טיוטה:צבא פקיסטן

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

צבא פקיסטן הוא הכוח היבשתי של הכוחות המזוינים של פקיסטן. הכוח הוקם לאחר עצמאות פקיסטן ב-14 באוגוסט 1947.[1] כ-560,000 חיילים משרתים בצבא הפקיסטני.[2] על פי חוקת פקיסטן, לא ניתן לשלוח חיילים לקרב עד גיל 18.[3]

המטרה העיקרית של הצבא הפקיסטני היא לשמור על ביטחון פקיסטן ועל אחדותה הלאומית. זאת, על ידי הגנה מפני תוקפנות או איום מלחמתי חיצוני ואיום פנימי על ידי שמירה על שלום וביטחון בתוך המדינה תוך כדי עשיית רצון הממשלה בהתמודדות נגד איומים פנימיים.[4] במהלך אירועי חירום ואסונות בפקיסטן, הצבא שותף לפעולות הומניטריות. כמו גם הוא משתתף בכוח שמירת השלום של ארגון האומות המאוחדות והיה בעל תפקיד מרכזי בהצלת חייהם של חיילים אמריקאים שנלכדו בסומליה ב-1993 ובמלחמת בוסניה בין השנים 1992 עד 1995.[5]

מאז שנות השישים של המאה ה-20, שולח הצבא הפקיסטני יועצים צבאיים למדינות ערב כחלק מהסכסוך הישראלי-ערבי.

הצבא היה מעורב באכיפת החוקים הצבאיים בפקיסטן ויש לו אינטרסים מסחריים, זרים ופוליטיים רחבים במדינה.[6][7][8][9][10]

תפקיד[עריכת קוד מקור | עריכה]

על פי החוקה הפקיסטנית, תפקיד הצבא הוא להגן על הרפובליקה האסלאמית של פקיסטן מפני תוקפנות חיצונית או איום במלחמה. כמו כן, לפעול גם נגד איומים מתוך המדינה.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

שנים ראשונות (1947-1958)[עריכת קוד מקור | עריכה]

גנרל איוב ח'אן מקבל את הפיקוד על הצבא הפקיסטני ב-1951

הצבא הפקיסטני קם מחטיבת הצבא ההודי הבריטי שחדל להתקיים כתוצאה מחלוקת הודו שהביאה ליצירתה של פקיסטן ב-14 באוגוסט 1947. אפילו לפני החלוקה התקיימה, היו תוכניות לקראת חלוקת הצבא ההודי הבריטי בחלקים שונים המבוססים על ההשפעה הדתית והאתנית על שטחי הודו.

ב-30 ביוני 1947 החלה מחלקת המלחמה של ממשלת בריטניה בהודו לתכנן את חלוקתם של 400,000 חיילי הצבא ההודי הבריטי, רק שבועות אחדים לפני חלוקת הודו שהביאה לאלימות דתית ברחבי הודו. חטיבה גדולה של הצבא הייתה תחת פיקוחו של סר צ'נדולאל מדבלל טריוודי, עובד מדינה הודי בממשלת בריטניה, שהשפיע על כך ש-260,000 חיילים יועברו להרכיב את הצבא ההודי, בעוד שארית החיילים ירכיבו את הצבא הפקיסטני. פקיסטן קיבלה שישה משוריינים, שמונה תותחים ושמונה גדודים של חיל הרגלים בהשוואה לשנים-עשר המשוריינים, ארבעים תותחים ואחד-עשר גדודי חי"ר שהגיעו להודו. בסך הכל, גודלו של הצבא החדש היה כ-150,000 חיילים.

מחשש כי הודו תשלט על כל קשמיר, סיירים וקבוצות שבטיות נכנסו לקשמיר על מנת להתנגד להמהרג'ה של קשמיר 1947. בתגובה לכך, המהרג'ה נענה להודו. הכוחות המזוינים ההודים הועברו לאחר מכן לקשמיר. דבר זה הוביל למלחמת הודו-פקיסטן ב-1947. יחידות צבאיות סדירות הצטרפו לפלישה מאוחר יותר, אך נעצרו לאחר סירובו של ראש המטה הכללי, הקצין הבריטי פרנק מסרווי, לציית לפקודותיו של מנהיג פקיסטן, מחמד עלי ג'ינה, להכניס כוחות צבאיים לקשמיר. הפסקת האש באה בעקבות התערבות האו"ם. מאוחר יותר, במהלך שנות החמישים, קיבל הצבא הפקיסטני סכומי סיוע כלכלי וצבאי גדולים מארצות הברית ובריטניה לאחר שחתם על שתי אמנות הגנה הדדיות שהובילו להקמת ארגון האמנה המרכזי (CENTO) ואמנת דרום מזרח אסיה (SEATO) ב-1954. סיוע זה הרחיב מאוד את הצבא הפקיסטני מתחילתו הצנועה.

1958-1969[עריכת קוד מקור | עריכה]

הצבא הפקיסטני השתלט על השלטון בפעם הראשונה כאשר הגנרל איוב ח'אן עלה לשלטון בשנת 1958 בהפיכה לא-אלימה. הוא הקים את "ליגת המוסלמים", שכללה את זולפיקר עלי בהוטו, לימים ראש ממשלת פקיסטן הראשון שנבחר בבחירות דמוקרטיות. המתיחות עם הודו התלקחה בשנות השישים והמלחמה החלה לאחר כישלון מבצע גיברלטר ב-5 באוגוסט 1965. בליל ה-6 בספטמבר 1965 פתח הצבא ההודי חזית מלחמתית לעבר מחוז פנג'אב בפקיסטן. הצבא ההודי כמעט הגיע לעיר הפקיסטנית לאהור. הצבא ההודי כבש 360 עד 500 קמ"ר בפאתי לאהור. הכוחות ההודים עצרו את התקפתם על לאהור לאחר שהגיעו לכפר בורקי. הרציונל לכך היה שבקרוב ייחתם הסכם הפסקת אש, לאהור, ככל הנראה, ולאהור תוחזר לשולחן המו״מ על הפסקת האש. המלחמה הסתיימה בסופו של דבר בהפסקת אש בסיוע האומות המאוחדות, ובעקבותיה באה הצהרת טשקנט. על פי המחקר של ספריית הקונגרס המדינה שנערך על ידי חטיבת המחקר הפדרלית של ארצות הברית:

המלחמה לא הייתה חד משמעית מבחינה צבאית. בכל צד היו אסירים ושטח כלשהו השייכים לשני. האבידות היו כבדות יחסית - בצד הפקיסטני, עשרים מטוסים, 200 טנקים ו- 3,800 חיילים. צבא פקיסטן היה מסוגל לעמוד בלחץ ההודי, אך המשך הלחימה היה מוביל להפסדים נוספים ולמפלה סופית של פקיסטן. רוב הפקיסטנים, שנולדו מתוך אמונה ביכולתם הצבאית, סירבו לקבל את האפשרות של התבוסה הצבאית של ארצם על ידי "הודו ההינדית", והם מיהרו להאשים את איוב ח'אן וממשלתו בכישלונם בהשגת מטרותיהם הצבאיות.[11]

בזמן ההכרזה על הפסקת האש, לפי מקורות נייטרליים, היו להודים כ-3,000 נפגעים לעומת 3,800 הרוגים פקיסטנים. פקיסטן איבדה בין 200-300 טנקים במהלך הסכסוך והודו איבדה כ-150-190 טנקים.

עם זאת, רוב ההערכות הנייטרליות מסכימות כי הודו הייתה על העליונה כאשר הוכרזה הפסקת האש.[12][13][14][15][16] בסוף המלחמה היה בידי הצבא ההודי 1,920 קמ"ר של השטח הפקיסטני, והצבא הפקיסטני החזיק 550 קמ"ר בשטח ההודי. ההתקממות נגד איוב ח'אן בין השנים 1968 עד 1969 גרמה לו לוותר על השלטון, לטובת הגנרל יחיא ח'אן, שהשתלט על השלטון ב-1969.

1969-1971[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערכים מורחבים – רצח העם הבנגלי, מלחמת העצמאות של בנגלדש

בתקופת שלטונו של יחיא ח'אן מחו תושבי פקיסטן המזרחית על הפערים הפוליטיים והכלכליים ביניהם לבין תושבי מערב פקיסטן. המזרח-פקיסטנים דרשו עצמאות למזרח פקיסטן, למרות התנגדות ממשלת פקיסטן.

רצח העם החל כאשר ב-22 בפברואר 1971 יחיא ח'אן הורה לגנרלים שלו להרוג כ-3 מיליון מאזרחי המדינה. הגנרל טיקה ח'אן מונה למושל מזרח בנגל והכריז על כוונתו לחסל כ-4 מיליון אזרחים תוך 48 שעות. ההרג הממשי החל ב-21 במרץ 1971, במבצע שכונה "מבצע זרקור". הצבא הפקיסטני החל במסע טיהורים בערים כנגד אינטלקטואלים וסטודנטים, תומכי המפלגת "הליגה האוואמית" ופועלים עירוניים. פעילות הצבא בערים גרמה למותם של אלפים נוספים ויצרה גל של כ-30 מיליון פליטים שנהרו מן הערים אל הכפר, ועוד כ-10 מיליון שברחו להודו. הפעולה עוררה גלי התנגדות בקרב הצבא, אולם מעשי הרצח נמשכו.

ב-14 במאי שלח הקונסול האמריקאי ארצ'ר בלאד מברק לוושינגטון בדבר "הטבח בהינדים" ובו פירט כי: "הדפוס הקבוע של פעולות הצבא הוא להכניס חיילים לכפרים, לתשאל את האזרחים היכן חיים ההינדים ולהוציא להורג את הזכרים". בלאד העריך מחיר דמים של אלפים בשבעת השבועות מאז ה-25 במרץ. ב-19 במאי הוא העביר מברק נוסף ודווח ש"קצין מערב-פקיסטני צעיר (טייס קרב בתפקידו) הודה שהצבא הוא המבצע את ההרג השיטתי בהינדים". הקצין טען כי הטבח הוא "מלחמת ג'יהאד", וכי "ההינדים הם אויבים וצריך לטהר את מזרח פקיסטן". בלאד דיווח גם שבשיחות נוספות עם חיילים פקיסטניים הם ציינו כי הגיעו למזרח בנגל "להרוג הינדים".

רצח ואונס המוני נמשכו לאורך שנת 1971. רק לקראת סוף השנה פלשה הודו למזרח בנגל כדי להפסיק את הטבח ולתמוך במחתרת הבנגלית. בשבוע שלפני הפלישה, ביצע הצבא הפקיסטני מבצע חיסול אחרון, בו שרפו כפרים, ורצחו אינטלקטואלים. במבצע אחרון זה נרצחו עוד כ-300,000 איש. מספר הקורבנות המוערך בכל תקופת רצח העם במזרח בנגל הוא 3 מיליון איש.

1971-1977[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-20 בדצמבר 1971, לנוכח בידודו המוחלט בשלטון, נאלץ יחיא ח'אן להעביר את השלטון לידי זולפיקר עלי בהוטו, שמוּנה לנשיא המדינה, המפקד העליון של הצבא וכן הממונה האזרחי הראשון על קיום המשטר הצבאי.

במלחמת יום הכיפורים, טייסים פקיסטנים שירתו במיליציות ערביות במלחמתן נגד ישראל.

1977-1999[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערכים מורחבים – מלחמת בוסניה, מלחמות יוגוסלביה

ב-1977 נערכה הפיכה בפקיסטן בהנהגתו של הגנרל מוחמד זיא-אל-חאק והממשלה הופלה. זה הוביל לתלייה של בהוטו לאחר שנידון למוות והואשם בקנוניה שהובילה לרצח יריב פוליטי. זיא-אל-חאק חזר בו מהבטחתו לקיים בחירות בתוך 90 יום, וכיהן כדיקטטור צבאי עד מותו בהתרסקות מטוס ב-1988.

במהלך מלחמת המפרץ, הצבא הפקיסטני תרם כוחות להגנה על ערב הסעודית מפני התקפה אפשרית של עיראק. חטיבת ההגנה האווירית של "153 SP", שנפרסה בטאבוק, סיפקה הגנה מסביב לשעון על כוחות הביטחון הסעודיים באזור.

פקיסטן שלחה כוחות שלום של האו"ם ליוגוסלביה לשעבר במהלך המלחמות היוגוסלביות. במהלך המלחמה, פקיסטן תמכה בבוסניה תוך מתן תמיכה טכנית וצבאית. כ-90,000 פקיסטנים נסעו לבוסניה במהלך המלחמות היוגוסלביות והם היוו כ-20% מכוח ההתנדבות. המודיעין הבין-לאומי הפקיסטני (ISI) ניהל לכאורה תוכנית מודיעין צבאית פעילה במהלך מלחמת בוסניה שנערכה בין השנים 1992 עד 1995. התוכנית חילקה וריכזה את אספקת הנשק השיטתית לקבוצות שונות של מוג'אהדין במהלך המלחמה. לפי ההיסטוריות הבריטי מארק קרטיס ארגון ה-ISI הבוסני אורגן בסיוע כספי של ערב הסעודית.[17] למרות אמברגו הנשק של האו"ם על בוסניה, נטען מאוחר יותר כי ה-ISI העביר מטוסים נגד טנקים וטילים למוג'אהדין הבוסניים.

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Cloughley, Brian (2016). A History of the Pakistan Army: Wars and Insurrections (באנגלית) (מהדורה ראשונה). London UK.: Skyhorse Publishing, Inc.. ISBN 9781631440397. בדיקה אחרונה ב-16 באוגוסט 2017. 
  2. ^ (Iiss), The International Institute of Strategic Studies (14 בפברואר 2017). The Military Balance 2017 (באנגלית). Routledge, Chapman & Hall, Incorporated. ISBN 9781857439007. 
  3. ^ CIA world Fact BOOK "Archived copy". ארכיון ארכיון מהמקור מ-27 March 2016. בדיקה אחרונה ב-1 ביוני 2016. 
  4. ^ Article 245(1)–Article 245(4) תבנית:Webarchive in Chapter 2: Armed Forces in Part XII: Miscellaneous of Constitution of Pakistan.
  5. ^ Harper, Stephen (2017). "The Bosnian War Goes to East: Identity and Internationalism in Alpha Bravo Charlie.". Screening Bosnia: Geopolitics, Gender and Nationalism in Film and Television Images of the 1992–95 War (google books) (באנגלית) (מהדורה ראשונה). Indiana, U.S.: Bloomsbury Publishing USA. עמ' 155. ISBN 9781623567071. בדיקה אחרונה ב-16 באוגוסט 2017. 
  6. ^ Javid, Hassan (23 בנובמבר 2014). "COVER STORY: The Army & Democracy: Military Politics in Pakistan". DAWN.COM (באנגלית) (Dawn Newspapers). Dawn Newspapers. ארכיון ארכיון מהמקור מ-16 August 2017. בדיקה אחרונה ב-16 באוגוסט 2017. 
  7. ^ Aqil, Shah (1973). The army and democracy : military politics in Pakistan. ISBN 9780674728936. 
  8. ^ Haqqani, Husain (2005). Pakistan between mosque and military. Washington, D.C.: Carnegie Endowment for International Peace. ISBN 0870032852. 
  9. ^ Aziz, Mazhar (2007). Military Control in Pakistan: The Parallel State (באנגלית). Routledge. ISBN 9781134074099. בדיקה אחרונה ב-16 באוגוסט 2017. 
  10. ^ Chengappa, Bidanda M. (2004). Pakistan, Islamisation, Army and Foreign Policy (באנגלית). APH Publishing. ISBN 9788176485487. 
  11. ^ "The Indo-Pakistani War of 1965". Memory.loc.gov. 5 ביולי 1977. בדיקה אחרונה ב-15 במאי 2012. 
  12. ^ Hagerty, Devin T. (2005). South Asia in World Politics. Rowman & Littlefield. עמ' 26. ISBN 0-7425-2587-2. The invading Indian forces outfought their Pakistani counterparts and halted their attack on the outskirts of Lahore, Pakistan's second-largest city. By the time United Nations intervened on 22 September, Pakistan had suffered a clear defeat. 
  13. ^ "Pakistan :: The Indo-Pakistani War of 1965". Library of Congress Country Studies, United States of America. אפריל 1994. בדיקה אחרונה ב-2 באוקטובר 2010.  Quote: Losses were relatively heavy—on the Pakistani side, twenty aircraft, 200 tanks, and 3,800 troops. Pakistan's army had been able to withstand Indian pressure, but a continuation of the fighting would only have led to further losses and ultimate defeat for Pakistan.
  14. ^ Wolpert, Stanley (2005). India (מהדורה 3rd ed. with a new preface.). Berkeley: University of California Press. עמ' 235. ISBN 0520246969. ארכיון ארכיון מהמקור מ-7 January 2016.  Unknown parameter |df= ignored (עזרה) Quote: India, however, was in a position to inflict grave damage to, if not capture, Pakistan's capital of the Punjab when the cease-fire was called, and controlled Kashmir's strategic Uri-Poonch bulge, much to Ayub's chagrin.
  15. ^ Kux, Dennis (1992). India and the United States : Estranged democracies, 1941–1991. Washington, DC: National Defense University Press. עמ' 238. ISBN 0788102796. ארכיון ארכיון מהמקור מ-7 January 2016.  Unknown parameter |df= ignored (עזרה) Quote: India had the better of the war.
  16. ^ "Asia: Silent Guns, Wary Combatants". Time. 1 באוקטובר 1965. ארכיון ארכיון מהמקור מ-7 January 2016. בדיקה אחרונה ב-30 באוגוסט 2013.  Unknown parameter |df= ignored (עזרה) Quote: India, by contrast, is still the big gainer in the war. Alternate link: http://content.time.com/time/subscriber/printout/0,8816,834413,00.html
  17. ^ Curtis, Mark (26 במאי 2011). Secret Affairs Britain's Collusion with Radical Islam (מהדורה New updated). London: Profile. ISBN 1847653014.