קול (תלמוד)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

בתלמוד, קולארמית: קלא) הוא שמועה שיצאה על אדם מסוים, בדרך כלל לעז על מעשה עבירה שעשה או פגם בייחוסו. התלמוד דן האם ומתי יש להתייחס לקול שיצא על פלוני ומתי אין להתייחס אליו כי ייתכן מאוד שאין בו ממש.

רבי יוסי אומר: "יהא חלקי עם מי שחושדין אותו בדבר ואין בו" (תלמוד בבלי, מסכת מועד קטן, דף י"ח, עמוד ב'). וכן אמר רב פפא: בי חשדו חשד שווא! על כך מביא התלמוד שורה של תנאים כדי שלקול יהיה משקל ובלעדיהם אין להתייחס אליו כלל: שהקול לא ייפסק אלא יימשך לאורך זמן של לפחות יום וחצי; שהקול יהיה רציף ולא ייקטע; שאין לאדם שונאים העלולים להוציא עליו לעז שווא.

תוקף הלכתי[עריכת קוד מקור | עריכה]

במסכת יבמות[1] סובר רב כי לקול אין תוקף הלכתי, ולכן אין להוציא אישה מבעלה גם אם יש קול שהיא זנתה עם גבר אחר, אך רבי יהודה הנשיא סבור כי יש לחלק בין קול שפסק לאחר זמן קצר לבין קול שאינו פוסק והתקיים לפחות במשך יום וחצי. אם יש נסיבות לא ענייניות להפסקת הקול או להוצאתו, אין להתחשב בתוצאותיהן, ולכן אם ידוע שהקול הוצא על ידי שונאי בני הזוג, אין לו תוקף, וכן אם לחלופין לאחר זמן קצר שיצא הקול הוא הופסק על ידי איומים מצד בני הזוג או משפחותיהם, אין להפסקתו חשיבות.

לפי שיטת התוספות[2] מחלוקת רב ורבי היא רק כדי להוציא את האישה מהבועל, כלומר מהאיש שריננו עליו שזנה עם האישה, אבל כדי להוציא אישה מבעלה צריכים הוכחות משמעותיות יותר, כמו עדים או דיני סוטה.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]