מלחמת העצמאות של בנגלדש

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
מלחמת העצמאות של בנגלדש
תאריך התחלה: 26 במרץ 1971
תאריך סיום: 16 בדצמבר 1971
משך הסכסוך: 38 שבועות
מקום: פקיסטן המזרחית (בנגלדש)
עילה: רצח העם הבנגלי, הכרזת העצמאות הבנגלדשית
תוצאה: ניצחון בנגלדשי-הודי, הקמת בנגלדש כמדינה עצמאית
שינויים בטריטוריות: פקיסטן המזרחית התנתקה מפקיסטן ובשטחה הוקמה מדינה עצמאית – בנגלדש
הצדדים הלוחמים

בנגלדש (1971)בנגלדש (1971)  בנגלדש

הודוהודו  הודו

פקיסטןפקיסטן  פקיסטן

כוחות

בנגלדש: כ-175,000 חיילים

הודו: כ-250,000 חיילים

פקיסטן: כ-365,000 חיילים (ועוד כ-97,000 בשטחי פקיסטן המזרחית)

מילציות עצמאיות: כ-25,000

אבידות

בנגלדש: כ-30,000 הרוגים

הודו: 1,426-1,525 הרוגים, 3,611-4,061 פצועים


300,000-3,000,000 אזרחים במסגרת רצח העם הבנגלי

כ-8,000 הרוגים, כ-10,000 פצועים, 90,000-93,000 שבויים

מלחמת העצמאות של בנגלדשבנגלית: মুক্তিযুদ্ধ Muktijuddho) התחוללה ממרץ 1971 ועד לסופה של אותה שנה. הצבא הפקיסטני, בעזרת מיליציות מוסלמיות מקומיות, לחם כנגד המורדים הבנגלים, בפקיסטן המזרחית. בעקבות אותה מלחמה, ובעזרת פלישה של צבא הודו בדצמבר, קמה בפקיסטן המזרחית מדינה עצמאית בשם בנגלדש. במהלך המלחמה אירע רצח העם הבנגלי.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-15 באוגוסט 1947 תם השלטון הבריטי בתת-היבשת ההודית, והיא חולקה, בחלקה היבשתי, לשתי מדינות עצמאיות (ראו: חלוקת הודו): הודו, שכללה בעיקר אזורים בעלי רוב הינדי, ופקיסטן, שכללה בעיקר אזורים בעלי רוב מוסלמי. המדינה המוסלמית, פקיסטן, הייתה מחולקת לשני חלקים מרוחקים זה מזה כ-1,600 ק"מ, שווים בקירוב באוכלוסייתם, כ-67 מיליון נפש בכל אחד: מזרח פקיסטן (בשטח שמהווה כיום את בנגלדש), ובו רוב לדוברי בנגלית, ומערב פקיסטן (בגבולות פקיסטן של היום), בה שרר רוב של דוברי אורדו, וביניהם חצצה הודו. את השלטון על המדינה הצעירה נטלו האליטות הצבאיות המוסלמיות של מערב פקיסטן (רובם בני האוכלוסיות האתניות של הפנג'אבי ופתאנים). כללית, המשטר נקט מדיניות של העדפת החלק המערבי ואפליית החלק המזרחי, הן בחלוקת משרות, כולל בצבא, הן בהשקעות כלכליות והן בקביעת עליונותה של שפת האורדו על פני הבנגלית. בנובמבר 1970 פקדה את מזרח פקיסטן סופת ציקלון, שגבתה את חייהם של מאות אלפי תושבים. תגובת השלטון המרכזי, אשר התמהמה בפעולות הסיוע, המחישה, בעיני תושבי מזרח פקיסטן, את היחס המפלה.

בשנת 1969 הופל שלטונו הצבאי של איוב חאן בפקיסטן, ובבחירות דמוקרטיות שנערכו בשנה שאחריה, נבחרה מפלגת 'הליגה האוומית', בראשות שייח' מוג'יבור רחמן, שתמכה בהתנתקות של מזרח פקיסטן ממערבה. הממשל הפקיסטני ניסה בדרכים שונות להתנער מתוצאות הבחירות, העלה הצעות לפיהן יהיו כביכול שני ראשי ממשלה וכדומה. הדבר עורר גלי התמרמרות במזרח, ומוג'יבור רחמן יצא ב-7 במרס בקריאה לאי ציות אזרחי. צעד נוסף אותו נקטו המזרח פקיסטנים היה שביתה כללית. לפיכך, על מנת למנוע הישנות עליית הכוחות הקוראים להפרדת המדינות, החליט הממשל הפקיסטני לבצע טיהור נרחב במזרח, ושיגר למזרח תגבורות לכוחות הצבא שכבר שהו בו. ב-25 במרץ 1971 יצא לדרכו מבצע הטיהור, שכונה "מבצע זרקור". למחרת, בעיר צ'יטגונג, הכריזו מפקדי תנועת ההתנגדות במזרח פקיסטן, אשר קמה לנוכח המאורעות, על עצמאות. כמה יחידות צבאיות מזרח פקיסטניות, אשר מרדו במשטר הפקיסטני, היוו את גרעין הכוח הלוחם בתנועת ההתנגדות. אליהם הצטרפו גופים צבאיים למחצה, עריקים מזרח פקיסטנים מהצבא, וכן אזרחים. לאורך כל תקופת מאבקם, המורדים נהנו מתמיכה הודית, הן פוליטית, הן צבאית: תחילה באמצעות אספקת נשק וציוד, ובהמשך באופן ישיר. סיוע זה בא כהמשך ליחסים המתוחים בין הודו לפקיסטן מאז הקמתן.

הלחימה לעצמאות והרצח בבנגל[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – רצח העם הבנגלי

למרות אוכלוסייתם העצומה של שני חלקי פקיסטן - כל אחד בגודל של מעצמה אירופית - היקף הכוחות המעורבים בלחימה לכל שלביה היו קטן יחסית: מספר אוגדות סדירות של הצבא הפקיסטני, ומספר חטיבות של המתנגדים. גם המיליציות למיניהן לא שינו רבות תמונה זו.

"מבצע זרקור" הפך במהרה לרצח המוני ועל פי דעות מסוימות, לרצח עם, אשר סילוקם של כל העיתונאים הזרים ממזרח פקיסטן קודם המבצע סייע לביצועו. כבר ביומו הראשון כיתר ותקף הצבא הפקיסטני את אוניברסיטת דאקה תוך רצח מרצים, סגל וסטודנטים. בהמשך, במסגרת המבצע, טוהרה מזרח פקיסטן מן היסודות החברתיים אשר היוו פוטנציאל להתנגדות למדיניותו של הממשל הפקיסטני. הצבא והמיליציות החלו במסע טיהורים בערים כנגד אינטלקטואלים וסטודנטים, תומכי מפלגת "הליגה האוואמית" ופועלים עירוניים. כן נפגעו במיוחד בני דת ההינדו. נוסף לכל אלה, פרצו תגרות דמים בין דוברי אורדו, מהגרים ממערב פקיסטן, לבין בנגלים מקומיים. כן הושמו במחנות מעצר אזרחים בנגלים ששהו במערב פקיסטן, בעוד בנגלים אחרים נמלטים לאפגניסטן. פעילות זו גרמה למותם של אלפים ויצרה גל של כ-30 מיליון פליטים שנהרו מן הערים אל אזורי הכפר, ועוד שמונה עד עשרה מיליונים שברחו להודו. בנוסף, נעצר שייח' מוג'יבור רחמן, כמו גם מנהיגים אחרים של "הליגה האוומית". קיומה של "הליגה" נאסר, ומנהיגים אחרים, שלא נעצרו, נמלטו. מנגד, פתחו המזרח פקיסטנים במלחמת גרילה המונית, וזו הפכה מתואמת ומאורגנת יותר ויותר במשך הזמן. גם הפקיסטנים, בראותם כי ההתנגדות הפכה למרד של ממש, התארגנו בהתאם, וכן הקימו מיליציות של תושבי מזרח פקיסטן אשר התנגדו לתנועת העצמאות. כך, באותו אביב השיגו המורדים שליטה על חלק גדול מפקיסטן המזרחית, כולל כל הערים הגדולות, אם כי הפקיסטנים חזרו למצב יתרון באותו קיץ. ב-17 באפריל הקימו המורדים ממשלה זמנית באזור מערב בנגלדש של ימינו, אשר קבעה בהמשך את מושבה בכלכותה שבהודו. שייח מוג'יבור רחמן, אשר ישב בכלא הפקיסטני, הוכרז כנשיא. לקראת הסתיו של אותה שנה, שוב חזר היתרון לכוחות המזרח פקיסטנים, אשר הקימו גם חיל אוויר ראשוני. האומדנים השונים של קציר הדמים של כל אלה נעים בין כ-200,000 לכ-3,000,000. נוסף לאלה, נאנסו מאות אלפי נשים בפקיסטן המזרחית.

ההתערבות ההודית[עריכת קוד מקור | עריכה]

היחסים בין הודו לפקיסטן היו רעועים למן הקמתן של שתי המדינות. עזרתה הגוברת והולכת של הודו למורדים, וההכנות להתערבותה הצבאית הממשמשת ובאה, הניעו את חיל האוויר הפקיסטני לבצע ב-3 בדצמבר מתקפת מנע על בסיסי חיל האוויר ההודי שבצפון מזרח המדינה. בתגובה להתקפה, פלש הצבא ההודי לפקיסטן המזרחית.

הצבא הפקיסטני במזרח מנה שלוש אוגדות, והיה בנחיתות מול ההודים, אשר הפעילו שלושה גייסות, ונעזרו בכוחות שגודלם שלוש בריגדות (חטיבות מוגברות) בקירוב של תנועת ההתנגדות, כמו גם במספר לא ידוע של בלתי סדירים. כן השיגו ההודים עליונות אווירית בתוך מספר ימים, תוך העזרות-מה בחיל האוויר של המורדים. כן נהנו ההודים מכך שהייתה ברשותם נושאת מטוסים, וזו סייעה הן לעליונות אווירית, הן לעליונות ימית, בחופי פקיסטן המזרחית. כמו באוויר, אף בזירה הימית נעזרו ההודים בכוחות הימיים של המורדים. הפקיסטנים, הן בשל נחיתותם הצבאית, והן מכיוון שכוחותיהם לא היו מרוכזים אלא היו ערוכים ללוחמת גרילה, לא עמדו בפני ההתקפה ההודית. ב-16 בדצמבר כבשו ההודים את דאקה והפקיסטנים נכנעו.

אחרית דבר[עריכת קוד מקור | עריכה]

החתימה על מסמך הכניעה של הכוחות הפקיסטניים לצבא ההודי, דאקה, 16 בדצמבר 1971

עם כניעת הכוחות הפקיסטניים, הפכה בנגלדש למדינה עצמאית גם למעשה, מעבר להצהרת העצמאות שניתנה כחצי שנה קודם לכן. בפקיסטן הביא הזעזוע שבעקבות המפלה הצבאית לנפילת המשטר, ולעלייתו לשלטון של זולפיקר עלי בהוטו. המדינה החדשה שהוקמה סבלה וסובלת מאסונות טבע תכופים ומעוני בממדים עצומים. חלק מן הפליטים מפקיסטן המזרחית נותרו בהודו גם לאחר שזכתה בנגלדש בעצמאות, בעיקר באסאם.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Ayoob, Mohammed and Subrahmanyam, K. The Liberation War. S. Chand and Co. pvt Ltd. New Delhi, 1972.
  • Ayub, Muhammad. An Army, its Role and Rule: A History of the Pakistan Army from Independence to Kargil 1947–1999. Pittsburgh: RoseDog Books, 2005, ISBN 0-8059-9594-3.
  • Bass, Gary J. The Blood Telegram: The Blood Telegram: Nixon, Kissinger, and a Forgotten Genocide. Vintage, 2014. ISBN 0307744620
  • Bhargava, G.S. Crush India or Pakistan's Death Wish. ISSD, New Delhi, 1972.
  • Bhattacharyya, S. K. Genocide in East Pakistan/Bangladesh: A Horror Story. A. Ghosh Publishers, 1988.
  • Brownmiller, Susan. Against Our Will: Men, Women, and Rape. Ballantine Books, 1993.
  • Choudhury, G.W. Bangladesh: Why It Happened. International Affairs. (1973). 48(2): 242–249.
  • Choudhury, G.W. The Last Days of United Pakistan. Oxford University Press, 1994.
  • Govt. of Bangladesh. Documents of the war of Independence. Vol 01-16, Ministry of Information.
  • Kanjilal, Kalidas. The Perishing Humanity. Sahitya Loke, Calcutta, 1976
  • Johnson, Rob. A Region in Turmoil. New York and London, 2005
  • Malik, Amita. The Year of the Vulture. Orient Longmans, New Delhi, 1972.
  • Matinuddin, General Kamal. Tragedy of Errors: East Pakistan Crisis, 1968–1971. Wajidalis, Lahore, Pakistan, 1994.
  • Mookherjee, Nayanika. A Lot of History: Sexual Violence, Public Memories and the Bangladesh Liberation War of 1971. D. Phil thesis in Social Anthropology, SOAS, University of London, 2002.
  • National Security Archive. The Tilt: the U.S. and the South Asian Crisis of 1971
  • Quereshi, Major General Hakeem Arshad. The 1971 Indo-Pak War, A Soldiers Narrative. Oxford University Press, 2002.
  • Raja, Dewan Mohammad Tasawwar (2010). O GENERAL MY GENERAL (Life and Works of General M. A. G. Osmani). The Osmani Memorial Trust, Dacca, Bangladesh. ISBN 978-984-8866-18-4.

Rummel, R.J. Death By Government. Transaction Publishers, 1997.

  • Salik, Siddiq. Witness to Surrender. Oxford University Press, Karachi, Pakistan, 1977.
  • Sisson, Richard & Rose, Leo. War and secession: Pakistan, India, and the creation of Bangladesh. University of California Press (Berkeley), 1990
  • Totten, Samuel et al., eds. Century of Genocide: Eyewitness Accounts and Critical Views. Garland Reference Library, 1997
  • US Department of State Office of the Historian. Foreign Relations of the United States, 1969–1976. Volume XI, South Asia Crisis, 1971
  • Zaheer, Hasan. The separation of East Pakistan: The rise and realisation of Bengali Muslim nationalism. Oxford University Press, 1994.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ארכיון רצח העם בבנגלדש

ארכיון ה"דיילי סטאר" (Daily Star):

היחס לנשים במלחמה:

דו"ח אודות הטבח
נשות פקיסטן מתנצלות על פשעי מלחמה

"שייח' רחמן שואף לקונפדרציה":

אתר המהלל את מלחמת העצמאות

אתר של ה"דיילי סטאר":

המעצמות הגדולות והמלחמה