רקטה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
רקטה סינית מוקדמת

רקטה היא עצם גלילי שנע באמצעות מנוע רקטי ובניגוד לטיל אין לו מערכת ניווט והנחיה. הרקטה משמשת בעיקר ככלי נשק הנורה לטווחים קצרים (250 מ' עד 50 ק"מ), והיא משוגרת ממשגר רקטות. באנגלית, נהוג להשתמש במילה "Rocket" על מנת לציין כל עצם שמונע בעזרת מנוע רקטי ומשגר לוויינים וחלליות בפרט, אבל בעברית שימוש זה לא מקובל.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

[1]

קטלוג הרקטות של קונגריב מ-1814

מקום ומועד המצאת הרקטות אינו ברור לגמרי. חלק מהבעיה נובע מכך שהמילה הסינית לחץ בוער אומצה בהמשך עבור רקטה, כל שלא ניתן לדעת בוודאות מאימתי היו רקטות בסין. המסמך הוודאי הראשון הוא ציור בו לוחם אוחז אשפה של חיצים הנורים כקבוצה ללא קשת ואש בוערת בדרכם.
לעומת זאת בהודו יש עדויות ברורות רק 150 שנה מאוחר יותר, אך הרקטות המתועדות מתקדמות הרבה יותר, בנויות מברזל, שעמדו בלחצים גבוהים יותר והיו קטלניות הרבה יותר מהרקטות הסיניות שבשלב זה היו עדיין גלילי נייר קטנים. ברור איפה שפיתוח הרקטות בהודו קודם בהרבה לשלב רקטות הברזל, ולא ניתן להכריע אם מוצא הרקטות בסין או בהודו.

הודו המשיכה להוביל את חזית הפיתוח הרקטי לאורך חצי האלף הבא. הפיתוחים שיפרו בהתמדה את טווח הרקטות ואת גודלן, ובשלהי המאה ה-18 הגיע הטווח לשני קילומטר - הנשק בעל הטווח הגדול ביותר בעת ההיא - ומשקלן לשני קילוגרם.

השליט ההודי טיפּוּ סאהיבּ ניסה ללא הצלחה לנצל את יתרון הטווח של הרקטות למיגור הפלישה הבריטית. הרקטות גרמו אמנם לאבדות רבות בקרב הבריטים, אך חוסר הדיוק שלהן מנע למעשה שליטה טקטית בריכוז האש, והאבדות התפזרו על פני חזיתות רחבות, ועל כן האבדות לא תורגמו לבלימת אף לא אחת מהחזיתות.

הקרב המכריע, עבור היסטוריית הרקטות, היה הקרב על העיר סְרירָנְגָפָּטְנָה. בקרב זה זכו הבריטים בשלל של כ-10,000 רקטות. יזם בשם ויליאם קוֹנְגְריב שנפצע בקרב לקח עמו את שלמדו הבריטים וביסס על הידע והטכנולוגיה ההודית כלי נשק רקטי. קונגריב לא עצר בחיקוי הטכנולוגיה ההודית. הוא פיתח תהליך תעשייתי שאיפשר ייצור המוני של רקטות אחידות, גדולות, מדויקות יותר, ויותר מהכפיל את הטווח. בקטלוג מצויר שלו הוצעו 10 גדלים שונים של רקטות, שהגדולה שבהן נשאה ראש נפץ בקוטר כ-200 מילימטר ומשקלה עמד על 50 קילוגרם. על הרקטות הקטנות יותר ניתן היה להרכיב שלושה סוגי ראשי נפץ - ראש מתפוצץ, פצצת תבערה ופצצת תאורה בעלת מצנח.
הנשק החדש זכה עד מהרה ליישום קטלני בשטח. ב-1806 השתמשו הבריטים בהצלחה ברקטות בהתקפה על בולון. שנה לאחר מכן שרפו הרקטות מתוצרת קונגריב את קופנהגן עד עפר.

היתרון הגדול של הרקטות במאה ה-18 היה חוסר הרתע. הרתע הגביל כלי שיט קטנים לתותחים קטנים, אך גם את הרקטות הגדולות ביותר היה ניתן לשגר בקלות מסירות. בשל יתרונות אלו השימוש ברקטות התפשט במערב, ובמחצית הראשונה של המאה ה־19 הן זכו לסדרת שיפורים. מוט הייצוב הצדדי המסורתי, שנשאר ללא שינוי מהמאה ה-10, הוחלף במוט ייצוב מרכזי. כך שופרה יציבות המסלול של הרקטה, ובנוסף ניתן היה לירות אותה מתוך קנה גלילי שקבע את מסלולה. פותחו טכניקות לדחיסת אבק השריפה שהגדילו את טווח הרקטות ואת משקל הראש הקרבי כמה מונים. יזם אנגלי בשם הייל הגה את רעיון פתחי הפליטה המוטים, שגרמו לסחרור הרקטה סביב צירה ושיפרו עוד יותר את הדיוק - עד לרמה המודרנית של כאחוז אחד מטווח הרקטה (לרקטה ללא מנגנון הנחיה).

במחצית השנייה של מאה ה-19 דעך כוכבן של הרקטות. הופיעו ספינות קיטור משוריינות, וללא ההמצאה המאוחרת יותר של מטען חלול לא היה ביכולת הרקטות לחדור את השריון. לפגזי תותח, לעומת זאת, הייתה אנרגיה קינטית גבוהה הרבה יותר בזכות מהירות הלוע, ופגז כבד ומהיר די הצורך היה חודר את השריון. תהליך בסמר הביא לייצור המוני של פלדה לקני תותחים שכתוצאה ירו לטווח ארוך יותר פגזים גדולים יותר. המצאת הקנה המחורק שיפרה את דיוק התותחים ללא הכר. פיתוח המיכנס האחורי העלה את קצב האש.

לעדנה מחודשת זכו הרקטות רק אחרי פיתוח המטען החלול לדרגה שאפשרה שימוש בשדה הקרב. ההמצאה עצמה הייתה לקראת סוף המאה ה-19, אך התהליך לא היה מובן, והפיתוח לדרגת נשק מעשי נמשך עשורים. רק במלחמת העולם השנייה החל שימוש מאסיבי ברקטות נושאות מטען חלול. רקטות אלו - דוגמת הבזוקה האמריקאית והפאנצרפאוסט הנאצית - אפשרו לחיל רגלים להתמודד עם טנקים. באותה מלחמה פתחו הסובייטים גם את הקטיושה, אשכול רקטות ארוכות טווח שאפשר מטח ארטילריה ממשאית קלה וזולה הרבה יותר מאשר תותח, אך ללא הדיוק של תותח.

בעוד הנשק נגד טנקים השתכלל וכיום מדובר בטילים (כלומר עם מנגנון הנחיה) לטווחים ארוכים יחסית, עדיין משתמשים ברקטות כדוגמת הRPG-7 כנגד מטרות משוריינות פחות, מבנים, וחי"ר. גם נשק הפצצת שטח כדוגמת רקטות קטיושה עדיין נמצא בשימוש בימינו. פיתוחים נוספים הביאו לפיתוח רקטות לטווח ארוך מאד, כדוגמת הסקאד שהטווח שלו מגיע ל-700 קילומטר.

מאפייני הרקטה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הן הרקטה והן הפגז נעים במסלולים בליסטיים, אך הרקטה נבדלת מפגז בכך שכוח הדחף פועל עליה במשך זמן-מה גם לאחר שיגורה, וזאת בזכות פעולת המנוע הרקטי. על פגז (קליע), לעומת זאת, פועל כוח רק כאשר הוא נמצא בקנה המשגר שלו (קנה תותח, קנה אקדח, וכדומה) והוא ממשיך לנוע רק בזכות המהירות הראשונית שהוקנתה לו.

בשימוש צבאי משוגרות רקטות ממשגר קרקעי או ממטוס, לעבר מטרה קרקעית. היעדר מנגנון הניווט גורם לכך שמסלול הרקטה נקבע לפי זוויות ההגבהה והצידוד של קנה המשגר בעת השיגור וכן על פי עוצמת המנוע. ישנם גורמים חיצוניים שעלולים אף הם להשפיע על המסלול, כגון מהירות וכיוון הרוח, לחץ אטמוספירי, טמפרטורה, לחות וכיוצא בזה. גורמים אלה מובאים בחשבון כאשר הרקטה משוגרת ממערכות מתקדמות. אולם, היעדר מנגנון ניווט והנחיה גורם לרמת דיוק נמוכה יחסית בפגיעה במטרה, ולכן נעשה שימוש ברקטות בדרך כלל נגד מטרות רבות בפריסה רחבה או מטרה גדולה למדי. דרך נוספת להתגבר על חוסר הדיוק הוא שיגור "מטח" רקטות - שיגור רקטות רבות בבת אחת לעבר המטרה.

יציבות הרקטה[עריכת קוד מקור | עריכה]

תכונה נוספת המשפיעה על מעוף הרקטה היא יציבותה האווירודינמית. כנפונים, המכונים "כנפוני ייצוב", המקובעים לחלקה האחורי של הרקטה (לעיתים אף למרכזה) ומיועדים לייצב אותה במהלך מעופה. ההיגיון מאחורי השימוש בכנפיים אחוריות הוא שהן מסיטות את המרכז האווירודינמי אל מאחורי מרכז הכובד, מה שמאפשר יציבות גבוהה יותר של המסלול. עבור מעוף עצמים ניתן להגדיר את מרכז הכח האווירודינמי (Aerodynamic centre) באופן המקביל להגדרת מרכז כובד, כנקודה בה שקול המומנטים האווירודינמיים יחסית אליה מתאפס. אם המרכז האווירודינמי היה ממוקם מקדימה למרכז הכובד, היו נוצרים מומנטים נוספים על הרקטה שהיו הופכים את מסלולה ללא רגולרי. להתמודדות עם תופעה זו גם ניתן לעשות שימוש במנגנון סחרור - מנגנון שגורם לרקטה להסתובב סביב צירה ולפתח מומנט התמד בציר הגלגול המגביר את יציבותה.

בטיל, תכונת היציבות פועלת כנגד יכולות תיקון מסלול, תמרון והתחמקות.

רקטת זלזאל-3 העושה שימוש במנגנון סחרור במהלך שיגור הרקטה.
מנגנון סחרור עושה שימוש פתחי פליטה המשיקים לציר הגלגול, ניצבים זה לזה שנמצאים בחזית הרקטה

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ רוב תוכן פרק זה מבוסס על סדרת הרצאות של פרופ' מייקל גרונטמן, אוניברסיטת דרום קליפורניה