חוק הארכיונים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
חומר ארכיוני מאוחסן במיכלים ייעודיים

חוק הארכיונים, התשט"ו-1955, קובע מהו החומר הארכיוני שיופקד בארכיון המדינה ומהן סמכויות הפיקוח והבדיקה של הגנז (מנהל ארכיון המדינה) בנוגע לארכיונים ציבוריים ובנוגע לחומר ארכיוני שברשות הפרט.

משמעות החוק[עריכת קוד מקור | עריכה]

תכליותיו של החוק הן יצירת בסיס חוקי לקיום ארכיון המדינה (גנזך המדינה) והסדרת עבודתו וקשריו עם הארכיונים של משרדי המדינה ומוסדותיה - סמכויות בדיקה ופיקוח, וכן הסדרת הטיפול בחומר המופקד בארכיון המדינה - רישום, טיפול, יצירת העתקים והצגה לקהל הרחב. יצירת הבסיס החוקי לקיומה של מועצת הארכיונים העליונה וסדרי עבודתה; הסדרת סוגיית החומר הארכיוני המצוי בידיים פרטיות, והסדרת סוגיית חומר ארכיוני המוצא מישראל.

על בסיס סעיפים אלה נקבעו תקנות משנה והנחיות המסדירות את ביעור החומר הארכיוני.

ההיסטוריה של החוק[עריכת קוד מקור | עריכה]

חוק הארכיונים התקבל על ידי הכנסת בינואר 1955, אך היוזמות לחקיקתו החלו שש שנים קודם לכן, תקופה קצרה לאחר קום המדינה. לחוק היו 3 יוזמות שונות בתקופה שבין 1949 לקיץ 1950‏[1]:

  • יוזמתם של דר' גיאורג הרליץ מנהל הארכיון הציוני המרכזי וסגנו מר אלכס ביין שכללה התייחסות לנקודות הבאות: הקמת רשות ארכיונית עליונה שתורכב מאנשי מקצוע ומנהלי ארכיונים מרכזיים, הגדרת הגופים והמוסדות הכפופים לחוק וכן חובת הפקדה כל התיקים והתעודות החלה על גופים אלה.
  • יוזמתה של הגב' סופיה יודין, מי שהייתה מנהלת הארכיון הציוני והספרייה בניו-יורק והוזמנה לנהל את "הספרייה המרכזית וארכיון המדינה". הצעת הגב' יודין התבססה על החוק האמריקאי וכללה את הסעיפים הבאים: גנזך המדינה יהיה הארכיון המרכזי אשר יפקח על ניהול הרשומות בכל המוסדות הממשלתיים; בסמכותו לבקש להעביר לרשותו כל חומר; כל החומרים של הממשלות הקודמות - הטורקית והבריטית יהווה חלק מארכיון המדינה ותוקם "ועדת גנזך" שחבריה יהיו נציגי הגופים המפקידים.
  • חוות דעת מחלקת החקיקה של משרד המשפטים אשר התבססה על החוקים הצרפתי והאמריקאי בהתאמה למצב בארץ. הצעתו של רוזנטל התייחסה להגדרת המושג "חומר ארכיוני", למעמדו של גנזך המדינה והכפפתו למשרד החינוך, למינויו של הגנז, להפרדה בין זכויות יוצרים לזכות הבעלות ולחובת ההפקדה של חומר ארכיוני, ללא התייחסות למועדיה. המלצתו הייתה כי סוגיות השמירה והביעור לא יכללו בחוק ויועברו לתקנות.

תחולת החוק - צו הארכיונים[עריכת קוד מקור | עריכה]

צו הארכיונים (הכרזה על מוסדות המדינה), התשכ"ו-1966, על עדכוניו (1974, 1985, 1990) קובע את רשימת המוסדות המוכרים כמוסדות המדינה לעניין חוק הארכיונים (28 במספר, מתוכם 3 שאינם קיימים עוד). במסמך רקע[2] שהוגש על ידי מחלקת המחקר והמידע של הכנסת לחבר הכנסת יוסי שריד מצביע על כך שישנם מוסדות רבים נוספים שחוק הארכיונים לא חל עליהם כיום:

מוסדות ממלכתיים - חוק הארכיונים אינו קובע פרוצדורה ברורה לקביעת המוסדות הממלכתיים המוכרזים בצו. לדוגמה: מוסד מבקר המדינה.

תאגידים - כיום קיימים תאגידים אשר נראה שהם תואמים את הפרשנות העדכנית של חוק הארכיונים, אך הממשלה לא הכריזה עליהם בצו, ולכן חוק הארכיונים אינו חל עליהם. לדוגמה: הרשות השנייה לטלוויזיה ורדיו, הרשות הלאומית למלחמה בסמים, המועצה להשכלה גבוהה ואיגודי ערים.

חברות ממשלתיות - בסוף שנת 2014 מספר החברות הממשלתיות הפעילות - עסקיות ולא עסקיות, חברות בנות וחברות בבעלות מעורבת לממשלה ולגופים אחרים היה 79[3]. כאמור, בצו הארכיונים מנויים בסך הכול 28 מוסדות, מהם 9 חברות ממשלתיות וחברות מעורבות. חברות ממשלתיות שאינן מנויות בצו הארכיונים, לדוגמה: חברת החשמל לישראל בע"מ, התעשייה האווירית לישראל בע"מ, רכבת ישראל בע"מ.

חברות פרטיות - על-פי המצב החוקי כיום אין חובת הפקדה של חומר ארכיוני שברשות הפרט בגנזך המדינה, ולגנז אין סמכויות פיקוח על חומר כזה. יש הטוענים כי ראוי להחיל את סמכויות הפיקוח והבדיקהשבחוק הארכיונים גם על חומר ארכיוני הנמצא בארכיונים פרטיים, ובכלל זה ברשות חברות פרטיות. לדוגמה: שידורי הניסיון של ערוץ 2 או סרטוני תעמולת הבחירות הנשארים על פי רוב בארכיוני חברות ההפקה.

תקנות והנחיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • תקנות והנחיות לביעור ולשמירה - התקנות וההנחיות מסדירות את תקופות השמירה של חומר ארכיוני - לצמיתות או לתקופות קצובות. התקנות מבחינות בין משרדי הממשלה ויחידות הסמך, הנהלת בתי המשפט ובתי הדין ומוסדות המדינה לעניין חוק הארכיונים (המוסדות שכלולים בצו הארכיונים).

יישום החוק[עריכת קוד מקור | עריכה]

דוח מבקר המדינה משנת 2014 דן בנושא "ניהול רשומות אלקטרוניות ורשומות נייר ברשויות המקומיות". במסגרת כתיבת הדוח נערכה בדיקה בחמש רשויות מקומיות (אור יהודה, נס ציונה, רמת גן, טירה וקריית מלאכי). מן הדוח "עלו ליקויים בתפקוד ארכיון המדינה כל הנוגע להדרכת הרשויות המקומיות ולפיקוח עליהן בנושא הטיפול ברשומות וניהולן. ארכיון המדינה לא פיקח כנדרש על הרשויות המקומיות, אף שמתפקידו לעשות כן - הוא לא פיקח כלל על נושא הטיפול ברשומות האלקטרוניות ולא נערך כיאות לפיקוח על הטיפול ברשומות הנייר[4].

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • ויקיטקסט חוק הארכיונים, תשט"ו-1955, באתר ויקיטקסט
  • הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

    1. ^ פ"א אלסברג, חוק הארכיונים - תולדותיו ויישומו, "ארכיון - מקראות בארכיונאות ובתיעוד" 1, 1987
    2. ^ מסמך רקע בנושא: תחולת חוק הארכיונים וסוגיית השימור של חומר ארכיוני (2005), הוגש לחה"כ יוסי שריד, מרכז המחקר והמידע של הכנסת, קישור למסמך
    3. ^ אתר רשות החברות הממשלתיות - אודות
    4. ^ דוח מבקר המדינה (2014) בנושא ניהול רשומות אלקטרוניות ורשומות נייר ברשויות המקומיות, קישור לדוח