יחיא ח'אן

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
יחיא ח'אן
یحییٰ خان
יחיא ח'אן
לידה 4 בפברואר 1917
צ'קוול, פנג'אב, הודו הבריטית (כיום פקיסטן)
פטירה 10 באוגוסט 1980 (בגיל 63)
רוואלפינדי, פנג'אב, פקיסטן
שם מלא אגא מוחמד יחיא ח'אן
מדינה פקיסטןפקיסטן  פקיסטן
מקום קבורה פשאוור, ח'ייבר פח'טונח'ווה, פקיסטן
השכלה מפקדת צבא ארצות הברית ומכללת מטכ"ל, האקדמיה הצבאית המלכותית בסנדהרסט, אוניברסיטת פנג'אב עריכת הנתון בוויקינתונים
עיסוק דיפלומט, פוליטיקאי, איש צבא עריכת הנתון בוויקינתונים
האתר הרשמי
נשיא פקיסטן ה־3
25 במרץ 196920 בדצמבר 1971
(שנתיים ו-38 שבועות)
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

אגא מוחמד יחיא ח'אןאורדו: آغا محمد یحییٰ خان; ‏ 4 בפברואר 191710 באוגוסט 1980) היה נשיא פקיסטן השלישי שכיהן בתפקידו בין השנים 19691971.[1] תקופת נשיאותו של ח'אן עמדה בסימנה של מלחמת העצמאות של בנגלדש ובסימן הקריסה הכלכלית והמלחמה נגד הודו שהתנהלה ב-1971.[2]

במלחמת העולם השנייה הוא לחם בשורות צבא הודו הבריטית בזירת הים התיכון. לאחר חלוקת הודו על ידי הבריטים הוא היה לאזרח פקיסטן והצטרף אל הכוחות המזוינים שלה ולקח חלק בחדירה החשאית לקשמיר ההודית שהציתה את מלחמת הודו-פקיסטן השנייה ב-1965. ב-1969, לאחר שבאופן שנוי במחלוקת הוא מונה לפקד על הצבא, לקח ח'אן את תפקיד הנשיא על עצמו, הטיל משטר צבאי במדינה והשעה את החוקה. ב-1970, לאחר שהתקיימו לראשונה בפקיסטן בחירות כלליות, הוא עיכב את העברת השלטון לשייח מוג'יבור רחמן שהצית את ההתנגדות האלימה במזרח פקיסטן והורה לרשויות בחלק זה של המדינה לדכא בכוח את המרידה שפרצה שם ושנחשבת כיום כרצח העם הבנגלי.

פקיסטן ספגה תבוסה מוחצת במלחמת העצמאות של בנגלדש ב-1971, שכתוצאה ממנה איבדה המדינה את השפעתה בעולם המוסלמי ומזרח פקיסטן הוקמה כמדינה חדשה, בנגלדש. כך נתפשת תקופת שלטונו של ח'אן כזו שפגעה קשות באחדותה של פקיסטן. בעקבות אירועים אלו, הוא העביר את השלטון במדינה לידיו של זולפיקר עלי בהוטו והתפטר מהפיקוד על הצבא בחרפה.[3] לאחר מכן נשללו ממנו כל אותו הכבוד שהוענקו לו בעבר והוא הושם במעצר בית במשך רוב שנות ה-70 של המאה ה-20.[1]

ב-1977 הוסרו המגבלות מעל יחיא ח'אן וב-1980 הוא מת בעיר רוואלפינדי שבפקיסטן. ההיסטוריונים הפקיסטניים רואים אותו באופן שלילי והוא נחשב לאחד ממנהיגי המדינה הפחות מוצלחים בתולדותיה.

ראשית חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

יחיא ח'אן נולד בעיר צ'קוול שבמחוז פנג'אב (אז בהודו הבריטית, כיום בפקיסטן) למשפחה ממוצא פתאני. על פי ספרו של ההיסטוריון ההודי דיוון ברינדרנאת', "חייו הפרטיים של יחיא ח'אן" שיצא לאור ב-1974, אביו של יחיא ח'אן שירת במשטרת הודו הבריטית במחוז פנג'אב. יחיא היה ילד רציני שהצטיין בלימודיו. הוא למד בבית ספר קיימברידג' היוקרתי על שם קולונל בראון שבעיר דהראדון (כיום בהודו) ובהמשך למד באוניברסיטת פנג'אב, שם סיים את לימודי התואר הראשון תוך שנתיים.

קריירה צבאית בצבא הודו הבריטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1 במאי 1939 הוסמך יחיא ח'אן כקצין על ידי האקדמיה הצבאית ההודית בדרהדון. הוא הוצב כקצין חיל רגלים בגדוד הרביעי של הרגימנט הבלוצ'י העשירי ובמהלך מלחמת העולם השנייה הוא השתתף במערכה בצפון אפריקה, שם ביוני 1942 הוא נפל בשבי כוחות הציר ושהה במחנה שבויים באיטליה שממנו הוא הצליח להימלט בניסיון הבריחה השלישי. בהמשך הוא שירת כקצין בדרגת לוטננט ומאוחר יותר בדרגת קפטן בדיוויזיה ההודית ה-4. הוא שירת בעיראק, באיטליה ובצפון אפריקה. לאחר שיחרורו מהשבי הוא שב להודו.

קריירה צבאית בצבא פקיסטן[עריכת קוד מקור | עריכה]

יחיא ח'אן
לידה 4 בפברואר 1917
צ'קוול, פקיסטן עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 10 באוגוסט 1980 (בגיל 63)
רוואלפינדי, פקיסטן עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום קבורה פשאוור עריכת הנתון בוויקינתונים
השתייכות British Raj Red Ensign.svg צבא הודו הבריטית
Flag of the Pakistani Army.svg צבא פקיסטן
תקופת שירות 1971-1939
דרגה OF-9 Pakistan Army.svg גנרל
תפקידים צבאיים
  • מפקד הבריגדה ה-105 העצמאית
  • מפקד הדיוויזיה ה-14
  • מפקד הדיוויזיה ה-15
  • מפקד הדיוויזיה ה-7
  • מפקד צבא פקיסטן
מלחמות וקרבות
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

ב-1947 התגייס ח'אן לצבא פקיסטן. באותה עת הוא נשא דרגת מייג'ור. באותה שנה הוא היה פעיל במניעת האפשרות לקצינים הודים לקחת ספרים מהספרייה המפורסמת של הקולג' להכשרת סגל של צבא הודו הבריטית (כיום המכללה לפיקוד ולמטה של צבא פקיסטן) בכוויתה, שם הוא היה המדריך המוסלמי היחיד. ב-1951, בגיל 34 הוא קודם לדרגת בריגדיר גנרל ועד היום הוא הקצין הצעיר ביותר בהיסטוריה של הכוחות המזוינים של פקיסטן שהוענקה לו דרגה זו. בהמשך הגיעו לדרגה זו ארבעה מחבריו לקורס הקצינים בני גילו. הוא מונה כמפקד של הבריגדה העצמאית ה-105 שהוצבה באזור קו השליטה בג'אמו וקשמיר בשנים 1951 – 1952. הוא תואר כאלכוהוליסט שחיבב נשים ויין, אף על פי שהוא היה קצין מקצועי וזכה לשבחים. בהמשך, כסגן ראש המטה הכללי הוא נבחר לעמוד בראש מועצת התכנון של הצבא שהוקמה על ידי איוב ח'אן לבצע תהליכי מודרניזציה בצבא פקיסטן בשנים 19541957. בין השנים 19581962 הוא גם מילא את מקומו של ראש המטה הכללי ובשנים 1962 – 1965 הוא פיקד על דיוויזיית חיל רגלים. ח'אן היה גם שותף להקמתה של המכללה לפיקוד ולמטה של צבא פקיסטן בכוויתה. הוא מילא תפקיד מרכזי בתמיכה במערכת הבחירות לנשיאות פקיסטן של איוב ח'אן ב-1965 מול פטימה ג'ינה, אחותו של מוחמד עלי ג'ינה. כאות הערכה לפועלו הוא קודם לדרגת מייג'ור גנרל ומונה לפקד על דיוויזיית הרגלים השביעית של צבא פקיסטן, שעליה הוא פיקד במהלך מלחמת הודו-פקיסטן השנייה ב-1965. בתפקידו זה הוא לא לקח חלק מרכזי בתכנון ובביצוע של מבצע החדירה "המהלומה הגדולה", שכשלה עקב החלטתו לשנות את החלטות הפיקוד העליון, ובשל כך חצה צבא הודו את הגבול בין שתי המדינות.

על אף כישלונותיו, קודם ח'אן ב-1966 לדרגת לוטננט גנרל על פי החלטה אישית של הנשיא איוב ח'אן ומונה כסגן מפקד הצבא. במרץ אותה שנה הוא מונה כמפקד העליון של צבא פקיסטן והחל למלא את התפקיד ביוני. עם כניסתו לתפקיד הדיח שניים מהקצינים שהיו קודם לכן בדרג פיקודי מעליו: לוטננט גנרל אלטאף קדיר ולוטננט גנרל בחיטאר ראנה.[4]

ח'אן הגיע לתפקידו זה בגיל 49, הצעיר ביותר בהיסטוריה הצבאית של פקיסטן שמונה לתפקיד. הוא החל לבצע במלוא כוחו תהליך ארגון מחדש של הצבא. לאחר מלחמת 1965 בוצעו בצבא שינויים ארגוניים וטכניים משמעותיים. עד המלחמה הייתה מקובלת הסברה שהדיוויזיות יכולות לתפקד באופן יעיל תוך קבלת פקודות ישירות ממטה הצבא. רעיון זה כשל במלחמה והצורך להקים מפקדות של הגיסות שתתווכנה בין מפקדת הצבא לבין הדיוויזיות שלחמו בחזית הוכר כצורך המבצעי הנחוץ ביותר לאחר המלחמה. במהלך המלחמה הייתה בצבא פקיסטן רק מפקדת גיס פעילה אחת, מפקדת הגיס הראשון.

זמן קצר לאחר פרוץ המלחמה הטילה ארצות הברית אמברגו על משלוחי נשק הן להודו והן לפקיסטן. אמברגו זה לא השפיע על צבא הודו, אך הוא השפיע באופן משמעותי על היכולות הטכניות של צבא פקיסטן. מזכיר המדינה של ארצות הברית, דין ראסק, סיכם זאת היטב באומרו: "ובכן, אם אתם יוצאים למלחמה, הלחמו, אך אנו לא מתכוונים לשלם על כך".[5]

בשלב זה פנתה פקיסטן לסין לסיוע צבאי וטנקי Type 59 החלו למלא את מקומם של טנקי ה-M47 פטון האמריקאים החל מ-1966 בתור טנקי המערכה המרכזיים של צבא פקיסטן. בשנתיים הראשונות שלאחר המלחמה נשלחו לפקיסטן 80 טנקים מדגם זה שהיה גרסה של טנקי ה-T-55/54 הרוסיים. המשלוח הראשון הוצג במצעד של הכוחות המזוינים של פקיסטן שנערך ב-23 במרץ 1966. מלחמת 1965 הוכיחה שהיחס בין שריון לרגלים בצבא פקיסטן היה בלתי מאוזן והיה צורך לחזק את חיל הרגלים. שלוש דיוויזיות רגלים (ה-9, ה-16 וה-17) צוידו באופן נרחב בציוד סיני ובראשית 1968 הן כבר כונו "הדיוויזיות הסיניות". בנוסף, הוקמו שתי מפקדות גיס, הגיס השני והגיס הרביעי.

נשיא פקיסטן[עריכת קוד מקור | עריכה]

איוב ח'אן היה נשיאה של פקיסטן במשך רוב שנות ה-60 של המאה ה-20, אך לקראת סוף העשור החל להתעורר חוסר שביעות רצון כנגדו בציבור הפקיסטני. פקיסטן שקעה אל חוסר יציבות ואיוב ח'אן העביר את השלטון לידיו של יחיא ח'אן, שהטיל מיד משטר צבאי על המדינה. כאשר קיבל יחיא ח'אן את השלטון ב-25 במרץ 1969, הוא ירש בעיה חוקתית שהתמשכה כבר על פני שני עשורים של יריבות בין-מחוזית בין מערב פקיסטן שנשלטה על ידי פנג'אבים-פתאנים-מוהג'ירים לבין מזרח פקיסטן שרוב האוכלוסייה בה היה בנגלי. בנוסף, ירש ח'אן בעיה בת 11 שנים של שליטה של אדם אחד שמשל במדינה שביסודה הייתה מדינה דמוקרטית, בעיה שהייתה הבסיס האידאולוגי לתנועת המחאה נגד איוב ח'אן בשנים 1968 – 1969. כמפקד הצבא ניחן יחיא ח'אן בכל היכולות, הכישורים והפוטנציאל הנדרשים לתפקיד, אך הוא ירש בעיה מורכבת מאוד ונאלץ לבצע מספר תפקידים: ראש המדינה, מנסח החוקה הזמנית, פתרון שאלת "היחידה האחת" והרגעת התסכולים ותחושות הניצול והאפליה שנוצרו בפקיסטן המזרחית בעקבות סדרה של צעדים של הממשלה מאז 1948. כל אלו היו בעיות מורכבות ושורשי ההשפלה שבתבוסתו של צבא פקיסטן בדצמבר 1971 נבעו מהעובדה שח'אן נכנס שלא ביודעין למשימה כפוית הטובה של פתרון הבעיות של המערכת הפוליטית והמנהלית של פקיסטן שהצטברו במשך עשרים שנה וששורשיהם היו נעוצים עוד במדיניות של הבריטים כלפי הבנגלים לפני 1947.

איש מדע המדינה האמריקאי, לורנס זירינג, ציין:

יחיא ח'אן תואר במידה רבה כמנהיג עריץ, בלתי פשרן, חסר רגישות וחסר כישרון... בעוד שיחיא לא יכול להתחמק מהאחריות לאירועים הטרגיים הללו, ניתן לציין גם שהוא לא פעל לבדו... כל השחקנים הראשיים באותה תקופה היו דמויות בעלי מורשת היסטורית ובעלי רקע פסיכו-פוליטי שלא היו מסוגלים להסתגל לרוח התקופה ולהתפשר באופן הגיוני. מתוך טיפוח תאוריות קשר, הם הורגלו לפעול בלי להגיע לפתרונות מוסכמים וקידמו מעשי אלימות.[6]

מרגע שנכנס לתפקידו במרץ 1969, ניסה ח'אן לפתור את הבעיות החוקתיות ואת היריבות הבין-מחוזית של פקיסטן. הטרגדיה שבבסיס כל העניין הייתה העובדה שכל הצעדים שהוא נקט, אף על פי שהיו נכונים בעקרון, הגיעו מאוחר מדי ורק הגבירו את הקיטוב הפוליטי בין המערב למזרח. בין הצעדים שננקטו לשם כך על ידי ח'אן, היו נטישת גישת "היחידה האחת" והחזרת המחוזות שהתקיימו במערב פקיסטן לפני 1955. צעד נוסף של ח'אן היה הבטחת קיום בחירות חופשיות, ישירות, יחסיות והוגנות, זכות אדם בסיסית שנמנעה מהעם הפקיסטני מאז הבחירות שנערכו עוד ב-1946, טרם קבלת העצמאות, בשל חוסר יעילות פוליטית, משחק כפול ותככים של ממשלות אזרחיות מ-1947 ועד 1958 ושל שלטון היחיד של איוב ח'אן מ-1958 ועד 1959.

בכל אופן, נטישת רעיון "היחידה האחת" לא הובילה לתוצאות חיוביות שהיו מגיעות אם צעד זה היה ננקט קודם לכן. ח'אן עשה גם ניסיון לפייס את אנשי המזרח על ידי ביטול עיקרון השוויון, מתוך תקווה שפלח גדול יותר באספה המחוקקת יפייס את גאוותם האתנית האזורית ויבטיח את שלמותה של פקיסטן. במקום לספק את הבנגלים, הגבירו צעדים אלו את רצונם להיפרד, שכן הם חשו שהמערב דיכא אותם מבחינה פוליטית מאז 1958. כך התגברו הרגשות האנטי-מערביים במזרח. במהלך שנת 1968 החליש הלחץ הפוליטי מצדו של זולפיקר עלי בהוטו את הנשיא איוב ח'אן שעוד קודם לכן פיטר את בהוטו מתפקידו כשר החוץ על רקע אי ההסכמה בין השניים על "הצהרת טשקנט" שבחסותה של ברית המועצות שמה קץ לפעולות האיבה בין הודו לבין פקיסטן. כדי להקל על המצב, ניסה הנשיא איוב ח'אן להגיע להסכמות עם מפלגת העם הפקיסטנית ועם ליגת אוואמי, אך ללא הצלחה. כשבריאותו הייתה ירודה, ביטל איוב ח'אן את החוקה שהוא עצמו כונן והתפטר באופן פתאומי מהנשיאות.[7]

ב-24 במרץ 1969 העביר הנשיא איוב ח'אן מכתב לגנרל יחיא ח'אן והזמינו לדון במצב, שכן זה היה "מעבר ליכולת של ממשלה אזרחית להתמודד עם... המצב המורכב". יומיים לאחר מכן הופיע הגנרל יחיא ח'אן בתחנת הטלוויזיה הממלכתית של פקיסטן והכריז על הטלת משטר צבאי בכל רחבי המדינה. חוקת 1962 בוטלה, הפרלמנט פוזר ופקידי הממשל האזרחי של הנשיא איוב ח'אן פוטרו.[8] בנאום הראשון שנשא בפני האומה, ציין ח'אן: "לא אסבול אי-סדר. כל אחד יישאר בתפקידו". באותו יום הוא הקים ממשלה צבאית שהוא עמד בראשה והיה גם האחראי על תחומי המידע, המשפטים, החוץ וההגנה. את הגנרל עבדול חמיד ח'אן הוא מינה כשר הפנים והאחראי על ענייני קשמיר, את תת-אדמירל סייד מוחמד אהסן כשר האוצר, התכנון, הסטטיסטיקה, המסחר והתעשייה ואת מרשל האוויר נור ח'אן כשר התקשורת, הבריאות, העבודה, המדע והטכנולוגיה.

המועצה לביטחון לאומי וצו המסגרת המשפטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

הנשיא יחיא ח'אן היה מודע למצב העדין בפקיסטן והחליט לבצע שינויים. יוזמותיו הראשונות כוונו לטובת ייסוד "המועצה לביטחון לאומי" שלתפקיד מזכירה הראשון מונה מייג'ור גנרל גהולם עומר. תפקידה של המועצה היה לנתח ולהכין הערכות בנוגע לנושאים הקשורים לפוליטיקה ולביטחון הלאומי.

בנוסף, פרסם ח'אן ב-1969 את "צו המסגרת המשפטית" (Legal Framework Order) שביטל את תוכנית "היחידה האחת" שעל פיה נוצרה הישות המנהלית "מערב פקיסטן". צו המסגרת המשפטית הסירה את הקידומת "מערב" והותיר את השם "פקיסטן". לצו לא הייתה השפעה על מזרח פקיסטן. לאחר מכן הכריז ח'אן שב-1970 יערכו בחירות ארציות ומינה את השופט אבדוס סאטר כמפקח הראשי של ועדת הבחירות.

סופה של מזרח פקיסטן[עריכת קוד מקור | עריכה]

הבחירות הכלליות של 1970[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביולי 1969 קבע ח'אן את המסגרת לבחירות שנועדו להתקיים בדצמבר 1970. הבחירות התקיימו בכל רחבי הארץ. במזרח פקיסטן זכתה ליגת אוואמי בהנהגתו של שייח מוג'יבור רחמן ברוב רובם של המושבים, אך באף אחד מהמושבים שייצגו את ארבעת המחוזות של מערב פקיסטן. מפלגת העם הפקיסטנית הסוציאליסטית זכתה בכל המושבים הללו, אך באף אחד מהמושבים שייצגו את מזרח פקיסטן. הליגה המוסלמית של פקיסטן בהנהגתו של נורול אמין, הייתה המפלגה היחידה שזכתה בייצוג בכל מחוזות המדינה. אף על פי כן, לא עלה בידה לקבל את המנדט להקמת הממשלה. ליגת אוואמי זכתה ב-160 מושבים, כולם במחוזות מזרח פקיסטן. מפלגת העם זכתה ב-81 מושבים והמפלגה השמרנית ב-10. תוצאות הבחירות אכן שיקפו את המציאות הפוליטית העגומה: פיצול קהל הבוחרים הפקיסטני על בסיס הגבולות האזוריים והקיטוב הפוליטי שנוצר בין מזרח פקיסטן לבין מערבה.

במונחים פוליטיים הייתה אז האומה הפקיסטנית מפולגת. סדרה של שיחות דו-צדדיות שהתנהלו בין נציגי מפלגת העם לבין מוג'יבור רחמן לא הניבו הצלחה בהגעה להסכמה על העברת השליטה לנציגי מזרח פקיסטן על בסיס "תוכנית שש הנקודות" שביסודה עמדה הדרישה להפיכתה של פקיסטן לפדרציה עם מידה רבה של עצמאות של מזרח המדינה. הציבור הפקיסטני חש שתוכנית זו הייתה צעד לקראת פיצול המדינה לשתי מדינות נפרדות.

האלימות במזרח פקיסטן[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – רצח העם הבנגלי

הדיונים בין ליגת אוואמי, מפלגת העם והממשלה הצבאית הגיעו למבוי סתום לאחר הבחירות של 1970. באותה עת, החל הנשיא ח'אן לקיים מספר פגישות עם יועציו האסטרטגים בנוגע לסוגיית מזרח פקיסטן. ב-25 במרץ 1971 הוא יזם את "מבצע זרקור" (Operation Searchlight) כדי להשיב את השליטה במזרח פקיסטן. המצב שם החמיר והפער בין שני הצדדים רק העמיק יותר ויותר. התסיסה עברה כעת להתקוממות אלימה כאשר גורמים בנגליים בכוחות המזוינים של פקיסטן ובמשטרה מרדו והקימו את "הכוחות הבנגלדשיים" (בבנגלית: মুক্তি বাহিনী, מוקטי בהיני) יחד עם פשוטי העם מכל המעמדות.

מבצע זרקור היה מבצע צבאי מתוכנן להשבת הסדר על כנו שהחל במרץ 1971 והוא בוצע על ידי הכוחות המזוינים של פקיסטן. מטרתו הייתה לרסן את התנועה הלאומית הבנגלית במזרח פקיסטן.[9] המבצע, שההוראה ליציאתו יצאה מממשלת פקיסטן, נראה כהמשך למבצע דומה שנוהל בנובמבר 1970.

על פי התוכנית המקורית הייתה אמורה השליטה על הערים הראשיות במזרח פקיסטן להיתפס ב-26 במרץ ולאחר מכן הייתה אמורה כל התנגדות פוליטית או צבאית להיות מדוכאת תוך חודש אחד.[10] מתכנני המבצע לא צפו את ההתנגדות הבנגלית הממושכת. חלקו העיקרי של המבצע הסתיים עם נפילתה של העיר הראשית האחרונה ביד הבנגלים בסוף מאי.

היקף האבדות בנפש לא ידוע בשום רמה של דיוק. ממשלת בנגלדש טענה ש-3 מיליון איש נהרגו,[11] בעוד שוועדת חקירה רשמית של ממשלת פקיסטן העמידה את המספר על 26,000 הרוגים בקרב האוכלוסייה האזרחית.[12] על פי דוח שחובר על ידי העיתונאית האמריקאית ממוצא הודי, סרמילה בוס, בין 50,000 ל-100,000 משתתפים פעילים בלחימה ואזרחים משני הצדדים איבדו את חייהם.[13] מחקר שפורסם ב-2008 ב-British Medical Journal על ידי זיאד אוברמייר, כריסטופר ג'. ל. מוראיי ועימנואלה גקידו מעריך שכ-269,000 נהרגו כתוצאה מהעימות. מפרסמי המחקר ציינו שמספר זה גבוה בהרבה מההערכה הקודמת של אוניברסיטת אופסלה ושל מכון המחקר לשלום באוסלו, שעמדה על 58,000.[14] על פי סרג'ור רחמן, ההערכה הרשמית של ממשלת בנגלדש שעמדה למעשה על 300,000 הרוגים (בבנגלית: "3 lahks"), תורגמה בטעות לאנגלית ל-3 מיליון.[15]

יחיא ח'אן הורה על מעצרו של שייח מוג'יבור רחמן בעוון המרדה ומינה את בריגדיר רחימודין ח'אן כיושב ראש ההרכב המשפטי המיוחד שדן בעניינו. ההרכב גזר על רחמן דין מוות והנשיא ח'אן השהה את ביצוע גזר הדין. כל האירועים הללו הובילו לפרוץ מלחמת העצמאות של בנגלדש ובסופו של דבר גרמו להתערבותה של הודו ולפרוץ מלחמת הודו-פקיסטן השלישית ב-1971. התוצאה הסופית של כל האירועים הייתה ייסוד של המדינה העצמאית של בנגלדש. יחיא ח'אן התנצל בסופו של דבר על שגיאותיו והתפטר מתפקידו.

המעורבות האמריקאית[עריכת קוד מקור | עריכה]

ארצות הברית הייתה נותנת החסות העיקרית לממשלה הצבאית של הנשיא ח'אן. העיתונאי האמריקאי גארי ג'. בס ציין בספרו "מברק הדמים: ניקסון, קיסינג'ר ורצח העם הנשכח" (The Blood Telegram: Nixon, Kissinger, and a Forgotten Genocide) ש"הנשיא ניקסון חיבב מעט מאוד אנשים, אך הוא כן חיבב את הגנרל יחיא ח'אן".[16] יוזמותיו האישיות של הנשיא ח'אן סייעו ליצירת ערוץ הקשר בין ארצות הברית לבין סין, שהיווה את הבסיס לביקור ניקסון בסין ב-1972.[17]

החל מ-1960 ראתה ארצות הברית בפקיסטן כמחסום מול הגוש המזרחי במסגרת המלחמה הקרה. במהלך שנת 1971 תמכה ארצות הברית בזהירות בפקיסטן, אם כי הקונגרס המשיך להטיל אמברגו על שליחת כלי נשק לאזור.[18] הודו שכלכלתה הייתה בעלת נטייה סוציאליסטית חזקה, חתמה באוגוסט 1971 על הסכם שיתוף פעולה וידידות עם ברית המועצות.

הנשיא ניקסון שיגר מספר מסרים בכתב ובעל פה לנשיא ח'אן, ודחק בו לרסן את השימוש שהוא עשה בכוחות המזוינים של פקיסטן. מטרתו הייתה למנוע מלחמה ולשמור על האינטרסים של פקיסטן, אף על פי שהוא חשש שפלישה הודית לפקיסטן תוביל לשליטה הודית בכל תת-היבשת ההודית ותחזק בה את מעמדה של ברית המועצות. באופן דומה, חשש הנשיא ח'אן שקיומה של בנגלדש כמדינה עצמאית עלולה לגרום להתפוררותה של פקיסטן. תמיכתה הצבאית של הודו בלוחמי הגרילה הבנגלים הובילה למלחמה בין הודו לבין פקיסטן.

ב-1971 התקיימה פגישה בין הנשיא ניקסון לבין ראש ממשלת הודו, אינדירה גנדי הוא לא נטה להאמין להבטחתה שהיא לא תפלוש לפקיסטן. ניקסון לא בטח בה ואף פעם אחת הוא כינה אותה בכינוי "מכשפה זקנה".[19] על פי דיווחיו של מזכיר המדינה, הנרי קיסינג'ר, הנשיא ניקסון הגיש הצעות מפורשות לראש הממשלה גנדי לפתרון המשבר, שכמה מהן היא שמעה בפגישה זו בפעם הראשונה, כולל נסיגה הדדית של הכוחות מגבול הודו-מזרח פקיסטן. ניקסון אף הביע את שאיפתו לקבוע תאריך יעד עם הנשיא ח'אן ליצירת אווירה פוליטית רגועה במזרח פקיסטן. הוא העריך שהודו תוכל להסתמך על מאמציה של ארצות הברית להרגעת המשבר תוך זמן קצר. אך הן קיסינג'ר והן יועצה של גנדי, ג'ייקאר, טענו שגנדי כלל לא הגיבה להצעות אלו. קיסינג'ר ציין שהיא "האזינה למה שהיה למעשה אחת ההצעות הטובות ביותר של ניקסון באדישות מרוחקת" אך "לא לקחה לתשומת לבה את אף אחת מהנקודות שבהצעה". ג'ייקאר ציין שגנדי האזינה לניקסון "מבלי להעיר הערה אחת, יצרה סביב עצמה מרחב בלתי חדיר כך ששום קשר בין השניים לא היה יכול להיווצר". היא גם נמנעה מלהבטיח שהודו תלך בעקבות פקיסטן אם זו האחרונה תיסוג מהגבול שבין שתי המדינות. כתוצאה מכך, הנושא העיקרי שנדון בפגישה "ירד לחלוטין מעל הפרק".

ב-3 בדצמבר 1971 ביצע יחיא ח'אן תקיפת מנע על חיל האוויר ההודי וכנקמה תקפה גנדי במזרח פקיסטן. הנשיא ניקסון פרסם הצהרה בה הוא האשים את פקיסטן בפתיחה בעימות ואת הודו בהסלמתו וקרא להפסקת אש בין הצדדים. ארצות הברית עודדה בחשאי משלוחים של ציוד צבאי מאיראן, טורקיה וירדן למזרח פקיסטן וכיסתה את הוצאותיהן של מדינות אלו על עלות המשלוחים, על אף התנגדות הקונגרס.[20] ארצות הברית איימה על פקיסטן בהפסקת המשלוחים כדי להפעיל עליה לחץ לסגת, בה בשעה שהיא המשיכה בסיוע ומנעה מהודו לשגר פשיטות עמוק יותר לתוך פקיסטן. כוחותיה של פקיסטן במזרח פקיסטן נכנעו ב-16 בדצמבר 1971 ובעקבות כך הוקמה המדינה העצמאית של בנגלדש.

התפטרותו[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם שידור החדשות על כניעת הכוחות במזרח פקיסטן בטלוויזיה הממלכתית, זעמו הספונטני והעז של הציבור הפקיסטני על התבוסה שצבאם נחל מידי המורדים הבנגלים ומידי צבא הודו, ובעקבות כך חלוקתה של פקיסטן לשתי מדינות, הוביל להפגנות בכל רחבי המדינה. שמועות על הפיכה צבאית של קציני צבא זוטרים כנגד הנשיא ח'אן החלו להתעורר. ח'אן היה קורבן המלחמה בעל הדרגה הגבוהה ביותר. כדי למנוע אי-שקט נוסף, הוא העביר את שרביט הנשיאות ב-20 בדצמבר 1971 לידיו של זולפיקר עלי בהוטו, מנהיגה השאפתן של המפלגה הפופולרית באותו הזמן, מפלגת העם הפקיסטנית.

תוך שעות מהתפטרותו של ח'אן, ביטל בהוטו את גזר הדין שהוטל על מוג'יבור רחמן ושחרר אותו כך שיוכל לצאת לגלות בלונדון. הנשיא בהוטו גם חתם על פקודות להכנסתו של יחיא ח'אן למעצר בית. שני צעדים אלו יצרו כותרות ראשיות באמצעי התקשורת ברחבי העולם.

מותו[עריכת קוד מקור | עריכה]

יחיא ח'אן נותר במעצר בית עד 1979 ואז שוחרר על ידי מפקד המשטר הצבאי, הגנרל פאזל חאק. הוא נותר מנותק מהחיים הפוליטיים עד למותו ב-10 באוגוסט 1980 ברוואלפינדי שבמחוז פנג'אב.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1.0 1.1 Story of Pakistan:Editorial. "Yahya Khan". June 1, 2003. Story of Pakistan Foundation.
  2. ^ Malik, Anas. Political Survival in Pakistan: Beyond Ideology. Routledge, 2010, page 50.
  3. ^ Press Release. "Zulfikar Ali Bhutto becomes President (1971) . Zulfikar Ali Bhutto becomes President [1971.]
  4. ^ Brig A.R. Siddiqui. "Army's top slot: the seniority factor"Dawn, 25 April 2004
  5. ^ Dennis Kux, India and the United States: Estranged Democracies (Washington, DC: National Defense University Press, 1992), 239.
  6. ^ Ziring, Lawrence (1980). Pakistan: The Enigma of Political Development. Dawson. p. 104.
  7. ^ Peter R. Blood (1996). Pakistan: A Country Study. United States: Diane Publication Co. page 206.
  8. ^ Omar, Imtiaz (2002). Emergency powers and the courts in India and Pakistan. England: KLUWER LAW INTERNATIONAL
  9. ^ Bose, Sarmila (8 October 2005). "Anatomy of Violence: Analysis of Civil War in East Pakistan in 1971". Economic and Political Weekly. Archived from the original on 1 March 2007.
  10. ^ Aqil, Tariq (19 November 2003). "Operation Searchlight". Chowk. Archived from the original on 1 November 2006
  11. ^ White, Matthew, Death Tolls for the Major Wars and Atrocities of the Twentieth Century
  12. ^ Hamoodur Rahman Commission Report, chapter 2, paragraph 33
  13. ^ Jack, Ian, "It's not the arithmetic of genocide that's important. It's that we pay attention", The Guardian, 20 May 2011.
  14. ^ Obermeyer, Ziad, et al., "Fifty years of violent war deaths from Vietnam to Bosnia: analysis of data from the world health survey programme", British Medical Journal, June 2008.
  15. ^ Rahman, Serajur, "Mujib's confusion on Bangladeshi deaths", Letters, The Guardian, 23 May 2011.
  16. ^ Bass, Gary J. (2013). The Blood Telegram: Nixon, Kissinger, and a Forgotten Genocide. New York: Alfred A. Knopf, page 7.
  17. ^ The Beijing-Washington Back-Channel and Hanry Kissinger’s Secret Trip to China, September 1970-July 1971, National Security Archive Electronic Briefing Book No. 66 Edited by William Burr, February 27, 2002
  18. ^ Mosleh Uddin. "Personal Prejudice Makes Foreign Policy". Asiaticsociety.org.bd. Archived from the original on 6 July 2011. Retrieved 28 March 2011.
  19. ^ Insults fly on Nixon tapes, The Guardian, 29 Jun 2005
  20. ^ Gandhi, Sajit (16 December 2002). "The Tilt: The U.S. and the South Asian Crisis of 1971". National Security Archive Electronic Briefing Book No. 79. National Security Archive.