אלון

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
קריאת טבלת מיוןאלון
Raunkiaer.jpg
מיון מדעי
ממלכה: צומח
מערכה: בעלי פרחים
מחלקה: דו-פסיגיים
סדרה: אלונאים
משפחה: אלוניים
סוג: אלון
שם מדעי
Wikispecies-logo.svg Quercus
ליניאוס, 1753

האַלּוֹן (גם: אֵלוֹן; שם מדעי: Quercus) הוא סוג של עץ, ששלושה מבין עשרות מיניו נפוצים בארץ ישראל (ישנם עוד שני מינים הגדלים בחרמון: אלון שסוע ואלון הלבנון).

חלק ממיני האלון הם ירוקי-עד, ואחרים הם נשירים. פרי עץ האלון נקרא בלוט, והוא גדל בתוך "כוס" הנקראת ספלול. שמותיהם של שני העצים המרכיבים את החורש הים תיכוני: "אלון" ו"אלה", הומצאו כיוון שהם שימשו לפולחן לאלילים (הושע, ד, יג) וגם לה', ומשום שהיו נטועים בבית המקדש (רד"ק, ישעיה, ו, יג "יש מפרשים בשלכת").

גובהו של אלון התבור עשוי להגיע עד 15 מטר, אולם מרבית האלונים בישראל נמוכים ונראים כשיחים. מיעוטם, בעיקר אלה הגדלים בצד מקומות קדושים למוסלמים, ולכן לא נפגעו, הם עצים גדולים, גבוהים ומרשימים; חלקם בני מאות שנים. גילו של "אלון אברהם" שבחברון נאמד בכאלף שנה, אך בשנת 1996 פריט זה מהמין אלון מצוי הוכרז מת[1].

פירות האלון נקראים בלוטים והם יושבים בתוך בסיס הנקרא ספלול. למינים השונים של האלונים יש בלוטים וספלולים בגודל וצורה מעט שונים, המקלים עם זיהוי מינו של העץ במקומות בהם ישנם מספר אלונים שונים בחפיפה בקיץ.

מיני האלון[עריכת קוד מקור | עריכה]

במשפחת האלוניים שישה סוגים ו-600 מינים, רובם מצויים ביערות של האזורים הממוזגים. במשפחה זו מצויים גם האשור והערמון, אך אין ספק כי הסוג אלון הוא החשוב בהם. סוג האלון מכיל כ-450 מינים, הגדלים בעיקר בחצי הכדור הצפוני. הוא מונה מינים חשובים רבים ביניהם:

  • אלון השני - עץ נמוך הקרוב לאלון המצוי, מצוי במערב אזור הים התיכון וגדל בדרך כלל בצורת שיח נמוך, עדות לפגיעת האדם ומקנהו שאינה פוסקת.
  • אלון השעם - מוצאו של מין זה הוא במערב אגן הים התיכון, מקליפתו של אלון זה מפיקים את החומר שעם, לאחר שמקולפת השכבה החיצונית היא צומחת מחדש במשך כ-10 שנים וכך ניתן להשתמש בו משך 150–200 שנה.

כמו כן מצויים מינים רבים נוספים של אלון באירופה ובאסיה שם הם מהווים חלק חשוב של החורש, חלקם מגיעים לגובה 40 מטר ולגיל של 1500 שנה.

האלון בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

בישראל גדלים מספר מינים של אלון:

  • אלון מצוי - עץ או שיח ירוק עד המהווה מרכיב חשוב מאוד בחורש הארץ ישראלי. האלון המצוי גדל בעיקר כשיח כתוצאה מכמה סיבות: א. האקלים בישראל לרוב יובשני, ולכן העץ איננו יכול להגיע לכל גובהו ב. הצמח אהוב מאוד על הבהמות, וגדל בחפיפה לאזורי המחיה של הערבים, שמרבים לגדל עזים ולרעותם בטבע. גובהו נע בדרך כלל בין 1 ל-6 מטרים אך לעתים הוא מגיע אף ל-10 מטרים. העלה קשה, קרח ובמקומות שבהם אין די מים ולחות, עשוי להיות דוקר ולגדול כשיח רב גזעים וצפוף. העץ אינו נשאר לעולם כמצבת חשופה (בניגוד לאלונים האחרים המצויים בישראל), עלי השנה החדשה צומחים טרם נשירת העלים הישנים. הוא גדל לרוב עד לגובה של 1000 מטרים מעל פני הים. בלוטי האלונים מסוגלים לשמש תחליף לקפה, לאחר שהם נטחנים ונקלים.
  • אלון התבור - אלון התבור הוא עץ חד ביתי, המשיר את עליו בחורף. העלה הוא גדול וגלדני, שפתו משוננת ומכוסה בשערות שאינן ניתנות להורדה בנקל. הוא מגיע לגובה של 4-9 מטרים. פרחיו אינם ניכרים כל כך משום שהוא מואבק רוח. אלון תבור גדל במקומות יובשניים בחבל הים תיכוני. כיום אלון התבור הוא עץ מוגן בשל השמדת היערות המאסיבית בתקופה העות'מאנית, מכיוון שהשתמשו בעץ לשם הסקת דודי קטרי קיטור בעת מלחמת העולם הראשונה.
  • אלון התולע - אלון התולע הוא עץ חד ביתי, המשיר את עליו בחורף. העלה קטן יותר מהעלה של אלון התבור, ושערותיו נושרות בנקל. גדל במקומות קרים וגשומים, בעיקר במדרונות מעל לרום של 700 מטרים. סימן ההיכר שלו הוא שהבלוט גדול בהרבה מהספלול וקשקשי הבלוט קצרים ואינם דוקרים.

כמו כן מצויים בישראל שני מינים נוספים של אלון הגדלים רק בחרמון:

  • אלון שסוע (Quercus cerris) - עץ שכיח בטורקיה, הגדל רק באתר אחד בישראל, נחל ערער. על עליו יש שערות גסות שאינן נושרות כתוצאה מחיכוך. עליו מפורצים מאוד וקשקשי הבלוט שלו ארוכים ומאונקלים.
  • אלון הלבנון (Quercus libani). עומד בשלכת בחורף. גדל בלבנון וחודר לישראל באזור החרמון.

שימושי האלון[עריכת קוד מקור | עריכה]

עץ האלון שימש בתקופות הקדומות להסקה. כמו כן, שימש לבניית ספינות וסירות ("אלונים מבשן עשו משוטיך"- יחזקאל, כז, ו) ולכלים חקלאיים. העץ שימש גם לפחמים שנחשבו ל"טובים מכל הפחמים". העץ שיוצר ממנו נקרא בפי היוונים: "קסילון", שפירושו לפיד. בנוסף, שימש העץ לפיסול של אלילים מעץ ("חרש עצים נטה קו, יתארהו בשרד... כתבנית איש... ויקח תרזה ואלון" - ישעיה, מד).

האלון שימש גם למאכל אדם, הפרי מכיל הרבה טאנין, שהוא חומר מר המגן עליו מפני אכילה על ידי בעלי חיים. על ידי קלייה של הבלוטים וטחינתם, ניתן היה גם להיזון מהם (כפי שנעשה במלחמת העולם הראשונה) או לערבם בקפה.

במאות השנים האחרונות מקובל להשתמש בחביות העשויות מעץ האלון לצורך יישון מרבית הסוגים המקובלים של המשקאות האלכוהוליים. שאריות העץ מחביות אלו ידוע כחומר גלם מעולה לבעירה לצורך צלייה.

האלון ברפואה העממית[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרמב"ם (פרקי משה ברפואה), כתב שפירות האלון הם מין הפירות הטובים לגוף, מעבים השומן, ומבריאים אותו, זאת על ידי קלייה של הבלוטים וטחינתם. בגלל הטנינים הרבים שבהם, הם גורמים לעיבוי היציאות, לכן הם קשים לעיכול. בעפצי האלון[2] משתמשים יהודי תימן לשם ריפוי נפיחויות, שטפי דם, דלקות חניכיים, שלשולים, טחורים ודלקות מעיים.

האלון בתנ"ך[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתנ"ך, מתואר האלון כסמל החוסן והכוח: "וְאָנֹכִי הִשְׁמַדְתִּי אֶת הָאֱמֹרִי מִפְּנֵיהֶם, אֲשֶׁר כְּגֹבַהּ אֲרָזִים גָּבְהוֹ וְחָסֹן הוּא כָּאַלּוֹנִים" (עמוס, ב', ט'). בנוסף, הנביא ישעיהו משתמש בתכונתו של האלון, להשיר את עליו בחורף (לא כל מיני האלון הם נשירים) ולהצמיחם בקיץ, כדי לתאר את שארית ישראל אשר ישארו בישראל: "כָּאֵלָה וְכָאַלּוֹן אֲשֶׁר בְּשַׁלֶּכֶת מַצֶּבֶת בָּם זֶרַע קֹדֶשׁ מַצַּבְתָּהּ" (ספר ישעיהו, פרק ו', פסוק י"ג). נראה שכוונת דבריו היא ששארית ישראל אמנם יסבלו מאוד ("והיה לבער"), אך הגחלת היהודית תישמר בארץ ישראל.

יש המפרשים שעצי המילין, המוזכרים בתוספתא במסכת שביעית[3] הם עצי האלון, אלא שבלשון עברית בת ימינו השם מילה מתאר עץ אחר (Fraxinus, שהמין הנפוץ שלו בארץ הוא המילה הסורית, ויש המזהים דווקא אותו עם ה"מילין" של התלמוד). שני האלונים המוכרים יותר הם האלון המצוי ואלון התבור, שני אלה נבדלים זה מזה בין השאר באופי קצות העלים, העלים של האלון המצוי הם דוקרניים, בניגוד לעלי אלון התבור. אלון התבור נקרא בפי הערבים מל או מלול, כשמו של הכפר השוכן למרגלות הרי נצרת, הוא מזוהה עם נהלל המקראית (יהושע, י"ט, ט"ו; שופטים, א', ל'). בשל כך, הועלתה הסברה שה"נעצוצים" וה"נהלולים" המוזכרים בספר ישעיהו (פרק ז', פסוק י"ח), הם-הם האלון המצוי (אשר נקרא נעצוץ על שם דוקרניותו) ואלון התבור.[דרוש מקור] לפי פרשנות זו, הנביא רומז לזירת הקרב בין אשור למצרים, שיחפשו מקום לצל בין הנקיקים והמערות בדרום, שרידי יערות הנעצוצים במרכז והנהלולים שבצפון – וכל אלה יתמלאו בצבאות אויב.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • ילקוט הצמחים, ניסים קריספיל, כרך א.
  • "שיח ועץ במורשת ישראל", נגה הראובני, הוצאת נאות קדומים, עמ' 130.
  • צמחי תנ"ך בנופיהם, דוד לביא, הוצאת המחלקה לחינוך ותרבות של עיריית חיפה.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ אבי שמידע, צבי שמיר ומיכאל וינברג, [www.bio.huji.ac.il/upload/H149-C עצים קדושים וקשישים בישראל.pdf עצים קדושים וקשישים בישראל], כמעט 2000, 12, עמ' 10-12, 1996
  2. ^ עקב עקיצה של חרק, כתגובה אלרגית של הצמח, מתנפח האזור הנגוע כדי שלא יתפשט הנגע, אך זה אינו יעיל כיוון שבסופו של דבר, החרק משלים את התפתחותו בתוך העפץ ואוכל את דרכו החוצה בין כה וכה
  3. ^ פרק ז הלכה יא, לפי מהדורת ליברמן; הובאה גם בתלמוד הבבלי במסכת פסחים, דף נ"ג, עמוד א', ובתלמוד הירושלמי במסכת שביעית, פרק ט', הלכה ב'.

הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואינו מהווה ייעוץ רפואי.