חשד (הלכה)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

ביהדות ניתנת הדגשה מיוחדת על כך שעל האדם להתנהג בצורה שאיננה מעלה חשד כי הוא מתנהג שלא כראוי. כך אמר משה רבנו לבני גד ובני ראובן, כאשר נדרשו לפעול באופן ראוי, ולהשתתף בכיבוש ארץ ישראל, בספר במדבר:

והייתם נקיים מה' ומישראל

במדבר לב כב

בדומה לכך נאמר במשלי[1] "ומצא חן ושכל טוב בעיני אלוהים ואדם" דהיינו שעל האדם לדאוג לכך שמעשיו יהיו מקובלים ונאים בעיני אלוהים וגם בעיני הבריות, וכפי שאמרו חז"ל במשנה[2] "איזוהי דרך ישרה שיבור לו האדם? כל שהיא תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם" כלומר שגם הבריות משבחים ומפארים אותו על דרכו הראויה שבחר. לחשיבות עיקרון זה אמרו חכמים בתלמוד הירושלמי[3] שיסוד זה חרוז גם בתורה גם בנביאים וגם בכתובים:

ר' שמואל בר נחמן בשם ר' יונתן: בתורה ובנביאים ובכתובים מצאנו שאדם צריך לצאת ידי הבריות כדרך שהוא צריך לצאת ידי המקום: בתורה מניין? דכתיב: "והייתם נקיים מה' ומישראל", בנביאים מניין? דכתיב: "אל אלהים ה' אל אלהים ה', הוא יודע וישראל הוא ידע", בכתובים מניין? שנאמר: "ומצא חן ושכל טוב בעיני אלהים ואדם". גמליאל זוגא שאל לרבי יוסי בי רבי בון: אי זהו המחוור שבכולן? אמר ליה: "והייתם נקיים מה' ומישראל.

על פי כלל זה נפסק במשנה[4]: "גבאי צדקה שאין להם עניים לחלק, פורטין לאחרים. גבאי תמחוי שאין להם עניים לחלק מוכרין לאחרים ואין מוכרין לעצמן, משום שנאמר 'והייתם נקיים מישראל'". כלומר, אם גבאי הצדקה ימכרו ויפרטו את הכסף שנאסף על ידם לעצמם, יבואו לחשוד בהם שהם מוכרים ופורטים לעצמם במחיר לא הוגן, ולכן למרות שהם עצמם יודעים שיפעלו כראוי, עליהם למכור דווקא לאנשים אחרים. כך גם נפסק, כי גבאי צדקה שמקבל את כספו הפרטי במקום ציבורי, לא יכניסנו לתוך כיסו, אלא יכניסנו לתוך כיס הצדקה, ורק כשיגיע לביתו יקחנו לעצמו, וכל זאת כדי שלא יבואו לחשוד אותו בגניבה מכיס הצדקה.

בדומה לכך אסור לאדם להיכנס יחידי לחורבה העומדת במקום שומם, שמא יאמרו שנכנס לשם לצורך מעשים אסורים[5].

מסופר בתלמוד[6] ששיבחו חכמים את בית גרמו הממונים על עשיית לחם הפנים לבית המקדש, על כך שמעולם לא נמצאה פת נקיה ביד בניהם, שלא יביאו על עצמם חשד שהם מאכילים את משפחותיהם מלחם הפנים, וכן שיבחו את בית אבטינס הממונים על עשיית הקטורת לבית המקדש, על כך שמעולם לא יצאה כלה מבושמת מבתיהם שלא יאמרו אנשים שממעשה הקטורת הם מתבשמים.

מראית עין[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מראית עין

הסר ממך עקשות פה[עריכת קוד מקור | עריכה]

כלל דומה, הנאמר בעיקר למעשים העלולים לגרום בעקיפין לחשדות, ביסס רב אסי על פי הפסוק "הסר ממך עקשות פה ולזות שפתים הרחק ממך"[7]. פסוק זה אומר כי על האדם מוטלת חובה לפעול באופן שימנע מאנשים אחרים לרנן אחריו כי נהג שלא כשורה.

פסוק זה נזכר לרוב בתלמוד בשם רב אסי - "כדרב אסי, דאמר רב אסי הסר ממך עקשות פה". התוספות[8] מסבירים כי פסוק זה רגיל היה על לשונו של רב אסי.

יש המסבירים את העניין בצורה כזו:

בכתובות כב ב, "אמר רב אסי הסר ממך עקשות פה...", שזהו מקרא מלא במשלי... וראה בתוספות שם שהתלבטו לבאר מאמר זה. אמנם, הן פשטיה דקרא הוא, שהאדם יסיר מעצמו עיקשות פה, כלומר שלא ירגיל עצמו לדבר בעיקשות ולזות שפתים, ורב אסי הוא שהשתמש בסגנון הכתוב לכוונה מיוחדת, שלא יעשה אדם דבר אשר ייעקשו אחרים פה ויליזו עליו. שומעיו הבינו רמיזותיו, וככה נהיה סגנון מקראי זה לפתגם עממי.

הרב ראובן מרגליות, מחקרים בדרכי התלמוד וחידותיו יז, עמוד פז

דוגמאות[עריכת קוד מקור | עריכה]

דין הלכתי זה מתבטא באדם שנחשד על שפחה או גויה, והשפחה השתחררה או התגיירה הגויה, שאסור לאותו אדם שנחשד להתחתן איתה לכתחילה, מכיוון שבכך הוא מחזק את הקול האומר כי הוא עבר עבירות עמה בעודנה שפחה, ולכן השתחררה. וזאת, למרות שאין הקול מזיק לגויה שנתגיירה, מכיוון שההלכה נפסקת כי גם אם גוי התגייר כיוון שרצה להתחתן עם יהודי, דינו כגר גמור[9].

באופן דומה, אדם שהעיד על אשה שהיא מותרת להינשא כיוון שבעלה מת, או לחלופין רב שפסק כי האשה מותרת להינשא, אין לו להתחתן עם האשה שהתיר, כיוון שהדבר עלול לגרום שיאמרו עליו כי התיר את האשה כדי לשאתה. עם זאת, אם שהרב או האדם היה נשוי בעת שהתיר, ואשתו חפצה לאחר תקופה מסוימת להתגרש ממנו, מותר לו להתחתן עם אותה אשה שהתיר אותה להנשא, כיוון שבצורה כזו אין חשש שיאמרו שהוא התיר אותה במטרה לשאתה, שהרי היה באותה שעה נשוי, אך אם הוא זה שהחליט לגרש את אשתו, יש חשש שיאמרו כי הוא תכנן להנשא עם אשה זו לאחר שיגרש את אשתו, ולכן התיר את האשה להנשא וגרש את אשתו הוא, ולכן אסור לו להתחתן עימה, כדי למנוע לזות שפתים.

החתם סופר[10]. מקשה כיצד ייתכן לומר שהוא נשא אשה במטרה לזנות עם קרובתה, דבר הסותר לכלל "אין אשה מתקנאת אלא בירך חבירתה", כלומר אין דבר הגורם ויוצר צער וקנאה לאשה, מאשר כאשר יש להם בעל משותף. החתם סופר מסביר, כי כלל זה לא תקף, כאשר כל הנישואים היו רק במטרה ובהסכם כדי לזנות עם האשה השנייה, וכל הנישואים עומדים על בסיס זה. על פי כלל זה פסק החתם סופר, בשאלה שהובאה לפניו, כאשר לאחר נישואיו, נחשד אדם על אחות אשתו, והוא פוסק כי מותר לישא אותה לאחר מיתת אשתו, שכן אין הכלל של "הסר ממך עקשות פה" אומר שיש לחשוש שהוא זינה איתה בעקבות קשרים אסורים שיצר עימה לאחר הנישואין, שכן בשעת הנישואין לא היו הנישואין על דעת כן, ולכן תקף הכלל שאין אשה מתקנאת אלא בירך חבירתה, ובמקום כזה אין מקום לחשדות.

הדין בדיעבד[עריכת קוד מקור | עריכה]

בדיעבד, במקרים אלו כאשר האדם עבר על דברי חכמים והתחתן עם אותה אשה, הוא לא מחויב לגרש אותה. בשונה מכך, אדם שנחשד כי עבר על איסור ניאוף, והייתה שמועה בעיר על אותו מעשה, שמועה שלא פסקה - כלומר במשך יום וחצי, אסורה האשה להנשא לו עולמית, וגם אם התחתן עימה עליו לגרש אותה, שכן איסור חמור על אדם שעבר על ניאוף להתחתן עם האשה אותה הוא אסר לבעלה. איסור זה אינו מדין הסר ממך עקשות פה, אלא איסור התורה הנלמד מכפילות המילים "ונטמאה" בפרשת הסוטה, המלמד כי אשה שעברה על איסור ניאוף אסורה הן לבעלה והן לבועל.

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]