וכלאו אותם במחנה הריכוז מונופול שהוקם בתוך מפעל לטבק בסקופיה. מקצת מיהודי העיר נמלטו לפני האקציה לאלבניה. ב-29 במרץ נשלחו יהודי העיר והאזור ישירות למחנה ההשמדה טרבלינקה. קולונומוס הצליחה להימלט מהאקציה ומצאה ביחד עם חברתה אסתריה עובדיה מסתור בביתו של סטויאן-בוגויה סיליאנובסקי, שהיה בעל חנות לממכר טבק בעיר. לימים העניק ארגון יד ושם לסיליאנובסקי את עיטור חסיד אומות העולם.[5]

לאחר המלחמה התקדמה קולונומוס לדרגת קולונל בצבא יוגוסלביה. בהמשך, כיהנה במספר תפקידים ב"ליגת הקומוניסטים של מקדוניה", שהייתה המפלגה השלטת בחבל תחת הרפובליקה הפדרלית הסוציאליסטית של יוגוסלביה, ובכללם נשיאת ארגוני הנשים במקדוניה, ונשיאת הארגון לרווחת הילד והמשפחה. ב-1962 מונתה לפרופסור חבר בפקולטה לפילולוגיה של שפות רומאניות אשר באוניברסיטת סקופיה.

נישואיה הראשונים של ז'מילה קולונומוס היו לגנרל מאיור צֶ'דֶה פִילִיפּוֹבְסְקִי דָמֶה (1945-1923)(אנ'), מפקד האוגדה ה-48 "המקדונית" של צבא יוגוסלביה אותו הכירה במהלך הלחימה בשורות הפרטיזנים של טיטו. פיליפובסקי נהרג בתאונת דרכים ביוני 1945. ב-1963 נהרגה ביתם צ'דומירקה-מירה ברעידת האדמה בסקופיה כאשר הגיעה לביתה לחגוג את יום הולדתה ה-18. קלונומוס נישאה בשנית לפרטיזן אברהם סדיקריו (1919 – 2007) ולזוג נולד בן אחד - פרופסור שמואל סדיקריו, רופא, אנדוקרינולוג וקרדיולוג.

מכּתביה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ז'מילה קולונומוס חקרה את תולדות היהודים במקדוניה בכלל ובביטולה בפרט. כן חקרה וכתבה על מנהגיהם ושפת הלאדינו שהייתה שגורה בפיהם. היא ערכה וכתבה ספרים ומאמרים רבים בתחום. מבין כתביה:

  • יהודי מקדוניה במלחמת העולם השנייה (1941 – 1945), (שני כרכים), סקופיה, 1986 (עורכת)
  • מונסטיר ללא יהודים, ניו-יורק, 2008
  • Sinteyas de los sefardes de la Makedonia: memoria, uzos, mantinision, (לאדינו), סקופיה, 2005
  • "יהודי מקדוניה ושפתם" בתוך: "שפתה של אדמת מקדוניה", סקופיה, 1996, עמודים 111 - 126
  • "פתגמים ומימרות: של היהודים הספרדיים בבוסניה והרצגובינה", בשיתוף איגוד הקהילות ביוגוסלביה ומכון בן צבי, בלגרד וירושלים, 1976

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא ז'מילה קולונומוס בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ז'מילה קולונומוס, Monastir without Jews,‏ Foundation for the Advancement of Sephardic Studies and Culture,‏ 2008, עמוד 19.
  2. ^ שלמה אלבוחר, קהילת מונסטיר (ביטולה), מקדוניה, הוצאת הספרייה הציונית, ירושלים, 2005, עמוד 265.
  3. ^ מיכאל בר-זוהר, הרכבות יצאו ריקות, הוצאת הד ארצי, אור יהודה, 1999, עמוד 124.
  4. ^ חיים קשלס, תעודות ומסמכים, בתוך:אנציקלופדיה של גלויות-יהדות בולגריה, ירושלים, 1967, עמוד 848.
  5. ^ סטויאן-בוגויה סיליאנובסקי, באתר יד ושם.