המועצה להשכלה גבוהה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
שלט בכניסה לבניין המועצה להשכלה גבוהה בירושלים
בניין המועצה להשכלה גבוהה בירושלים

המועצה להשכלה גבוהה (מל"ג) היא, מאז 1958, רשות פיקוח[1] ממלכתית במדינת ישראל. הגוף המפקח על הקמת אוניברסיטאות ומכללות אקדמיות חדשות, הרחבת מוסדות להשכלה גבוהה קיימים ואישור תארים, המלצה להכרה במוסדות אקדמיים כולל שלוחות של מוסדות השכלה גבוהה מחו"ל, פיקוח על הענקת תארים מדעיים, העברת הכספים מהממשלה למוסדות והצעות לקידום חקירה מדעית בנושאים שונים. המועצה פועלת על פי חוק המועצה להשכלה גבוהה, תשי"ח-1958, על-פיו אסור לה להגביל את חופש הדעה והמצפון, להתערב בקביעת תוכניות לימודים ולהתערב במינוי הסגל האקדמי ובדרכי ההוראה.

המועצה להשכלה גבוהה ממוקמת בכיכר אלברט איינשטיין בירושלים, בצמוד אל בניין האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים.

הרכב המועצה[עריכת קוד מקור | עריכה]

החוק קובע שבמועצה יהיו 19–25 חברים ובראשם שר החינוך המשמש כיושב ראש המועצה. המועצה רשאית לבחור מתוכה סגן. בין החברים במועצה יו"ר הוועדה לתכנון ולתקצוב, ויו"ר התאחדות הסטודנטים בישראל. לפחות שני שלישים מבין חברי המועצה הם "בעלי מעמד בשדה ההשכלה הגבוהה, שהמליץ עליהם שר החינוך והתרבות, לאחר התייעצות עם המוסדות המוכרים להשכלה גבוהה"[2]. חברי המועצה מתמנים על ידי נשיא המדינה בהמלצת הממשלה לתקופה של חמש שנים.

עד ראשית שנות האלפיים כיהנו כסגני-יו"ר המל"ג שופטים בדימוס: השופט חיים כהן (1958-1971), השופט משה לנדוי (1971-1976, 1986-1992), השופט משה עציוני (1976-1986), השופטת שושנה נתניהו (1992-2002). כסגן-יו"ר המועצה העשירית (2002–2007) כיהן פרופ' יחזקאל טלר. כסגן-יו"ר המועצה האחת-עשרה (2007–2012) כיהנו פרופ' יצחק גל-נור ואחריו פרופ' נחום פינגר. כסגני-יו"ר המועצה השתים-עשרה (2012–2017) כיהנו ד"ר שמשון שושני, פרופ' חגית מסר-ירון וד"ר רבקה ודמני-שאומן

כסגן-יו"ר המועצה השלוש-עשרה, הפועלת מאז מרץ 2017, מכהן פרופ' אדו פרלמן.

תיקצוב[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – הוועדה לתכנון ולתקצוב

גוף מרכזי של המועצה להשכלה גבוהה החל משנת 1974 הוא ות"ת - הוועדה לתכנון ולתקצוב, העוסקת בחלוקת תקציב ההשכלה הגבוהה בין האוניברסיטאות והמכללות הפועלות בישראל.

תקציב המועצה להשכלה גבוהה וועדת המשנה שלה, הוועדה לתכנון ולתקצוב, למימון ההשכלה הגבוהה בישראל הוא כ-10 מיליארד שקלים.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

נסיון ראשון להקים את המל"ג היה בשנת 1952 בהמלצת ועדה בראשות יעקב דורי. בהמלצת הוועדה הוצגה הצעת חוק המועצה למוסדות ההשכלה הגבוהה והמדע, תשי"ב-1952, שהציעה הקמת מועצה בת 33 חברים (בהמשך צומצם מספר החברים), ובהם נשיא בית המשפט העליון, הרמטכ"ל, היועץ המשפטי לממשלה והיועץ הכלכלי לממשלה. הצעת החוק נותרה בוועדת החינוך של הכנסת, בטענה שמעורבות הממשלה רבה מדי ופוגעת בחופש האקדמי[3]. הצעת חוק שנייה הוגשה בשנת 1955 וגם היא לא עברה בכנסת בגלל החשש לפגיעה בחופש האקדמי[4].

ב-1956 הוקמה ועדה לבדיקת הבעייתיות שבמימון הממשלה בראשות נגיד בנק ישראל, דוד הורוביץ. הוועדה המליצה למנות מועצה מיוחדת שתפקח על המוסדות האקדמיים ועל היחסים ביניהם לבין השלטון. המלצות הוועדה קובעו בחוק המועצה להשכלה גבוהה, תשי"ח-1958, ומיד לאחר חקיקתו החלה המועצה לפעול. החוק קיבל את העמדה ש"חברי המועצה ייבחרו בשל מעמדם האישי בשדה ההשכלה הגבוהה" והגן על החופש האקדמי של כל מוסד "לכלכל ענייניו האקדמיים והמינהליים, במסגרת תקציבו, כטוב בעיניו"[5]. קביעות אלו נועדו למנוע מהממשלה, שהעבירה תקציבים גדלים והולכים לאוניברסיטאות מלהשפיע על הלך הרוחות במוסדות האקדמיים ולפגוע בנייטרליות המפלגתית שאמורה לאפיין את המוסדות הללו.

בשנת 1972 הוקמה הוועדה לתכנון ולתקצוב (ות"ת) כוועדת משנה של המל"ג, כדי לחלק את תקציבי המדינה למוסדות להשכלה גבוהה בין המוסדות. בהתאם לכך שונה חוק המל"ג ב-1975 על מנת לאפשר את פעולת הות"ת וב-6 ביוני 1977, ניתן למל"ג גושפנקה נוספת בהחלטת הממשלה מספר 666‏[6].

בתיקון לחוק משנת תשנ"ה (1995) נקבע מעמד המכללות האקדמיות בישראל ונקבעה זכותן להעניק תארים. בתיקון משנת 2002 הוכרה זכותן של המכללות להעניק תואר שני.

בשנת 2005 קיבלה המועצה להשכלה גבוהה החלטה בה נקבעו המתווה והקריטריונים הייחודיים למתן הסמכה למכללות אקדמיות להעניק תואר פרופסור-חבר בתחומים ספציפיים באופן עצמאי. בדצמבר 2011 אושר לחמש מכללות, המרכז האוניברסיטאי אריאל בשומרון, מכון טכנולוגי חולון, האקדמית נתניה, המרכז הבינתחומי הרצליה והמסלול האקדמי המכללה למינהל, להעניק לאנשי סגל תואר פרופסור. מל"ג סייגה אישור זה בדרישה כי במכללה יהיו לפחות חמישה פרופסורים בתחום של המועמד שהמכללה מבקשת להעניק לו תואר פרופסור.

בדצמבר 2005, תוקן החוק והוכנס נציג סטודנטים נוסף למועצה להשכלה גבוהה, אשר מייצג את הסטודנטים מן המכללות המתוקצבות בישראל.

על פי החוק "מספר חברי המועצה ייקבע מתקופה לתקופה על ידי הממשלה על פי המלצת שר החינוך והתרבות, ובלבד שהמספר לא יפחת מתשעה-עשר ולא יעלה על עשרים וחמישה, ושר החינוך והתרבות ביניהם". כיום מונה המל"ג  25 חברים. החוק מוסיף וקובע כי "חברי המועצה יוצעו לנשיא המדינה על ידי הממשלה; לפחות שני שלישים מהם יהיו בעלי מעמד בשדה ההשכלה הגבוהה".

פרויקטים עיקריים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפרויקטים העיקריים המופעלים על ידי המועצה להשכלה גבוהה הם:

  • הקמת תשתיות מחקר ועידוד המצוינות המחקרית-מדעית, תוך הפיכת מדינת ישראל למעצמת ידע ולמובילה בתחומי המחקר הבסיסי ובכלל זה, מדעי המחשב
  • שילוב אוכלוסיות ייחודיות במערכת ההשכלה הגבוהה
  • חדשנות בהוראה ושיפור איכות ההוראה, בדגש על קורסים מקוונים
  • חיזוק "מקצועות ההיי-טק" - הכשרת הון אנושי איכותי והתאמתו לצורכי המשק והתעסוקה
  • חיזוק הבינלאומיות במערכת ההשכלה הגבוהה - התמקדות בתלמידי תואר שני ופוסט-דוקטורנטים
  • קידום נשים באקדמיה – הכוונת נשים למחקר אקדמי וקידום נשים לסגל אקדמי בכיר 

המועצה להשכלה גבוהה - יהודה ושומרון[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – המועצה להשכלה גבוהה (יהודה ושומרון)

אחריות המועצה אינה חלה על מוסדות אקדמיים ביהודה ושומרון. לצורך הטיפול במוסדות אקדמיים ישראליים באזור הוקם גוף נפרד עם סמכויות מקבילות, המועצה להשכלה גבוהה יהודה ושומרון (מל"ג יו"ש). סעיף 28א לחוק המועצה להשכלה גבוהה מסמיך את המועצה להשכלה גבוהה להכיר בתואר שהעניק מוסד להשכלה גבוהה שניתן לו היתר על ידי מל"ג יו"ש.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

Green globe.svg אתר האינטרנט הרשמי של המועצה להשכלה גבוהה


הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ לפי אורי ארבל-גנץ, 2003, רגולציה – הרשות המפקחת, ירושלים: המכון הישראלי לדמוקרטיה עמוד 84
  2. ^ חוק המועצה להשכלה גבוהה, תשי"ח-1958, סעיף 4א'
  3. ^ בג"ץ 5480/14, סעיף ג' לפסק דינו של השופט אליקים רובינשטיין
  4. ^ בג"ץ 5480/14, סעיף ד' לפסק דינו של השופט אליקים רובינשטיין
  5. ^ בג"ץ 5480/14, סעיף ה' לפסק דינו של השופט אליקים רובינשטיין
  6. ^ פסק דין בג"ץ 11075/04 ובג"ץ 64/05, עמוד 3