חוק מרשם האוכלוסין

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

חוק מרשם האוכלוסין, התשכ"ה-1965 הוא חוק ישראלי המסדיר את פעולתו של מרשם האוכלוסין, שבו נרשמים פרטי מידע הנוגעים לתושב.

פרטי הרישום[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרטי מידע אלה קבועים בסעיף 2 לחוק:

במרשם האוכלוסין יירשמו הפרטים הבאים הנוגעים לתושב וכל שינוי בהם:
(1) שם המשפחה, השם הפרטי והשמות הקודמים;
(2) שמות ההורים;
(3) תאריך הלידה ומקומה;
(4) המין;
(5) הלאום;
(6) הדת;
(7) המצב האישי: (רווק, נשוי, גרוש או אלמן);
(8) שם בן-הזוג;
(9) שמות הילדים, תאריכי לידתם ומינם;
(10) אזרחות או אזרחויות, של עכשיו ושקדמו;
(11) המען;
(11א) כתובת למשלוח דואר כמשמעותה בחוק עדכון כתובת, התשס"ה-2005, ככל שנמסרה על כך הודעה;
(12) תאריך הכניסה לישראל;
(13) התאריך שבו נהיה לתושב כאמור בסעיף 1(א).

הסדרים הקבועים בחוק[עריכת קוד מקור | עריכה]

יהדות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעקבות פסק דין בנימין שליט משנת 1969, בו פסק בג"ץ שלפקיד הרישום אין אמצעים לבדוק את מידת יהדותו של המצהיר ולכן עליו לקבל את הצהרתו כפי שהיא, נקבעה בחוק הסמכה מפורשת לעניין רישום הלאום היהודי:

לא יירשם אדם כיהודי לפי לאומו או דתו אם הודעה לפי חוק זה או רישום אחר שבמרשם או תעודה ציבורית מראים כי הוא אינו יהודי, כל עוד לא נסתרו ההודעה, הרישום או התעודה האמורים להנחת דעתו של פקיד הרישום הראשי או כל עוד לא נקבע אחרת בפסק-דין הצהרתי של בית משפט או בית דין מוסמך.

הודעה לפקיד הרישום[עריכת קוד מקור | עריכה]

כניסה לישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

על מנת לוודא שהמרשם יהא מעודכן, קובע החוק הסדר לפיו אדם הנכנס לישראל מחויב להודיע על כל הפרטים האמורים לעיל לפקיד הרישום מיד עם היכנסו לישראל.

כל תושב חייב למסור לפקיד רישום תוך שלושים יום מיום כניסתו לישראל לראשונה, ואם היה לתושב לאחר כניסתו לישראל - מיום שהיה לתושב, הודעה על פרטי הרישום שלו לפי סעיף 2; ואם נכנס או היה לתושב כשבחסותו קטין או בגיר שאינו מסוגל למלא חובתו לפי סעיף זה, ימסור גם הודעה על פרטי הרישום שלהם.

לידה בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

כאשר מדובר באדם שנולד בישראל, מטיל החוק את החובה על המוסד הרפואי בו הוא נולד, או על הרופא במקרה ומדובר בלידה שאירעה מחוץ למוסד רפואי, וזאת על מנת להבטיח שכל אדם שנולד בישראל יירשם במרשם.

הודעה על לידה שאירעה בישראל תימסר לפקיד רישום תוך עשרה ימים; ההודעה תימסר על ידי האחראי על המוסד שבו אירעה הלידה, או – על ידי הורי הילוד, הרופא והמיילדת שטיפלו בלידה - אם אירעה במקום אחר; ההודעה תכלול את פרטי הרישום של הילוד ופרטים אחרים שייקבעו בתקנות, באישור ועדת הפנים של הכנסת.

החוק דורש שכל תינוק שימצא מבלי שידועים הוריו ("אסופי" כהגדרת החוק) ידווח לפקיד הרישום על ידי מוצאו תוך 10 ימים (סעיף 9 לחוק), וכן כל אדם שנולד לו בן או בת בחו"ל או אימץ ילד או ילדה בחו"ל ידווח על כך לפקיד הרישום תוך 30 ימים (סעיף 11 לחוק).

פטירה בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאחר שמרבית הפטירות מתרחשות מחוץ למוסד רפואי מסודר, קובע החוק הסדר לעניין מגלה הפטירה:

ההודעה תימסר על ידי האחראי על המוסד שבו אירעה הפטירה, על ידי הרופא שקבע את דבר המוות, ובאין רופא – על ידי מי שהיה נוכח בזמן הפטירה

מוסד מוגדר בחוק כ"בית-חולים, בית-סוהר, מוסד ציבורי או דתי, מוסד צדקה, מעון, בית מלון, וכן כל רכב, כלי שיט או של כלי טיס ציבוריים (סעיף 8 לחוק).

סמכויות פקיד הרישום[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרק ג' לחוק עוסק בסמכויות פקיד הרישום. נקבע כי פקיד הרישום רשאי לדרוש ממי שמסר הודעה על פרטי רישום למסור לפקיד כל ידיעה או מסמך שברשותו הנוגעים לפרטי הרישום (סעיף 19(1)). כן רשאי הוא לרשום הצהרה (בכתב או בעל-פה) על אמיתות ידיעה או מסמך שנמסרו לו (סעיף 19(2)). חוק המרשם מבחין בין רישום ראשון לבין רישום שינויים. הרישום הראשון ייעשה על פי "תעודה ציבורית", ובאין תעודה כזאת, על פי הודעת המבקש. רישום שינויים נעשה רק על בסיס תעודה ציבורית המעידה על השינוי[1].

"תעודה ציבורית", היא תעודה המוגדרת בפקודת הראיות[2].

תעודת זהות[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרק ד' בחוק מסדיר את נושא הוצאת תעודות הזהות בישראל.

סעיף 24 לחוק קובע:

תושב הנמצא בישראל שמלאו לו 16 שנה חייב לקבל תעודת זהות.

בהתאם לקבוע בסעיף 25 לחוק, תעודת זהות תכיל את פרטי הרישום שיקבע שר הפנים באישור ועדת החוקה, חוק ומשפט של הכנסת לרבות: שמות הילדים (אשר יירשמו הן בתעודת הזהות של אביהם והן בתעודת הזהות של אמם); תצלום של בעל התעודה (חוץ מתעודה של אשה שהצהירה שאינה מצטלמת מטעמי דת).

החוק קובע שתעודת הזהות תיחתם בחתימת ידו של בעל התעודה או בטביעת אצבעו - דבר שאינו מבוצע בפועל.

הוראות עונשיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרק ו' של החוק קובע הוראות עונשיות הבאות להגן על שלמות המידע הרשום בתעודת הזהות. סעיף 33 לחוק מטיל מאסר של שנה על מי שמסר את תעודת הזהות שלו או חלק ממנה לאדם אחר למטרה בלתי חוקית; מי ששינה, תיקן, הוסיף או מחק שלא כדין רישום בתעודת זהות; ומי שהשמיד במזיד תעודת זהות או חלק ממנה, ומאסר של חצי שנה על מי שמחזיק תעודה ששונתה על ידי אחר (סעיף 34 לחוק).

סעיף 35 לחוק קובע כי מי שעשה שימוש בתעודה ששונתה (למטרה שאינה בלתי חוקית) דינו מאסר שלושה חודשים.

משמעות החוק[עריכת קוד מקור | עריכה]

החוק נועד לצרכים סטטיסטיים בלבד. ואולם לפרטי המרשם יש משמעות ראייתית משפטית:

הרישום במרשם, כל העתק או תמצית ממנו וכן כל תעודה שניתנה לפי חוק זה יהיו ראיה לכאורה לנכונות פרטי הרישום המפורטים בפסקאות (1) עד (4) ו-(9) עד (13) לסעיף 2

הוצאו מכלל ה"ראיה לכאורה" פסקאות (5) עד (8). עניינן של פסקאות אלה הוא הלאום (פסקה 5), הדת (פסקה 6), המצב האישי (רווק, נשוי, גרוש או אלמן) (פסקה 7) ושם בן הזוג (פסקה 8).

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • ויקיטקסט חוק מרשם האוכלוסין, תשכ"ה-1965, באתר ויקיטקסט
  • הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

    1. ^ ע"א 630/70 טמרין נ' מדינת ישראל, פ"ד כו(1) 197; בג"ץ 147/70 שטדמן נ' שר הפנים, פ"ד כד(1) 766; בג"ץ 1031/93 פסרו (גולדשטיין) נ' שר הפנים, פ"ד יט(4) 661, 676
    2. ^ פקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971