ח'לוואת אל-ביאדה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
הערך נמצא בשלבי עבודה: כדי למנוע התנגשויות עריכה ועבודה כפולה, אתם מתבקשים שלא לערוך את הערך בטרם תוסר ההודעה הזו, אלא אם כן תיאמתם זאת עם מניח התבנית.
אם הערך לא נערך במשך שבוע ניתן להסיר את התבנית ולערוך אותו, אך לפני כן רצוי להזכיר את התבנית למשתמש שהניח אותה, באמצעות הודעה בדף שיחתו.
הערך נמצא בשלבי עבודה: כדי למנוע התנגשויות עריכה ועבודה כפולה, אתם מתבקשים שלא לערוך את הערך בטרם תוסר ההודעה הזו, אלא אם כן תיאמתם זאת עם מניח התבנית.
אם הערך לא נערך במשך שבוע ניתן להסיר את התבנית ולערוך אותו, אך לפני כן רצוי להזכיר את התבנית למשתמש שהניח אותה, באמצעות הודעה בדף שיחתו.

 

ח'לוואת אל-ביאדה, בתחילת שנות ה-1850, מאת צ'ארלס ויליאם מרדית ון דה ולדה

ח'לוואת אל-ביאדה הוא שמם של בתי התפילה של הדרוזים. המקדש העיקרי של הדרוזים נמצא בח'לוואת אל-ביאדה בלבנון.[1]

בית הספר הגבוה ללימודי הדת הדרוזית בלבנון[עריכת קוד מקור | עריכה]

הח'לוואת אל-ביאדה (באנגלית: (באנגלית: Khalwat al-Bayada) הוא המקדש המרכזי ובית הספר התיאולוגי של הדרוזים, הממוקם בלבנון ונוסד בהמאה ה-19 על ידי אל שייח' חמאד קאיס.[2] [3][4] הוא ממוקם ליד העיירה חאצביא במחוז נבטיה בדרום מזרח לבנון. הוא נחשב למרכז הדתי החשוב ביותר לדרוזים בהמזרח התיכון ומהווה המקום המרכזי ללימודי הדת הדרוזית. פוקדים אותו דרוזים מכל המדינות[5]. נהוג לציין את הח'לוות כמקום בו התיישב מוחמד בן אסמאעיל א-דרזי במהלך הקריאה הדרוזית הראשונה.[6] הוא כולל ספסל אבן גדול ועגול לצד עץ אלון עתיק המכונה האראופגוס של הזקנים וממוקם במקום מבודד בין טבע ועצים. הח'לוואת מספקת כארבעים הרמיטאז'ים של הדרוזים בתקופות שונות של השנה.[7] בשנת 1838 נגנבו מהאתר עותקים של איגרות החוכמה על ידי פולשים שהגיעו ממצרים[4] המבקרים מתבקשים בנימוס לבקש אישור מהשייח' התושב לפני הכניסה לאתר והנשים המבקרות מתבקשות לכסות את ראשן כנהוג לכבד את המקום.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא ח'לוואת אל-ביאדה בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Nissim Dana, The Druze in the Middle East: Their Faith, Leadership, Identity and Status, Sussex Academic Press, 2003, ISBN 978-1-903900-36-9. (באנגלית)
  2. ^ Mordechai Nisan (2002). Minorities in the Middle East: A History of Struggle and Self-Expression. McFarland. pp. 98–. ISBN 978-0-7864-1375-1. נבדק ב-11 בספטמבר 2012. {{cite book}}: (עזרה)
  3. ^ Nissîm Dānā (2003). The Druze in the Middle East: Their Faith, Leadership, Identity and Status. Sussex Academic Press. pp. 38–. ISBN 978-1-903900-36-9. נבדק ב-11 בספטמבר 2012. {{cite book}}: (עזרה)
  4. ^ 1 2 Laurence Oliphant (28 במאי 2010). The Land of Gilead - With Excursions in the Lebanon. Read Books Design. ISBN 978-1-4460-0407-4. נבדק ב-11 בספטמבר 2012. {{cite book}}: (עזרה)
  5. ^ הדרוזים
  6. ^ Karl Baedeker (Firm); Albert Socin; Immanuel Benzinger; John Punnett Peters (1912). Palestine and Syria, with routes through Mesopotamia and Babylonia and the island of Cyprus: handbook for travellers. K. Baedeker. נבדק ב-11 בספטמבר 2012. {{cite book}}: (עזרה)
  7. ^ Robert Boulanger (1966). The Middle East, Lebanon, Syria, Jordan, Iraq, Iran. Hachette. נבדק ב-11 בספטמבר 2012. {{cite book}}: (עזרה)