חוק הנוער טיפול והשגחה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

חוק הנוער טיפול והשגחה הוא הוראה רשמית מחייבת שנחקקה בכנסת בשנת תש"ך 1960, ואשר מפרטת כיצד יש לטפל בקטינים נזקקים בעלי קשיים במשפחה (כגון שאלימות במשפחה, קשיים כלכליים ועוד), וכיצד יש להשגיח על קטינים אלה.

קטין נזקק[עריכת קוד מקור | עריכה]

קטין מוגדר על ידי רשויות הרווחה במדינת ישראל "נזקק" אם מתקיים אחד מהתנאים הבאים:

  1. אין אדם מבוגר שישמש לו כאפוטרופוס
  2. האפוטרופוס אינו מסוגל לטפל בקטין ולהשגיח עליו, או שהוא מזניח את תפקידו כמטפל ומשגיח
  3. הקטין עבר על החוק ולא החל נגדו הליך פלילי
  4. הקטין נמצא משוטט, מקבץ נדבות או עוסק ברוכלות, בניגוד לחוק עבודת הנוער, תשי"ג-1953.
  5. הקטין נתון להשפעה רעה, או חי באזור שבו מתבצעות עבירות רבות
  6. שלומו הנפשי או הגופני של הקטין נפגע או נמצא בסכנה מכל סיבה שהיא
  7. הקטין נולד כשהוא סובל מתסמונת חסר בסם (סינדרום גמילה)

אחריות ההורים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההורים אחראיים על ילדיהם בשל היותם האפוטרופוסים הטבעיים שלהם. בדרך כלל, החוק מכבד את האוטונומיה שלהם ושולל התערבות של גורמים חיצוניים ביחידה המשפחתית.

עם זאת, אוטונומיה זו אינה מוחלטת, והיא משועבדת לצורכי הילד. אם ההורה אינו מקיים את חובתו, או משתמש לרעה בסמכותו באופן המסכן את הילד או פוגע בו, על המדינה יהיה להתערב ולגונן עליו. כלומר, זוהי סמכותם של בתי המשפט ורשויות הסעד להתערב בנסיבות מסוימות במשפחה אם הדבר הכרחי לשם שמירה על שלומו של הקטין.

מקרים שבהם לא נשמרת האוטונומיה של ההורים[עריכת קוד מקור | עריכה]

המדינה מתערבת בחייו של הקטין במקרים שבהם ההורה אינו מקיים את חובותיו למען הילד בצורה המבטיחה את שלומו ורווחתו. המקרים הנפוצים הם אלימות במשפחה (בין ההורים לבין עצמם או כלפי הילד), שימוש בסמים או צריכה מופרזת של אלכוהול מצד אחד ההורים לפחות. מקרה נוסף מתקיים כאשר האחראי על הקטין מזניח את הטיפול וההשגחה עליו, או ששלומו הנפשי או הגופני של הקטין נפגע או עשוי להיפגע מכל סיבה, והקטין מסרב לקבל טיפול מן האחראי עליו, או שהאחראי מסרב להעניק את הטיפול. במקרים אלו, התערבות המדינה לטובת הגנת הקטין ושמירה על זכויותיו נחשבת להכרחית.

ההתערבות מתבצעת על ידי עובדים סוציאליים, אשר בעזרת גיבוי של רשויות הסעד ובתי המשפט, רשאים להעביר את הקטין לפנימייה, לבית יתומים או למשפחת אומנה.

דרכי טיפול והשגחה[עריכת קוד מקור | עריכה]

כאשר פקיד סעד סבור שיש להגדיר קטין כ"נזקק", תחת תנאים מסוימים, הפקיד רשאי לבצע את הפעולות הבאות:

  1. לתת לקטין או לאחראי עליו כל הוראה שדרושה לטיפול בקטין, בתנאי שהוראה זו מקובלת על בית המשפט
  2.  לבקש מידיד של המשפחה שישמור על הקטין, ישמש לו כאפוטרופוס חוקי ויחנך אותו
  3. להעמיד את הקטין תחת חסותו של פקיד סעד
  4. להוציא את הקטין מהמסגרת המשפחתית שלו ולהעביר אותו לחסותה של משפחת אומנה, או כל רשת סעד אחרת
  5. להורות כי הקטין ילך לטיפול
  6. להורות על אבחון של איידס אצל הקטין

טיפול פסיכולוגי או פסיכיאטרי בקטין[עריכת קוד מקור | עריכה]

חוק הכשרות (תשכ"ב-1962) מקנה שיקול דעת רחב לבית המשפט לצורך מתן צו לטיפול פסיכולוגי, וקובע כי פקיד הסעד הוא זה שיפנה לבית המשפט לצורך מתן צו כזה.

החוק קובע את התנאים הבאים לצורך מתן הצו:

  1. בית המשפט נוכח כי הקטין הוא נזקק
  2. בית המשפט קיבל מפקיד הסעד תסקיר מתאים
  3. ניתנה לקטין ולפקיד הסעד הזדמנות להוכיח את טענותיהם בבית משפט (עם זאת, בית המשפט יכול להימנע מלהזמין את הקטין אם יש חשש לשלומו)
  4. בית המשפט קיבל חוות דעת מפסיכולוג שבדק את הקטין
  5. על סמך חוות הדעת של הפסיכולוג, נוכח בית המשפט כי הקטין זקוק ליפול נפשי

בנוסף, קטין יכול לבקש לאשפז את עצמו לצורך קבלת טיפול פסיכיאטרי, בתנאי שהוא בן חמש עשרה לפחות, ושהוכח כי הוא מודע להשלכות של בדיקה זו.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]