זואבים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
לוחמים זואבים צרפתים במלחמת קרים, ציור מאת אלכסנדר ראצ'ינסקי, 1858
שני חיילים הולנדים מיחידת הזואבים של מדינת האפיפיור בשנת 1870

זואבים (בצרפתית - Zouaves מהמילה הברברית "זואווה", שם של שבט קבילי, ביחיד:זואווי) היה שמם של לוחמים של "לוחמה רגלית קלה", שמוצאם בהתחלה היה בצפון אפריקה ושהשתייכו ל"צבא אפריקה" (Armée d'Afrique) במסגרת הצבא הצרפתי.

שמם נקשר במיוחד למלחמות של האימפריה הצרפתית השנייה והם נודעו במדיהם הייחודיים בהשראה צפון-אפריקאית: מעילים קצרים פתוחים בחזית, שרוול ולעתים קרובות - אבנטים וכובעים מיוחדים ללא מצחיה. יחידות הזואבים היו קיימות בשנים 1962-1830. תחילה התגייסו מקרב האוכלוסייה הקבילית באלג'יריה אחרי כיבוש ארץ זו במחצית הראשונה של המאה ה-19. החל משנת 1842 גויסו אליהן רק חיילים אירופיים. הן הפכו שוב למעורבות בין נובמבר 1942-מאי 1945 אחרי רפורמת הצבא הצרפתי בצפון אפריקה. גדודי הזואבים יחד עם אלו של הצלפים האלג'יראים זכו למספר הרב ביותר של עיטורים צבאיים בצבא הצרפתי, אחרי גדוד הרגלי הקולוניאלי ממרוקו (RICM) וגדוד הצועדים של לגיון הזרים.

גם ארצות אחרות הקימו לתקופות קצרות יחידות זואבים לפי הדגם של הצבא הצרפתי: האימפריה העות'מאנית,מדינת האפיפיור, ארצות הברית בימי מלחמת האזרחים האמריקנית (1865-1861) וברזיל בימי מלחמת פרגוואי (1870-1867).

מקור המושג[עריכת קוד מקור | עריכה]

המילה "זואב" בא משם אחד משבטי הקבילים שהתגורר בפסגות הרי ג'ורג'ורה. התושב הילידי הראשון שגויס לשירות צרפת בעת כיבוש אלג'יר היה זואווי, בן לאותו שבט זואווה, ומשם המושג הוכלל כאל כל הלוחמים הילידים שגויסו. בני זוואווה שימשו קודם לכן כחיילים, לרבות יניצ'רים, בממלכת אלג'יר בת חסות של האימפריה העות'מאנית ושירתו את הדיי של אלג'יר. אחרי כיבוש אלג'יר על ידי הצרפתים ב-1830 הצבא הצרפתי שילב אותם ביחידה מיוחדת שנקראה "גיס הזואבים" (Corps des zouaves) שמעמדו סודר רשמית על ידי צו מלכותי בשנת 1831.

הזואבים הצרפתים[עריכת קוד מקור | עריכה]

כיבוש אלג'יריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביוני 1830 נחת הצבא הצרפתי בסידי פרג' או סידי פרוש וב-5 ביולי הכניעה את העיר אלג'יר. ב-15 באוגוסט 1830 הרוזן בומון, מפקד חיל המשלוח הצרפתי, החליט בעצת הקולונל אלפרד ד'אוביניוסק, לגייס 500 זואבים ראשונים מתוך יחידה ששירתה את שלטון הכיבוש העות'מאני. הייתה זו פלוגת הזואבים הראשונה. ב-1 באוקטובר 1830 גייס יורשו בתפקיד, הגנרל ברטראן קלאזל, לשירותו, בנוסף לשאריות יחידת הזואבים של הדיי של אלג'יר ושל סגנו, עוד לוחמים "מורים", ערבים וקולוגלי, והקים על בסיס זה את גיס הזואבים (Corps des zouaves). גיס זה הורכב משתי פלוגות בסך הכל - 700 לוחמים. קמו גם שתי יחידות (escadrons) של פרשים זואבים, אך אלו שולבו החל מ-1831 ב"גדוד הציידים האפריקני". יחידה זו הייתה מעורבת כששולבו בה גם ילידים וגם צרפתים שורשיים, עם משכורת זהה. נעשה ניסיון כושל לשלב בתוכם גם מתנדבים פריזאים. בסופו של דבר אלו האחרונים שובצו בגדוד הרגלים מס. 67.

בשנת 1838 הוקמה פלוגה נוספת ושלוש היחידות הרכיבו את הגדוד בפיקודו של המייג'ור למוריסייר. זמן מה אחרי הקמת יחידת הצלפים האלג'יראים ה"טורקוס" כגוף צבאי המורכב מחיילים מוסלמים, שונה אופיו של גדוד הזואבים והוא גייס חיילים מצרפת המטרופוליטנית בלבד.

בימי כיבוש אלג'יריה על ידי צרפת שירתו הזואבים שירות צבאי ארוך. בין אוקטובר 1831-ינואר 1831 השתתפו הזואבים בקרבות נגד הביי של טיטרי ובכיבוש הזמני של בלידה ושל מדאה. הצלחתם המהדהדת הראשונה התרחשה במבצע במעבר מוזאיה ב-3 ביולי 1831 [דרוש מקור] כשהם חיפו על נסיגת חיל המצב הצרפתי ממדאה. אחר כך הצטיינו בקרבות מיטיג'ה בספטמבר 1836 ובמצור על העיר קונסטנטין ב-1837. מגויסים בהתנדבות או על ידי העברה מיחידות אחרות אחרי ותק של לפחות שנתיים, זכו הזואבים למעמד אליטיסטי ב"צבא אפריקה" שבמסגרת הצבא הצרפתי.

אחרי ההתלהבות הראשונית (בנוגע לשוויון התנאים בין הילידים והצרפתים), שתי טעויות עיקריות, יש סבורים, מנעו את ההתפתחות הנורמלית של גיס הזואבים. לאמיתו של דבר נראה כי הייתה הערכה מופרזת לגבי יכולות ההתגייסות של הילידים באזור אלג'יר וחמור מזה, אף אחד מהבכירים הצרפתים לא הקדיש מחשבה על התאמת הפעילות הצבאית של הילידים על רקע מנהגיהם ודתם השונה. משום כך בצו המלכותי מ-7 במרץ 1833 הוחלט על פיזור שני הגדודים הקיימים כדי ליצור אחד בלבד, עדיין מעורב, אך תוך שינויים בתנאי הגיוס של המוסלמים המקומיים, מבחינת אורך השירות וכו'. כמו כן התאפשר גיוסם המוגבר של הצרפתים שהתיישבו באלג'יר. אחרי 1835 הוקם גדוד מעורב שני בצורה דומה וגדוד שלישי ב-1837.

הגדוד הראשון הועמד תחת פיקודו של מייג'ור למרויסייר. הוא הצטיין בקרב אוארנסיס (1842), בקרב איסלי (1844) ובכיבוש זעטשה ב-1849. צו מלכותי מ-8 בספטמבר 1841 שהורה על ארגון מחדש של הצבא הצרפתי, ציין הקמתו של גדוד זואבים המורכב משלוש הפלוגות שתכלולנה אך ורק תושבי צרפת המטרופוליטנית ותושבים צרפתים מצפון אפריקה לרבות אחוז די משמעותי (לפעמים רבע) של יהודים אלג'יראים. ב-7 בדצמבר 1841 הוקמה יחידת צלפים ילידים אלג'יראים שנודעו בכינוי "טורקוס".

מערכות האימפריה הצרפתית השנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

פסל הזואב בגשר אלמה, שהוקם לזכר מעשי הגבורה של הזואבים בקרב אלמה ב-20 בספטמבר 1854 בימי מלחמת קרים

בשנת 1852 הצבא הצרפתי כלל שלושה גדודי זואבים. כל אחד מהם שובץ במחוז אחר של אלג'יריה, שבו החזיק מחסנים וחיל מצב משלהם לעת שלום. זאת בעקבות צו מ-13 בפברואר 1852 החתום על ידי הנסיך לואי-נפוליאון שהעלה לשלושה את מספר גדודי הזואבים, כשכל אחת מהפלוגות הקיימות הייתה גרעין לגדודים החדשים. כדי להבחין ביניהם צבע הכיסים המדומים במעיל הקצר היה שונה:

  • הגדוד הראשון שהה בבלידה, במחוז "אלז'ירואה", ולבש כיס מדומה בצבע אדום כהה (garance)
  • הגדוד 2 שהה באוראן, בקסרקטין שאטו נף, במחוז "אוראנה", צבע לבן
  • הגדוד 3 שהה בפיליפוויל בקסרקטין "פראנס" במחוז "קונסטנטינואה", צבע צהוב.

מלחמת קרים הייתה המקרה הראשון שבו שירתו הזואבים מחוץ לאלג'יריה. בהמשך הם שירתו גם במלחמת צרפת-אוסטריה בשנת 1859, בהתערבות צרפת במקסיקו ב-1866-1864 ומלחמת צרפת-פרוסיה ב-1870 (תחת פיקודו של הגנרל, הברון שרט דה לה קונטרי (אנ')). מדי הזואבים והתנהלותם עשו אותם מוכרים היטב מחוץ לצרפת ותמונותיהם פורסמו תכופות בתקשורת הכתובה המאויירת של התקופה. חיילי גדוד הזואבים מס. 2, שנודעו בכינוי "תני אוראן" זכו להיות מעוטרים בלגיון הכבוד בעקבות קרב מג'נטה ב-1859.

ב-23 בדצמבר 1854 נוצר גדוד רביעי - "הזואבים של משמר הקיסר". גיוס החיילים שבו עוכב עד 15 במרץ 1855 כשהוחזרו לצרפת חלק מהזואבים שלחמו במלחמת קרים. הזואבים של משמר הקיסר נשלחו לשרת גם הם במלחמת קרים ואחר כך בכל מערכות האימפריה הצרפתית השנייה. חיל המצב שלהם בעת שלום נמצא בהתחלה בסן קלו (Saint Cloud), אחר כך, החל משנת 1857 בוורסאי. חיילי הגדוד הזה לבשו את מדי הזואבים הקלאסיים, כשהכיסים המדומים במעיליהם בצבע כחול.

מלחמת קרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בקרב אלמה בקרים גדוד הזואבים מס. 3 הפתיע את הרוסים, אחרי שטיפסו על מתלולים סלעיים וכבשו מידיהם את התותחים וכיוונו אותם אליהם. זה היה קרב מכריע בגורל הקרבות. לזכר ניצחון זה הוקם מאוחר יותר פסל הזואב על גשר אלמה שמעל נהר הסן בפריז. במותו המרשל סן-ארנו ציווה שכיתת זואבים תלווה את ארונו בלוויה. בעקבות קרב זה הורה נפוליאון השלישי על הקמת גדוד הזואבים של משמרו. הזואבים הצטיינו במעשי גבורה גם בעת הקרבות בבלקלאווה ואינקרמן. שלושה מתוך שבעה גדודים שהשתתפו בקרב לכיבוש המגדל מלקוף היו גדודי זואבים.

המערכה באיטליה 1859[עריכת קוד מקור | עריכה]

בין לבין דיכוין של מרידות שבטים בקביליה, נאלצו הזואבים להתגייס גם למלחמת אוסטריה-סרדיניה שהתרחשה באיטליה בשנת 1859. הזואבים לחמו בגבורה בקרבות מג'נטה וסולפרינו. ב-20 ביוני 1859 זכה דגל הגדוד 2 לעיטור לגיון הכבוש כפרס על תפיסת הדגל של גדוד הרגלים 9 של אוסטריה בקרב מג'נטה. אותו מעשה גבורה בוצע על ידי שליש בשם סוויין וזואב בשם דורייר. הזואבים בלטו בהשתתפותם בכל שלבי המלחמה באיטליה. למשל הגדוד 3 הצטיין קרב פלסטרו.

זואבים במדינות אחרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הזואבים האפיפוריים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הזואבים הספרדים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הזואבים הפולניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הזואבים במלחמת האזרחים של ארצות הברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Bruno Carpentier, La légende des zouaves Ed. Sopaic
  • Jean -François Catteau, Militaria n° 129 & 197, Histoire & Collection

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הזואבים בגלויות דואר