זולפיקר עלי בהוטו

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
זולפיקר עלי בהוטו
ذوالفقار علی بھٹو
Zulfikar Ali Bhutto.jpg
לידה 5 בינואר 1928
פקיסטן עריכת הנתון בוויקינתונים
הוצאה להורג 4 באפריל 1979 (בגיל 51)
רוואלפינדי, פקיסטן עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה פקיסטן, הראג' הבריטי עריכת הנתון בוויקינתונים
השכלה אוניברסיטת דרום קליפורניה, כרייסט צ'רץ', אוניברסיטת קליפורניה בברקלי, בית הספר למשפט של הסיטי עריכת הנתון בוויקינתונים
עיסוק פוליטיקאי, דיפלומט, משפטן עריכת הנתון בוויקינתונים
מפלגה מפלגת העם הפקיסטנית עריכת הנתון בוויקינתונים
דת אסלאם, אסלאם שיעי עריכת הנתון בוויקינתונים
שושלת
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg
זולפיקר עלי בהוטו בעת ביקור בבית הלבן בשנת 1973

זולפיקר עלי בהוטואורדו: ذوالفقار علی بھٹو, באנגלית: Zulfikar Ali Bhutto; ‏5 בינואר 1928 - 4 באפריל 1979) היה פוליטיקאי פקיסטני שכיהן כנשיא פקיסטן בשנים 1971 - 1973 וכראש ממשלת פקיסטן בשנים 1973 - 1977. הוא יסד את מפלגת העם של פקיסטן (באנגלית: Pakistan People's Party) הידועה בראשי התיבות PPP, שהיא אחת המפלגות הגדולות ומן המשפיעות ביותר בפוליטיקה הפקיסטנית. בתו בנזיר בהוטו אף היא כיהנה כראש ממשלת פקיסטן, בשתי כהונות נפרדות, בטרם נרצחה ב-27 בדצמבר 2007.

זולפיקר עלי בהוטו הוצא להורג בתלייה בשנת 1979. זאת לאחר שהורשע, במשפט מעורר מחלוקת, ברציחתו של יריב פוליטי. רבים ראו בתוצאות המשפט ביטוי לרצונו של שליטה של פקיסטן באותה עת, מוחמד זיא-אל-חאק[1][2]. מאז מותו רבים בפקיסטן מכנים אותו שהיד.

שנותיו הראשונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

זולפיקר עלי בהוטו נולד לחורשיד ני לאחי באי וסר שאה נוואז בהוטו במעונם סמוך ללארקאנה, בחבל סינד שבפקיסטן. הוא היה בנם השלישי. בנם הבכור, סיכנדר, נפטר מדלקת ריאות בשנת 1914 בהיותו בן שבע ואילו בנם השני, נפטר משחמת הכבד בשנת 1953 בהיותו בן 39.[3] אביו של זולפיקר היה בעל אדמות עשיר ופוליטיקאי בכיר בחבל סינד, שנהנה מהשפעה רבה בראג' הבריטי. כילד עבר זולפיקר להתגורר במומביי (אז בומביי) לצורך לימודיו בבית ספר סקוטי פרטי. בתקופה זו אף הפך פעיל בתנועה האסלאמית לעצמאות פקיסטן והפרדתה מהודו. לאחר סיום לימודיו בתיכון, למד במכללה בהודו. בשנת 1943 נשא לאישה בשידוך את שירין אמיר בגום, אותה עזב בשנת 1947. בהוטו התקבל ללימודים באוניברסיטת דרום קליפורניה.

באותה תקופה נטל אביו חלק בהשתלטות על מדינת ג'ונאגד (היום מדינת גוג'אראט) בניסיון לספחה לפקיסטן. ניסיון זה נכשל לאחר פלישה הודית בדצמבר 1947.[4] בשנת 1949 עבר בהוטו ללמוד באוניברסיטת קליפורניה בברקלי, שם סיים בהצטיינות תואר במדע המדינה. בעת לימודיו החלה התענינותו בתאוריות של סוציאליזם והוא נשא סדרת הרצאות על האפשרות של סוציאליזם במדינות מוסלמיות. ביוני 1950 נסע בהוטו לאנגליה כדי ללמוד משפטים בכרייסט צ'רץ' קולג' של אוניברסיטת אוקספורד. בשנת 1953, עם סיום לימודיו, התקבל ללשכת לינקולן, אחת מארבע לשכות עורכי הדין בלונדון.

ב-8 בספטמבר 1951 התחתן בשנית עם בגום נוסראט איספהאני, ממוצא איראני-כורדי, בעיר קראצ'י. בתו הבכורה, בנזיר, נולדה בשנת 1953. שאר ילדיו הם: מורטזה (1954), סאנאם (1957) ושאחנוואז (1958). לאחר שובו לפקיסטן קיבל משרת מרצה במכללה האיסלמית בסינד ואחר כך פנה לעסוק בעריכת דין בקראצ'י. לאחר מות אביו נטל אף את ניהול נכסי משפחתו.

קריירה פוליטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1957 הפך בהוטו לחבר הצעיר ביותר במשלחות פקיסטן לעצרת האומות המאוחדות. ב-25 באוקטובר 1957 נשא נאום בוועדה השישית של האומות המאוחדות על מעשי איבה ובשנת 1958 עמד בראש משלחת ארצו לוועידת האומות המאוחדות על חוק הים (Law of the Sea). באותה שנה הפך לחבר הממשלה הצעיר ביותר כאשר התמנה לשר האנרגיה על ידי הנשיא מוחמד איוב חאן, שתפס את השלטון והכריז על משטר צבאי. הוא קודם לתפקיד השר האחראי על משרדי המסחר, המידע והתעשיות והפך ליועצו הקרוב של איוב, זאת למרות גילו הצעיר וחוסר ניסיונו היחסי בפוליטיקה. בהוטו סייע לאיוב במשא ומתן על הסכם אינדוס, הסכם חלוקת המים עם הודו, שנחתם בספטמבר 1960. בשנת 1961 הוביל בהוטו משא ומתן עם ברית המועצות לחיפושי נפט, הסכם שאף הניב סיוע כלכלי וטכני לפקיסטן.

שר חוץ[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1963 התמנה בהוטו לשר החוץ של פקיסטן. עלייתו המהירה לעמדת השפעה פוליטית אף הביאה לו אהדה עממית. כשר חוץ, שינה את מדיניותה הפרו-מערבית של פקיסטן עד לאותה עת. באותה עת הקפיד לשמור על מעמדה של פקיסטן במסגרת ברית ההגנה של SEATO וברית בגדד, בהוטו החל מתווה מדיניות חוץ עצמאית מהשפעתה של ארצות הברית. הוא מתח ביקורת על ארצות הברית בגלל הסיוע הצבאי שהושיטה להודו בתקופת מלחמת הודו-סין בשנת 1962 ואחריה. סיוע זה עמד לדעתו בניגוד לברית שבין פקיסטן וארצות הברית. בהוטו שקד על שיפור יחסי ארצו עם הרפובליקה העממית של סין[5]. הוא אף ביקר בבייג'ינג וסייע לאיוב במשא ומתן לחתימת הסכמי סחר והגנה עם המשטר הסיני, שהסכים לסייע לפקיסטן במספר רב של פרויקטים צבאיים ותעשייתיים. בהוטו חתם עם סין על הסכם גבול סין-פקיסטן ב-2 במרץ 1963. הסכם זה העביר לשליטת סין 750 קמ"ר בקשמיר אשר היו עד אותה עת בניהול פקיסטן. בעקבות ההסכם עם סין נסלל אף כביש קארקוראם בין פקיסטן לסין. בהוטו לא הסתיר את דעתו באשר למקומה של פקיסטן בין המדינות הבלתי-מזדהות והפך את ארצו לגורם מוביל בארגונן. מתוך אמונתו באחדות פאן-איסלמית טיפח יחסים עם מדינות איסלמיות כגון אינדונזיה וערב הסעודית.

בהוטו הטיף לקו נוקשה ומתעמת כנגד הודו בעימות בקשמיר ובנושאים אחרים. בעקבות מלחמת פקיסטן-הודו בשנת 1965, ליווה בהוטו את איוב לשיחות השלום עם ראש ממשלת הודו לאל בהאדור שסטרי, שנערכו בחודש ינואר 1966 בטשקנט. בהסכם טשקנט הסכימו הודו ופקיסטן על חילופי שבויים ועל נסיגת כוחותיהם לקו הגבול שקדם לפרוץ העימות. ההסכם התקבל בהתנגדות עזה בפקיסטן וגרם לזעזוע פוליטי במשטרו של איוב. הביקורת שהשמיע בהוטו כנגד נוסח ההסכם גרמה לקרע בינו לבין איוב חאן. בחודש יוני 1967 התפטר בהוטו מן הממשלה והתבטא בפומבי כנגד משטרו של איוב.

מפלגת העם של פקיסטן[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-21 ביוני 1967, לאחר התפטרותו מן הממשלה, התאסף המון רב לקבל את פני בהוטו בבואו ללהור. כשהוא נישא על גלי הזעם כלפי משטרו של איוב, בהוטו החל נוסע ברחבי פקיסטן, נואם בפני המונים בערי המדינה. בנאום שנשא באוקטובר 1966 הצהיר: "האסלאם הוא אמונתנו, דמוקרטיה היא מדיניותנו, סוציאליזם הוא כלכלתנו. הכוח כולו לעם"[6]. ב-30 בנובמבר 1967 אימרה שהפכה לסיסמת המפלגה עד היום. בהוטו יסד את מפלגת העם של פקיסטן בעיר להור וקבע בסיס תמיכה חזק בחבלי פונג'אב וסינד וכן בקרב קהילות המוהאג'יר. מפלגתו של בהוטו הפכה לחלק מן התנועה הדמוקרטית שבה פעלו זרמים פוליטיים שונים מכל חלקי פקיסטן. פעילי מפלגת העם אירגנו אסיפות המונים ושביתות בחלקים שונים של המדינה והגבירו את הלחץ על איוב חאן להתפטר. ב-12 בנובמבר 1968 נאסר בהוטו, דבר שהגביר את תנועת המחאה. לאחר ששוחרר, התייצב לוועידת שולחן עגול שאירגן איוב בעיר רוואלפינדי, אולם סירב להסכים להמשך שלטונו של איוב וכן לדרישתו של המדינאי המזרח פקיסטני, שייך מוג'יבור רחמן, לאוטונומיה אזורית (לאזור שהוא היום בנגלדש).

לאחר התפטרותו של איוב הבטיח הנשיא החדש, יחיא חאן, לקיים בחירות לפרלמנט ב-7 בדצמבר 1970. מפלגתו של בהוטו זכתה במספר מושבים גדול בבחירות אלה באזורי הבחירה במערב פקיסטן. אולם באזורי הבחירה במזרח פקיסטן זכתה מפלגתו של השייך מוג'יב ברוב קולות הבוחרים. בהוטו סירב להצביע בעד ממשלה הנשלטת על ידי מפלגתו של מוג'יב ואיים "לשבור את הרגליים" של כל חבר נבחר ממפלגתו אשר יתייצב לישיבת הפתיחה של האספה הלאומית של פקיסטן. כשהוא מנצל את פחד הציבור במערב פקיסטן מפני שאיפות הבדלנות במזרח פקיסטן, בהוטו דרש כי שייך מוג'יב ייצור קואליציה עם מפלגת העם. בלחצו של בהוטו ומפלגות מערב פקיסטניות אחרות נאלץ יחיא לדחות את ישיבת הפתיחה של האספה הלאומית וזאת לאחר כישלון שיחות עם השייך מוג'יב. ב-26 במרץ 1971, בעיצומן של מחאות עממיות במזרח פקיסטן, הכריז מייג'ור זיאור רחמן, בהנחייתו של שייך מוג'יב רחמן, על עצמאותה של בנגלדש, זאת לאחר שמוג'יבור נאסר על ידי צבא פקיסטן בניסיון לדכא את המהומות. במבצע זרקור, צבא פקיסטן הרג ועינה פעילים פוליטיים ומספר גדול של אזרחים, בני מיעוטים דתיים ואינטלקטואלים בני העם הבנגלי. היו אלה שאף ניסו להגדיר מבצע זה כניסיון לרצח עם[7], בעוד אחרים טענו שהיה זה חלק ממסע תעמולה של הממשלה ההודית. בהוטו תמך מחד בפעולות הצבא וניסה לגייס תמיכה בינלאומית בפעולה, מאידך ניסה להרחיק עצמו ממשטרו של יחיא. הוא סירב לתוכניתו של יחיא למנות את המדינאי הבנגלי נורול אמין כראש ממשלה, בעוד בהוטו ישמש כסגנו. התערבות הודו בנעשה במזרח פקיסטן הביאה תבוסה לצבא פקיסטן, אשר נכנע ב-16 בדצמבר. בהוטו ואחרים גינו את יחיא על שנכשל מלקיים את אחדותה של פקיסטן. ב-20 בדצמבר, לנוכח בידודו המוחלט בשלטון, נאלץ יחיא להעביר את השלטון לידי בהוטו, שמוּנה לנשיא המדינה, המפקד העליון של הצבא וכן הממונה האזרחי הראשון על קיום המשטר הצבאי.

נשיא פקיסטן[עריכת קוד מקור | עריכה]

כנשיא, בהוטו פנה אל האומה בשידור רדיו וטלוויזיה, ואמר: "בני ארצי היקרים, חברי היקרים, תלמידי היקרים, עובדים, איכרים... אלה שנלחמו עבור פקיסטן... אנו ניצבים בפני הגרוע שבמשברים שידעה ארצנו, משבר קטלני. אנו חייבים לאסוף את השברים, שברים קטנים מאד, אבל אנו ניצור פקיסטן חדשה, פקיסטן משגשגת ומתקדמת." בהוטו ציווה לשים את יחיא במעצר בית, הגיע להסכם שביתת נשק וציווה על שחרורו של שייך מוג'יב, אשר נאסר על ידי הצבא. כדי להשיג מטרה זו ביטל בהוטו את פסק הדין במשפטו של מוג'יב, בו נידון מוג'יב למוות על ידי שופט צבאי. בהוטו מינה ממשלה חדשה. ב-2 בינואר 1972 הכריז על הלאמת כל מפעלי התעשייה המרכזיים במדינה, כולל מפעלי פלדה, תעשייה כבדה, מפעלים פטרוכימיים, מלט ותשתיות ציבוריות[8]. מדיניות עבודה חדשה הוכרזה במטרה לחזק את זכויות העובדים ואת כוחם של איגודי העובדים. אף שמוצאו של בהוטו הוא במשפחה פאודלית, בעלת קרקעות, הוא הכריז על מדיניות המגבילה את זכויות הבעלות בקרקע וכתוצאה ממנה הלאימה המדינה כ-4,000 קמ"ר אדמות פרטיות, אשר חולקו בין איכרים שהיו אריסים עד לאותה עת. יותר מ-2,000 עובדי ציבור פוטרו ממשרותיהם באשמת שחיתות. ב-3 במרץ 1972 שוחררו מתפקידם מפקדי הצבא כיוון שסירבו למלא פקודות לדכא שביתה נרחבת של כוחות המשטרה בחבל פונג'אב. בהוטו מינה את גנרל טיקה חאן כמפקד הצבא, כיוון שחש כי טיקה לא יתערב בעניינים מדיניים ויתרכז בשיקום צבא פקיסטן. ב-14 באפריל כונסה האספה הלאומית וב-21 באפריל בוטל הממשל הצבאי ונבחרי העם קיבלו את הסמכות לכתוב חוקה למדינה.

בהוטו ביקר בהודו ונפגש עם ראש ממשלת הודו, אינדירה גנדי, עמה הגיע להסכם שלום במסגרתו שוחררו 93,000 שבויי מלחמה פקיסטנים. ב-2 ביולי 1972 חתמו מנהיגי שתי המדינות על הסכם שימלה, שבו התחייבו על קו השליטה באזור קשמיר. עוד התחייבו לנסות ולפתור סכסוכים בעתיד בדרכי שלום ובמשא ומתן. בהוטו אף הבטיח לקיים פגישת פסגה לפתרון סכסוך קשמיר בדרכי שלום והבטיח להכיר בעצמאותה של בנגלדש. למרות שהשיג את שחרורם של שבויי המלחמה הפקיסטנים, ההסכם ספג ביקורת עזה מבית על ויתוריו לממשלת הודו.

בהוטו יסד בפקיסטן תוכנית לפיתוח נשק גרעיני וב-28 בנובמבר 1972, חנך את הכור הגרעיני הראשון בפקיסטן, שנבנה בסיוע קנדי בעיר קראצ'י. בינואר 1973 ציווה על הצבא לדכא התקוממות בחבל בלוצ'יסטן ופיזר את ממשלות בלוצ'יסטן וחבל החזית הצפון מערבית. ב-30 במרץ 1973 נאסרו 59 קציני צבא על תכנון הפיכה כנגד בהוטו והוא מינה את מוחמד זיא-אל-חאק לעמוד בראש בית המשפט הצבאי שנועד לחקור ולשפוט את החשודים. ב-12 באפריל אושרה ונכנסה לתוקף החוקה החדשה של פקיסטן. החוקה הכריזה על פקיסטן כ"רפובליקה איסלמית" עם ממשל פרלמנטרי. ב-10 באוגוסט העביר בהוטו את משרת הנשיא לפאזאל לאהי צ'אודרי וקיבל על עצמו את משרת ראש הממשלה.

בהוטו הכיר רשמית בעצמאותה של בנגלדש בחודש יולי. הוא ספג ביקורת קשה בפקיסטן לאחר שבעת ביקור בבנגלדש הניח זר על אנדרטה ללוחמי החופש הבנגלדשים. בהוטו המשיך לפעול לקירוב היחסים בין פקיסטן לסין, ערב הסעודית ומדינות מוסלמיות אחרות. בחודש פברואר 1974 אירח בלהור את ועידת הפסגה השנייה של המדינות המוסלמיות.

יחד עם זאת, בהוטו עמד בלחצים קשים של מנהיגים מוסלמים להכריז כי קהילות האחמדים אינם משתייכים לאסלאם. משנכשל בהרגעת אלימות על רקע דתי, העביר באספה הלאומית שינוי לחוקה הנכנע ללחצים אלה. בהוטו המשיך בתוכניות ההלאמה והרחיב את שליטת הממשלה בעיבוד חקלאי ובתעשיית מוצרי הצריכה. בעצתו של אדמירל אחסן, חנך את פורט קאסים והרחיב את שטחי הנמל סמוך לקראצ'י. אולם, מצב כלכלתה של פקיסטן הורע עקב ירידה באמון המגזר הפרטי בממשל ועליה בבירוקרטיה. בשנת 1976 מינה בהוטו באופן מפתיע את מוחמד זיא-אל-חאק כמפקד הצבא, כשהוא פוסח בכך על חמישה קצינים בכירים ממנו.

תוכנית הגרעין[עריכת קוד מקור | עריכה]

בהוטו היה מייסדה של תוכנית הגרעין הפקיסטנית. הטלת האחריות לתוכנית על הצבא החלה בינואר 1972 ובשנותיה הראשונות עמד בראשה גנרל טיקה חאן. תחת הנהגתו, פקיסטן הפכה למדינה המוסלמית הראשונה עם יכולת גרעינית. בספרו "אם ארצח", שנכתב בעת שישב בכלא, גילה בהוטו כי בשנת 1976 אמר לו הנרי קיסינג'ר: "אנו נהפוך אתכם לדוגמה". קיסינג'ר הזהיר את בהוטו כי אם תמשיך פקיסטן בתוכנית הגרעין היא תאלץ לשלם מחיר יקר, הצהרה שיש שפירשו אותה מאוחר יותר כמעורבות של ארצות הברית במשפטו והוצאתו להורג של בהוטו.

מרי אזרחי והפיכה צבאית[עריכת קוד מקור | עריכה]

ככל שהתקדמה תקופת כהונתו של בהוטו כראש ממשלה כך הלכה ופחתה אהדת ההמונים אליו. בהוטו סבל מאופוזיציה הולכת וגוברת באספת הנבחרים. אף בקרב חברי מפלגתו, מפלגת העם, החלו נשמעים קולות התנגדות למנהיגותו ורציחת אביו של אחד מן הבולטים במתנגדיו מבית, אחמד ראזה קאסורי, הובילה לביטויי זעם כלפי בהוטו והאשמות של השתתפות בתכנון הרצח. כמה מן המנהיגים הבולטים במפלגת העם גינו את בהוטו באופן פומבי וקראו להפגנות נגד משטרו. המשבר המדיני בחבל הצפון-מערבי של פקיסטן ובבלוצ'יסטן החריף כאשר הוכרז על ביטול שורה של חירויות אזרח באזורים אלה וכ-100,000 חיילים נשלחו לאזור והואשמו בפגיעה בזכויות אזרח ובהרג מספר רב של אזרחים.

ב-8 בינואר 1977 מספר גדול של חברי אופוזיציה התאספו כדי ליצור את "הברית הפקיסטנית הלאומית" (PNA - Pakistan National Alliance). בהוטו קרא לבחירות חדשות לאספה הלאומית וה-PNA השתתפה בבחירות, אולם מיד עם היוודע כי לא הצליחה לגבור על מפלגת העם, האשימה את בהוטו בהטיית התוצאות. בתגובה החרים ה-PNA את הבחירות המקומיות והכריז כי ממשלתו החדשה של בהוטו איננה חוקית. אף מנהיגים מוסלמים בולטים קראו להפיכה נגד משטרו של בהוטו. לנוכח גל גואה של אי-שקט והפגנות נפגש בהוטו לשיחות עם מנהיגי ה-PNA, אשר בסופן הושג הסכם לפיזור בתי הנבחרים ולבחירות חדשות אשר עד לעריכתן תכהן ממשלת אחדות לאומית. אולם, ב-5 ביולי 1977 בהוטו וחברי ממשלתו נעצרו על ידי כוחות הצבא בפיקודו של גנרל זיא.

גנרל זיא הכריז על משטר צבאי בפקיסטן, על השעיית החוקה ועל פיזור בתי הנבחרים. זיא ציווה על מאסר מנהיגי מפלגת העם (PPP) ומפלגת ה-PNA אולם הבטיח כי בחודש אוקטובר תתקיימנה בחירות. ב-29 ביולי שוחרר בהוטו והתקבל על ידי קהל המונים בעיר הולדתו לארקאנה. החל מיד במסע ברחבי פקיסטן, כשהוא נושא נאומים לפני קהל רב ומתכנן את שובו לזירה המדינית. ב-3 בספטמבר נעצר בשנית ושוחרר בערבות ב-13 בספטמבר. כיוון שחשש ממעצר נוסף, הכריז על אשתו נוסראט כנשיאת מפלגת העם. ב-17 בספטמבר נעצר בהוטו פעם נוספת יחד עם מספר גדול של מנהיגי מפלגת העם והם נפסלו מלהשתתף בבחירות שהוכרזו.

משפטו והוצאתו להורג[עריכת קוד מקור | עריכה]

משפטו של בהוטו החל ב-24 באוקטובר 1977 והוא הואשם בקשירת קשר לרצוח את אחמד ראזה קאסורי. התביעה הביאה כעד את מסעוד מחמוד, אשר שימש כמפקד כוח הביטחון הפדרלי תחת בהוטו. מחמוד העיד כי בהוטו הורה על רצח קאסורי. ארבעה גברים שנאסרו והואשמו בביצוע הרצח חיזקו את עדותו של מחמוד. בהוטו טען כי הצבא בדה ראיות והאשים את השופט מאולבי מושתק עלי בכך שהוא מקבל הוראות ישירות מזיא. ב-18 במרץ 1978 דן בית המשפט העליון של להור את בהוטו למוות וכן לתשלום קנס בגובה 25,000 רופי פקיסטני או שישה חודשי עבודת פרך תמורתם (פסק הדין לא הסביר כיצד ניתן ליישב את הקושי המתעורר בביצוע שני עונשים אלה).

בעוד שגנרל זיא פרסם ספר לבן ובו האשים את בהוטו בהטיית בחירות 1977, בית המשפט העליון של פקיסטן הסכים לשמוע את ערעורו של בהוטו. נשיא בית המשפט ס. אנווארול חאק הכריז על פגרת בית משפט עד לסוף חודש יולי, כנראה כיוון שחמישה מתוך תשעת שופטי ההרכב היו מוכנים להפוך את גזר דינו של בית המשפט בלהור. אחד מחמשת השופטים שתמכו בבהוטו עמד לפרוש מכהונתו בחודש יולי. נשיא בית המשפט העליון ישב בראש ההרכב שהתכנס, למרות קרבתו הרבה לזיא. עורכי דינו של בהוטו הצליחו בבקשתם לאפשר לבהוטו לנהל בעצמו את הגנתו בבית המשפט. ב-18 בדצמבר 1978 הופיע בהוטו בפני אולם מלא מפה לפה בבית המשפט העליון ברוואלפינדי ובמשך ארבעה ימים רצופים עמד ונאם בפני בית המשפט. ב-6 בפברואר 1979 הכריע בית המשפט, בדעת רוב של ארבעה כנגד שלושה, לדחות את הערעור. בהוטו עתר לבית המשפט לדיון נוסף בערעור, אולם בקשתו נדחתה ב-24 במרץ.

עם היוודע פסק הדין גבר הלחץ הבינלאומי על זיא להעניק חנינה לבהוטו. למרות פניות אישיות מראשי מדינות, סירב זיא להתערב בפסק הדין. ב-4 באפריל 1979 הוצא בהוטו להורג בתלייה בשעות הבוקר המוקדמות[9]. מיד לאחר היוודע ביצוע גזר הדין פרצו מהומות אלימות ברחבי פקיסטן. גופתו של בהוטו הובאה לעיר הולדתו לארקאנה ושם נקבר בהלוויה המונית בחלקת משפחתו.

מורשתו וביקורת על דרכו[עריכת קוד מקור | עריכה]

זולפיקר עלי בהוטו נותר דמות מעוררת מחלוקת בפקיסטן. בעוד שהועלה על נס כלאומן נלהב, ספג ביקורת על היותו אופורטוניסט ועל מסע ההפחדה שניהל כנגד יריביו הפוליטיים. לצד היותו היוזם של תוכנית הגרעין של פקיסטן, הוא ניהל שיחות שלום עם הודו ומדיניות בינלאומית בעלת תדמית חילונית. הוא מואשם כי מדיניותו החברתית האטה את הכלכלה הפקיסטנית, כיוון שהפחיתה את התוצר הלאומי וגרמה לעלייה בעלויות. בהוטו אף מואשם בפגיעה בזכויות אדם בעת ששלח את צבא פקיסטן לדכא התקוממות עממית בבלוצ'יסטן. רבים מקציני צבאו של בהוטו, בתוכם גנרל פרבז מושארף וראש מנהל המשטר הצבאי של בלוצ'יסטן, הגנרל רחימודין חאן, מתחו ביקורת על בהוטו על שגרם למשבר שהוביל להכרזת עצמאותה של בנגלדש ולאובדן מזרח פקיסטן. למרות כל הביקורת המושמעת נגדו, נותר בהוטו המנהיג הפקיסטני האהוד ביותר בקרב העם. היו שהאשימו כי פעולות משטרו של בהוטו נגד ההתקוממות בבלוצ'יסטן, הובילו לקריאות לעצמאותו של חבל ארץ זה.

משפחתו של בהוטו נותרה פעילה בתחום המדיני אף לאחר מותו. תחילה הייתה אשתו ראש מפלגת העם ואחר כך המשיכה אותה בתו בנזיר. בנזיר בהוטו שימשה פעמיים כראש ממשלת פקיסטן ונרצחה ב-27 בדצמבר 2007 בעודה מנהלת מסע בחירות.

ספריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Peace-Keeping by the United Nations, Pakistan Publishing House, Karachi, 1967
  • Political Situation in Pakistan, Veshasher Prakashan, New Delhi, 1968
  • The Myth of Independence, Oxford University Press, Karachi and Lahore, 1969. ISBN 0192151673
  • The Great Tragedy, Pakistan People's Party, Karachi, 1971
  • Politics of the People (speeches, statements and articles), 1948-1971
  • The Third World: New Directions, Quartet Books, London, 1977
  • My Pakistan,. Biswin Sadi Publications, New Delhi, 1979
  • If I am Assassinated, Vikas, New Delhi, 1979
  • My Execution, Musawaat Weekly International, London, 1980
  • New Directions, Narmara Publishers, London, 1980
  • Marching towards democracy, 1972

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא זולפיקר עלי בהוטו בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ZIA UL-HAQ
  2. ^ 1979: Deposed Pakistani PM is executed "On This Day" באתר ה-BBC
  3. ^ Zulfikar Ali Bhutto אנציקלופדיה בריטניקה
  4. ^ Gandhi, Rajmohan (1991). Patel: A Life. India: Navajivan, 291-93. ASIN B0006EYQ0A
  5. ^ US Country Studies. Ayub Khan
  6. ^ US Country Studies. Yahya Khan and Bangladesh
  7. ^ Selctive Genocide מברק סודי של הקונסול האמריקאי בדאקה
  8. ^ US Country Studies. Zulfikar Ali Bhutto
  9. ^ Translation of a chapter from Col Rafi ud Din’s Urdu book “Bhutto kay akhri 323 din” תרגום לאנגלית של קטע מתוך ספרו של קולונל רפי אוד דין "323 הימים האחרונים של מר בהוטו" ובו תיאור שעותיו האחרונות של מר בהוטו והוצאתו להורג.