תאית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
תאית
Plant cell wall diagram-en.svg
Cellulose Sessel.svg
מספר CAS 9004-34-6
צפיפות 1.5 גרם/סמ"ק
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg
קטע מולקולת צלולוזה

תאית (או צלולוזה, מ-Cellulose) היא פחמימה, רב-סוכר, ביופולימר המורכבת משרשראות ארוכות של מולקולות גלוקוז-בטא. התאית היא אחת משתי התרכובות האורגניות הכי נפוצות בטבע[1], משמשת כמרכיב מרכזי בדפנות התאים בצמחים, ומהווה כשליש מהמסה של הצומח בכדור הארץ.

מספר בעלי חיים, במיוחד טרמיטים ומעלי גירה, מסוגלים לעכל תאית באמצעות חיידקים סימביוטיים, יש גם מספר מינים של בקטריות המסוגלות לייצר צלולוז. תאית אינה ניתנת לעיכול על ידי אדם, ויש לה ערך תזונתי שלילי. עם זאת יש לפיזור שלה במעי ערך כשל "סיבים תזונתיים". תוצר תיעוש תהליך הפקת אנרגיה מתאית (בניגוד למדורה מעץ) נקרא ביו-דלק ונפוץ יותר כביודיזל.

תאית התגלתה כמרכיב מרכזי בדפנות התא הצמחי ב-1838 על ידי הכימאי הצרפתי אנסלם פאיין (אנ'). בצורתה הטהורה ביותר, מופיעה התאית בסיבי כותנה. ברוב הצמחים האחרים היא מופיעה בצירוף ליגנין והמיצלולוז.

מבנה כימי[עריכת קוד מקור | עריכה]

הנוסחה הכימית של תאית היא C6H10O5)n), כאשר n הוא מספר יחידות הגלוקוז במולקולה. מולקולות הגלוקוז מחוברות בתאית באמצעות קשרים גליקוזידיים בין הפחמנים 1 ו- 4, כלומר קשרי בטא-1,4. המבנה הוא שרשרת ישרה ללא ליפופים. במיקרופיברילות המרכיבות את דפנות התא הצמחי, שרשראות התאית מחוברות יחד על ידי קשרי מימן, מה שתורם למבנה חזק המאפשר לשמור על קשיות התאים הצמחיים. קשיות זו תורמת, בסופו של דבר ליכולת הצמיחה לגובה של הצמחים. הפירוק של התאית לתתי היחידות שלה מתבצע על ידי האנזים צלולאז.

שימושים בתעשייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

התאית משמשת בין השאר לייצור ניטרוצלולוזה, מרכיב מרכזי באבק שרפה נטול ריח. התאית משמשת גם לייצור צלופן וזהורית. תאית משמשת לכרומטוגרפיה במעבדות הכימיות. מתאית מייצרים נייר, ממחטות נייר ונייר טואלט.

ערך תזונתי[עריכת קוד מקור | עריכה]

רוב בעלי החים אינם מסוגלים לפרק צלולוז ולהפיק ממנו אנרגיה, רוב פירוק התאית בטבע מבוצע על ידי חיידקים ופטריות. בעלי חיים הניזונים מעשב כדוגמת מעלי הגירה חיים בסימביוזה עם חיידקים מפרקי תאית במערכת העיכול. חיידקים אלו מפרישים אנזימים המפרקים את הפולימר לדו סוכר צלוביוז ובהמשך לגלוקוז[2]. באופן דומה מנצלים את התאית גם בעלי חיים אחרים הניזונים מחלקי צמחים עתירי תאית כדוגמת צבים או איגואנות. עיכול באמצעות חיידקים של תאית שמקורה באצות נמצאה גם בפטישן טיבורו, נראה שהמקור האבולוציוני ליכולת פירוק התאית זו של מין שנחשב בעבר לטורף הוא בסימביוזה עם חיידקים מפרקי כיטין הבונה את שריון הסרטנים שהם מרכיב משמעותי בתזונה של כריש זה[3]. כמה מיני טרמיטים הם בעלי החיים היחידים בהם מתקיים פירוק תאית במערכת העיכול ללא תלות בחיידקים. את התאית ניתן למצוא בעיקר בירקות ירוקים, אך היא קיימת בכל תא צמחי. התאית היא אינרטית, אינה מגיבה בבישול, כלומר נשמרת בבישול גם בתנאים חומציים. התרככות הירק בבישול אינה נובעת מהתרככות התאית, אלא מריכוך פולימר נוסף בתא הצמחי - ההמיצלולוז. פולימר זה סופח מים בעת הבישול ותורם לריכוך הירק. הירקות האכילים בעלי תכולת תאית גבוהה הם חסה, כרוב ומלפפון.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Horton D. Preface. The two most abundant organic substances on Earth, cellulose and starch. Advances in Carbohydrate Chemistry and Biochemistry. 2010 ;64:xi-xiii. DOI: 10.1016/s0065-2318(10)64011-5.
  2. ^ Microbial Degradation Of Cellulose (Enzymes, Steps, Mechanisms)
  3. ^ Leigh, Samantha C., Yannis P. Papastamatiou, and Donovan P. German, Gut microbial diversity and digestive function of an omnivorous shark, Marine Biology 168.5, 2021, עמ' 1-16