אלבניה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
רפובליקת אלבניה
Republika e Shqipërisë
Flag of Albania.svg Coat of arms of Albania.svg
דגל סמל
לחצו כדי להקטין חזרה
גיברלטר אוסטריה בלגיה בולגריה קפריסין צ'כיה גרמניה דנמרק דנמרק אסטוניה ספרד פינלנד צרפת צרפת הממלכה המאוחדת הממלכה המאוחדת יוון יוון הונגריה אירלנד איטליה איטליה איטליה ליטא לוקסמבורג לטביה הולנד פולין פורטוגל רומניה שוודיה סלובניה סלובקיה איסלנד מונטנגרו מקדוניה קרואטיה טורקיה טורקיה מלטה סרביה גרינלנד איי פארו נורווגיה נורווגיה האי מאן גרנזי ג'רזי אנדורה מונאקו שווייץ ליכטנשטיין קריית הוותיקן סן מרינו אלבניה קוסובו בוסניה והרצגובינה מולדובה בלארוס רוסיה אוקראינה חצי האי קרים קזחסטן אבחזיה דרום אוסטיה גאורגיה אזרבייג'ן נחצ'יבאן ארמניה איראן לבנון סוריה ישראל ירדן ערב הסעודית עיראק רוסיה תוניסיה אלג'יריה מרוקוAlbania in Europe (-rivers -mini map).svg
אודות התמונה
מוטו לאומי אין
המנון לאומי "אל הדגל" המנון אלבניה
יבשת אירופה
שפה רשמית אלבנית, מקדונית
עיר בירה
(והעיר הגדולה ביותר)
טירנה
41°20′N 19°48′E / 41.333°N 19.800°E / 41.333; 19.800
משטר רפובליקה
ראש המדינה
- נשיא
- ראש ממשלה
נשיא
בויאר נישני
אדי רמה
הקמה
- עצמאות
- תאריך
כמדינה פדרלית
מהאימפריה העות'מאנית
28 בנובמבר 1912
שטח[1]
- דירוג עולמי
- אחוז שטח המים
28,748 קמ"ר 
145 בעולם
4.7%
אוכלוסייה[2]
(הערכה ליולי 2015)

- דירוג עולמי של אוכלוסייה
- צפיפות
- דירוג עולמי של צפיפות

3,029,278 נפש 
137 בעולם
105.37 נפש לקמ"ר
97 בעולם
אוכלוסייה לפי גילאים
 
 
 
 
 
0 10 20 30 40 50 60 70 80
גילאי 0 - 14 18.78%
גילאי 15 - 24 18.67%
גילאי 25 - 54 40.39%
גילאי 55 - 64 10.85%
גילאי 65 ומעלה 11.30%
תמ"ג[3]
(הערכה לשנת 2015)

- דירוג עולמי
- תמ"ג לנפש
- דירוג עולמי לנפש

32,440 מיליון $ 
124 בעולם
10,709 $
131 בעולם
מדד הפיתוח האנושי[4]
(2014)

- דירוג עולמי

0.733 
86 בעולם
מטבע לק ‏ (ALL)
אזור זמן UTC +2
סיומת אינטרנט .al.
קידומת בינלאומית 355
הכיכר המרכזית בעיר הבירה טירנה
אנדרטת דגל אלבניה בטירנה
מקום מגוריו של אנוור הוג'ה בטירנה
נהר ולבונה בצפון אלבניה

רפובליקת אלבניהאלבנית: Republika e Shqipërisë, מקור השם הוא כנראה "ארץ הנשרים") היא מדינה בדרום-מזרח אירופה. אלבניה גובלת במונטנגרו בצפון, קוסובו בצפון-מזרח, מקדוניה במזרח, יוון בדרום, וחוף הים האדריאטי במערב.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעת העתיקה הייתה אלבניה חלק מאיליריה וישבו בה שבטים איליריים ותראקיים שהגיעו לבלקן. במאה ה-2 לפנה"ס נכבשה איליריה בידי הרומאים, ובמרוצת המאות שלטו באזור עמים שונים, בהם הביזנטים, הנורמנים, הוונציאנים והסלאבים. בשנת 1479 כבשו העות'מאנים את הארץ, ו-500 שנות שלטונם באזור הביאו להתאסלמות רוב האלבנים. במהלך המאה ה-19 התנהלה האימפריה העות'מאנית ברכות עם האלבנים ואפשרה להם להנות מזכויות שלא היו לעמים אחרים ברחבי האימפריה. בתחילת המאה ה-20 בקשו האלבנים להתנתק כמעט לגמרי מהאימפריה והעות'מאנים סירבו להעניק להם זכויות מיוחדות מעבר למה שכבר השיגו[5]. בעקבות זאת מרדו האלבנים בשנת 1909 ושוב בשנת 1910[6][7]. ביוני 1911 הקימו האלבנים ממשלה זמנית[8].

במלחמת הבלקן הראשונה[עריכת קוד מקור | עריכה]

באוקטובר 1912, במסגרת מלחמת הבלקן הראשונה, בה מדינות הבלקן בקשו להשתלט על רומליה, השטחים של האימפריה העות'מאנית באירופה, פלשה סרביה לאלבניה וכבשה את כל צפון אלבניה ובהמשך גם חלקים ממרכזה[9]. ב-29 בנובמבר 1912 כבשה סרביה את דורס והכריזה על אזורי אלבניה שכבשה כמחוז בממלכת סרביה. במקביל, מונטנגרו הטילה מצור על שקודרה שנכבשה באפריל 1913. יוון מצידה, כבשה שטחים בדרום אלבניה לעצמה[10][11]} ואף הטילה מצור על ולורה החל מדצמבר 1912.

ב-28 בנובמבר 1912, במהלך מלחמת הבלקן הראשונה, הכריזו האלבנים על עצמאותם והכריזו על נייטרליות במלחמה בין העות'מאנים ומדינות הבלקן[12]. אולם לאור כיבוש חלקים נרחבים מאלבניה, נלחמו האלבנים בפעילות גרילה לצד העות'מאנים במטרה לשחרר את ארצם. בלחץ המעצמות, אוסטריה ואיטליה שדרשו שאלבניה תהיה עצמאית וגדולה כדי למנוע את השאיפות הסרביות, נקבע בהסכם לונדון שאלבניה תהיה עצמאית וסרביה ומונטנגרו נאלצו לסגת משטחיה.

מדינה עצמאית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בראשית מלחמת העולם הראשונה כבשה איטליה את ולורה. ביוני 1915 נכנסו כוחות של סרביה ומונטנגרו וכבשו חלקים של אלבניה[13].

ביוני 1920 החל כוח של 10 אלפים מתנדבים אלבנים בפיקודו של צ'אזים קוצולי לצור על ולורה ולאחר כשלושה חודשים הסכימה איטליה להסיג את כוחותיה מהעיר, וויתרה על דרישותיה לריבונות בה.

בשנת 1925 נעשה אהמט זוגו נשיא וב-1928 והכריז על עצמו למלך זוג הראשון. בשנת 1939 פלשה איטליה הפשיסטית לאלבניה והמלך נמלט מן המדינה. לקראת סיום מלחמת העולם השנייה תפס את השלטון מנהיג הפרטיזנים, הקומוניסט אנוור הוג'ה, והנהיג משטר קומוניסטי רודני. אלבניה (בין השנים 1976-1946 נקראה "הרפובליקה העממית של אלבניה" ולאחר מכן עד לראשית שנות ה-90 – "הרפובליקה העממית סוציאליסטית של אלבניה") הייתה בקשרים הדוקים עם ברית המועצות וסין, אך במשך השנים נוצר קרע בין המדינות והאלבנים ניסו לעצב גרסה חדשה של קומוניזם, תוך שהם מבודדים עצמם משאר אומות העולם. מחשש לפלישה הורה הוג'ה על בניית יותר מ-700,000 בונקרים באלבניה. המשטר נאבק בדתות וכנסיות ומסגדים הוחרבו[14].

ב-1981 ננקטו צעדים לפיתוח אלבניה, ואלה הואצו ב-1985 אחרי מותו של הוג'ה, ששלט במדינה במשך למעלה מארבעים שנה. במארס 1990, בעקבות התסיסה במדינות הקומוניסטיות, פקד את אלבניה גל של הפגנות ושביתות, שבישרו את תחילתן של רפורמות כלכליות גם במדינה זו. כעבור שנה, התקיימו במדינה בחירות רב-מפלגתיות, אך בהן עדיין ניצחו הקומוניסטים (והועלו חשדות לגבי זיופן). מקץ שנה נוספת, ב-1992, התקיימו בחירות חדשות, שבהן זכתה האופוזיציה הרפורמיסטית בהנהגת המפלגה הדמוקרטית, הוקמה ממשלה רב-מפלגתית, והחל תהליך של הפרטת חברות ממלכתיות והחזרת אדמות לאיכרים. כמו כן, חודשו היחסים הדיפלומטיים עם מדינות המערב.

בשנות התשעים החל להיות נפוץ במדינה "משחק הפירמידה" שסחף את התושבים בהבטחות להתעשרות מהירה. המשחק התברר כתרמית רחבת היקף ובתחילת 1997 התמוטטות מזימת הפירמידה הביאה חורבן כלכלי על המדינה, לאחר שאזרחים רבים הפסידו כל חסכונותיהם. עקב כך השתרר באלבניה מצב של כאוס - מרכזי הערים הפכו לאזור של ירי פראי באוויר, ואזרחים תמימים רבים קיפחו בשל כך את חייהם. הממשלה הודחה והמפלגה הסוציאליסטית (לשעבר הקומוניסטית) עלתה לשלטון.

בראשית 1999 פרצה באזור מלחמת קוסובו, במהלכה נמלטו רבבות פליטים מחבל קוסובה, אז בשליטה סרבית, לאלבניה.

פוליטיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

צורת השלטון היא רפובליקה נשיאותית. הגוף המחוקק העליון הוא "האספה הלאומית" ובה 155 צירים, 115 נבחרים בבחירות ישירות, 40 לפי ייצוג יחסי. ההצבעה בבחירות היא חובה.

הנשיא נבחר על ידי האספה הלאומית, וראש הממשלה ממנה את שריו בכפוף לאישור הנשיא.

יחסים עם ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – יחסי אלבניה-ישראל

ב-1991 כוננו קשרים דיפלומטיים בין אלבניה לישראל.

צבא וביטחון[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – הכוחות המזוינים של אלבניה

אלבניה הצטרפה לנאט"ו ב-1 באפריל 2009.

כלכלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

התוצרים העיקריים של אלבניה הם חיטה, תירס, סלק סוכר, תפוח אדמה, ירקות, וענבים. במשקי החי האלבנים מייצרים מגוון מוצרי בשר: בשר בקר, בשר כבש, בשר חזיר, בשר עוף, ובשר עז, וכן חלב וביצים.

המדינה נתברכה במגוון אוצרות טבע: נפט, גז טבעי, פחם, עופרת, ברזל, ניקל וכרום.

תחומי הייצור העיקריים בתעשייה האלבנית הם: עיבוד מזון, טקסטיל ובגדים, עץ, נפט, מלט, כימיקלים, כרייה, מתכות ואנרגיה הידרואלקטרית.

אלבניה מייבאת מכונות, מוצרי מזון, כימיקלים, וטקסטיל מאיטליה, בולגריה, יוון, טורקיה, גרמניה, ומקדוניה בשווי של 4.625 מיליארד דולר. אלבניה מיצאת טקסטיל, נעלים, אספלט, מתכות, עופרת, נפט גלמי, ירקות, פירות וטבק לאיטליה, יוון, גרמניה, הולנד, בלגיה וארצות הברית בשווי של 1.210 מיליארד דולר.

גאוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אלבניה ממוקמת בדרום מזרח אירופה וגובלת במקדוניה, קוסובו, מונטנגרו ויוון.

טבע הארץ הוא הררי ושני שליש מפני השטח גבוהים מ-1000 מטרים מעל לפני הים. במערב אלבניה יש שפלת חוף פוריה. באלבניה מספר הרים, הבולטים שבהם הם גולבקרוב, יזרצה והרי אפירוס. מקווי המים של אלבניה הם אגם אוחריד, אגם פרספה ואגם שקודרה.

מבחינה אדמיניסטרטיבית אלבניה מחולקת ל-12 מחוזות. המחוזות מחולקים למספר נפות.

דמוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

באלבניה חיים כ-3.5 מיליון איש. החלוקה האתנית היא: 98% אלבנים, 1% יוונים ואחוז נוסף מתפלג בין מקדונים, ולכים, צוענים, סרבים ובולגרים.

מבחינה דתית האוכלוסייה מתפלגת באופן הבא - 70% הם מוסלמים סונים ו-30% הם נוצרים (מתוכם 10% קתולים ו-20% יוונים אורתודוקסים). בפועל, בהשפעת השלטון הקומוניסטי שהוציא את הדת אל מחוץ לחוק, 70%-75% מתושבי אלבניה הם אתאיסטים.

יש הפרדה מוחלטת בין דת למדינה וסעיף הדת אינו מופיע בתעודת הזהות. רוב המסגדים ריקים ממבקרים.

יהודים[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – יהדות אלבניה

במאה ה-16 הגיעו לאלבניה יהודים ממגורשי ספרד. ב-1930 חיו בה כ-200 יהודים בלבד. בתקופת השואה הגיעו אליה פליטים מיוגוסלביה, ויחד עם היהודים האלבנים מצאו מקלט אצל משפחות מקומיות ובקרב הפרטיזנים, לאחר שהמדינה נכבשה על ידי גרמניה הנאצית ב-1943. לאחר השחרור, נערך מפקד בקרב היהודים ונתגלה, כי במהלך כל המלחמה, לא הושמד ולו יהודי אחד מאלבניה, על ידי הגרמנים הנאצים ובעלי בריתם; כולם הוסתרו וניצלו. ב-1991 הותר לשארית הקהילה היהודית להגר ורובם המכריע עלו לישראל. ב-1991 כוננו קשרים דיפלומטיים בין אלבניה לישראל.

בחנוכה תשע"א (דצמבר 2010) נערך טקס חנוכת בית הכנסת ומרכז קהילתי של חב"ד באלבניה, ושליח הרבי מליובאוויטש, הרב יואל קפלן, הוכתר לרבה הראשי של אלבניה, במעמד הרב הראשי לישראל הרב שלמה משה עמאר[15].

תרבות[עריכת קוד מקור | עריכה]

האלבנית נחשבת לשפה ייחודית באירופה, מכיוון שהבלשנים מתקשים לסווגה ואינם מוצאים דמיון רב בינה לבין השפות האחרות. האלבנית מהווה משפחה בפני עצמה בקבוצת השפות ההודו-אירופיות.

האלבנית המדוברת באלבניה שונה מזו המדוברת על ידי האלבנים שבקוסובה (יוגוסלביה לשעבר) ושבאיטליה. ניביה העיקריים של השפה האלבנית הם גֵג (במחציתהּ הצפונית של הארץ) וטוֹסְק (במחציתהּ הדרומית), כאשר הנהר שקומבין נחשב, בדרך-כלל, כקו-החלוקה הגאוגרפי ביניהם. בקרב האלבנים שבדרום איטליה, מדובר ניב ארכאי של הטוסק, המכונה "אַרְבְּרֵשׁ".

ספרות אלבנית[עריכת קוד מקור | עריכה]

עד המאה ה-19 לא נוצרה ספרות של ממש בלשון אלבנית חוץ מתרגום כתבי הקודש. במאה ה-19 קמו לאלבניה כמה יוצרים חשובים בהם ג'ירולאמו דה ראדה, אבי הספרות האלבנית שנולד וחי באיטליה אך יצירתו שירי מילוסאו תרמה להתפתחות הספרות האלבנית. ונאים פראשרי בנו של קצין טורקי שחיבר שירה לירית ואפית. בין הבולטים שביוצרי אלבניה במאה ה-20 והמאה ה-21 הם המשורר ג' פישטא, הסופר והמתרגם פ' ס' נולי, המשורר והמחזאי ק' יעקובה, המשורר ג'טון קלמנדי והסופר איסמעיל קאדרה.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • יהודית שן-דר, בסה, מילה של כבוד, מוסלמים אלבנים שהצילו יהודים בשואה, ירושלים: הוצאת יד ושם, 2010.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ דירוג שטח - מתוך ספר העובדות העולמי של ה-CIA, כפי שפורסם ב-11 באוקטובר 2015
  2. ^ דירוג אוכלוסייה - מתוך ספר העובדות העולמי של ה-CIA, כפי שפורסם ב-11 באוקטובר 2015
  3. ^ דירוג תמ"ג - מתוך ספר העובדות העולמי של ה-CIA, כפי שפורסם ב-25 באפריל 2016
  4. ^ מדד הפיתוח האנושי לשנת 2014 בדו"ח 2015 של אתר מינהל הפיתוח (UNDP) של האומות המאוחדות
  5. ^ שאלת אלבניה, הצבי, 11 ביולי 1909
  6. ^ הבלבולים באלבניה, החרות ירושלים, 22 באפריל 1910
  7. ^ אלבניה נכנעת, החרות ירושלים, 29 ביוני 1910
  8. ^ הממשלה הזמנית באלבניה, הצפירה, 8 ביוני 1911
  9. ^ The Balkan Wars 1912-1913: Prelude to the First World War, page 85
  10. ^ גורלה של אלבניה, מוריה, 22 בנובמבר 1912
  11. ^ The Balkan Wars 1912-1913: Prelude to the First World War, pages 73-74
  12. ^ על שחרור אלבניה, החרות ירושלים, 3 בדצמבר 1912
  13. ^ הסרבים וההרשחורים באלבניה, החרות ירושלים, 30 ביוני 1915
  14. ^ אלבניה נלחמת בדת, מעריב, 22 בנובמבר 1967
  15. ^ השליח הוכתר לרבה הראשי של אלבניה