טרנספורטים מסלובקיה בתקופת השואה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

במהלך השואה גורשה מרבית האוכלוסייה היהודית בסלובקיה בשני גלים: בשנת 1942 ובשנים 1944–1945.

בשנת 1942 היו שני יעדים לשילוחים: 18,746 יהודים גורשו בשמונה עשר טרנספורטים למחנה הריכוז וההשמדה אושוויץ ועוד 39,000–40,000[1][2][3] גורשו בשלושים ושמונה טרנספורטים למחנות ההשמדה מיידנק וסוביבור ולגטאות שונים במחוז לובלין שבגנרלגוברנמן במסגרת תוכנית לובלין. בסך הכל גורשו 57,628 יהודים; רק כמה מאות חזרו. 

בשנים 1944–1945 גורשו 13,500 יהודים לאושוויץ, ואחרים נשלחו למחנות הריכוז זקסנהאוזן, רוונסבריק, ברגן-בלזן וטרזינשטט. בגירושים אלה נרצחו כ-67,000 מתוך 89,000 יהודי סלובקיה.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

במשבר הפוליטי שלאחר הסכם מינכן בספטמבר 1938, הכריזה מפלגת העם הסלובקית השמרנית והאתנו-לאומנית (Hlinkova slovenská ľudová strana) (אנ') באופן חד צדדי על אוטונומיה סלובקית בתוך צ'כוסלובקיה. בנובמבר 1938 גורשו 7,500 יהודים עניים או חסרי אזרחות סלובקית לגבול הונגריה. הותר להם לחזור תוך מספר חודשים, אך בשנת 1942 גורשו שוב.[4][5]

ב-14 במרץ 1939 הכריזה סלובקיה על עצמאות בתמיכת גרמניה הנאצית. יהודים רבים איבדו את מקום עבודתם ורכושם בתהליך של אריזציה. סלובקיה וממשלת גרמניה פעלו יחד לגירוש 20,000 יהודים בגיל העבודה לפולין הכבושה על ידי גרמניה תוך תשלום 500 רייכסמרקים על כל יהודי מגורש, לכאורה כדי לכסות את עלות ה"יישוב מחדש". היה זה הצעד הראשון בגירוש שנועד להקיף את כל היהודים, משום שהיה ברור שגירוש יהודים עובדים תוך השארת משפחותיהם מאחור בסלובקיה יחמיר את מצבם הכלכלי של היהודים הנותרים.[6][7] בשנת 1939 הפך מחוז לובלין בפולין הכבושה ל"שמורה יהודית". עד 1942 היה התכנון הגרמני להפוך אזור זה לאזור קליטה של יהודים מגרמניה הנאצית וסלובקיה. החל מסוף שנת 1941 החל האס אס לתכנן את גירוש היהודים בלובלין למחנות המוות של מבצע ריינהרד – בלז'ץ, סוביבור וטרבלינקה – כדי לפנות מקום ליהודי סלובקיה וגרמניה.

תוכנית הגירוש המקורית, שאושרה בפברואר 1942 על ידי ממשלות גרמניה וסלובקיה, גררה את גירושם של 7,000 רווקות בגילאי 16–35 לאושוויץ ו-13,000 רווקים בגילאי 16–45 למיידנק כפועלי כפייה.[8] שם הכיסוי של המבצע היה "אקציית דוד".[8] קצין האס אס והיועץ לענייני יהודים דיטר ויסליצני ופקידי ממשל בסלובקיה הבטיחו שהמגורשים יקבלו יחס טוב ויהיו רשאים לחזור לביתם לאחר תקופה קצובה.[9] בתחילה, יהודים רבים האמינו כי עדיף להתייצב לגירוש מאשר להסתכן בנקמה נגד משפחותיהם על כך שלא עשו זאת.[10] עם זאת, 3,000 מתוך 7,000 הנשים שהיו אמורות להיות מגורשות סירבו להתייצב. הן נישאו נישואי דמה ללא יהודים, עברו לגור אצל קרובי משפחה או הסתתרו זמנית בעזרת לא-יהודים. משמר הלינקה נאבק לעמוד ביעדיו ו-3,800 נשים ו-4,500 גברים גורשו בשלב הראשוני של הגירושים. עם זאת, היה זה פרק חדש בתולדות השואה, מכיוון שהנשים הסלובקיות היו האסירות היהודיות הראשונות באושוויץ. עם הגעתם הפך המחנה ממחנה ריכוז למחנה השמדה.[11]

1942[עריכת קוד מקור | עריכה]

שילוחים ללובלין[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראש האס אס ריינהרד היידריך ביקר בברטיסלבה ב-10 באפריל 1942. הוא וויטך טוקה (Vojtech Tuka) (אנ') הסכימו כי משפחות שלמות יגורשו בהמשך, ובסופו של דבר יורחקו כל היהודים מסלובקיה. לכאורה השינוי נועד למנוע הפרדה בין משפחות אך הוא פתר את בעיית הטיפול בילדים ובני משפחה קשישים של מגורשים בעלי כושר עבודה. שילוחי משפחות שלמות החלו ב-11 באפריל וקורבנותיהם הועברו למחוז לובלין.[12][13] שינוי זה שיבש את תוכניות האס אס במחוז לובלין. במקום שמגורשים יהודים סלובקיים בעלי כושר עבודה יגורשו למיידנק, היה על האס אס להכין מקום למשפחות יהודיות סלובקיות בגטאות הצפופים באזור.[14]

חלק מהרכבות הגיעו לנלנצ'וב וחלק – ללובלין, בלובלין הופרדו גברים בעלי כושר עבודה ונשלחו לעבודה במיידנק, ואילו השאר נשלחו לגטאות לאורך קווי הרכבת. בנלנצ'וב הועברו היהודים למחנות לעבודות כפייה בהרכבים משפחתיים מלאים, בדרך כלל מבלי להפריד בין בני משפחות. מרבית הרכבות הביאו את קורבנותיהן (30,000 בסך הכל) לגטאות שתושביהם גורשו לאחרונה למחנות המוות בלז'ץ או סוביבור, כחלק ממדיניות "דלת מסתובבת" בה הובאו יהודים זרים להחליף את הנרצחים.[15] טרנספורטים אחרונים למחוז לובלין התבצעו ביוני 1942; עשרה טרנספורטים נעצרו לזמן קצר במיידנק, שם נבחרו גברים בעלי כושר עבודה (בדרך כלל בני 15–50) לעבודה; הרכבות המשיכו לסוביבור, שם נרצחו הקורבנות שנותרו.  הקורבנות קיבלו התרעה מוקדמת של ארבע שעות בלבד כדי למנוע את בריחתם. מכות וגילוח זקן בכוח היו דבר שבשגרה, כמו גם הכפפת יהודים לחיפושים פולשניים על מנת לחשוף חפצי ערך מוסתרים.[16] חלק מהסוהרים והפקידים המקומיים קיבלו שוחד כדי להציל את היהודים מהטרנספורט, אך הקורבן בדרך כלל גורש ברכבת הבאה.[17] יהודים הורשו להביא עמם רק 50 ק"ג של פריטים אישיים, אך גם מטען זה נגנב לעיתים קרובות.[18] פטורים רשמיים היו אמורים למנוע מגירוש יהודים, אך הרשויות המקומיות גירשו לעיתים את בעלי הפטור.[19]

רוב קבוצות המגורשים שהו לזמן קצר בגטאות לובלין לפני שגורשו שוב למחנות המוות, בעוד מעטות נותרו בגטאות במשך חודשים ואף יותר.[20][21] כמה אלפי מגורשים הגיעו למחנות לעבודת כפייה באזור לובלין (כמו פוניאטובה, קונסקובולה וקריכוב (Krychów) (אנ')). באופן לא שגרתי, המגורשים באזור לובלין הצליחו במהירות ליצור קשר עם היהודים שנותרו בסלובקיה, מה שהוביל למאמצי סיוע נרחבים. עם זאת, גורלם של היהודים שגורשו מסלובקיה "נחרץ במסגרת מבצע ריינהרד", יחד עם גורלם של יהודי פולין.[22] מתוך כ-8,500 גברים שהועברו ישירות למיידנק, רק 883 היו בחיים עד יולי 1943.[23][24] אלפי יהודים סלובקיים נוספים גורשו למיידנק בעקבות חיסול הגטאות במחוז לובלין, אך רובם נרצחו מיד.[25] יהודי סלובקיה שנותרו במיידנק נורו במהלך מבצע חג הקציר; הקבוצה המשמעותית היחידה של יהודי סלובקיה שנותרה באזור לובלין הייתה קבוצה של כ-100 יהודים במחנה לופטוואפה בדמבלין.[26]

חברת בת של המשרד הכלכלי המרכזי בסלובקיה ארגנה את הטרנספורטים ומשרד התחבורה הסלובקי סיפק את קרונות הבקר. חברי משמר הלינקה, פרייוויליג שוצשטאפל (FS, ארגון נאצי סלובקי), והז'נדרמריה היו אחראים על איסוף היהודים, שמירה על תחנות המעבר, והעלאתם לקרונות בקר צפופים לשם גירוש.[27][28] הטרנספורטים נועדו להגיע לגבול סלובקיה בשעה 04:28. בבוקר ובשעה 08:30 העביר משמר הלינקה את הטרנספורטים לידי הגרמנים[29][30] הטרנספורטים הגיעו לאושוויץ באותו אחר הצהריים ולמיידנק - למחרת בבוקר.[31]

ב-25 במרץ 1942 יצא הטרנספורט הראשון מתחנת הרכבת פופרד-טטרי בשעה 20:00.[32][33][34] לפני עזיבתו שוחח ויסליצני עם המגורשים ברציף ואמר כי יורשו לחזור הביתה לאחר שיסיימו את העבודה שגרמניה תכננה עבורם. המגורשים הראשונים לא היו מודעים לצפוי להם, וניסו להיות אופטימיים. לטענת הניצולים, שירים בעברית ובסלובקית הושרו כששני הטרנספורטים הראשונים של נשים לאושוויץ יצאו מהרציפים.[35] רוב הנשים היהודיות הסלובקיות שגורשו לאושוויץ בשנת 1942 ושרדו את המלחמה, היו משני הטרנספורטים הראשונים במרץ. כנראה היה לכך קשר לעובדה שהיו צעירות וחזקות יותר.[36] מגורשים ממזרח סלובקיה נטו להיות צעירים בממוצע, מכיוון שרוב היהודים מהאזור היו חרדים ונטו להתחתן צעירים. יותר ממחציתם היו בני 21 ומטה. הנשים שגורשו מברטיסלבה היו מבוגרות יותר בממוצע, מכיוון שהתחתנו מאוחר יותר וחלקן כלל לא התחתנו; רק 40 אחוז מהן היו בנות 21 ומטה.[37] 

שילוחים לאושוויץ[עריכת קוד מקור | עריכה]

הגירושים מזרחה הוקפאו ביוני 1942 עקב הצורך ברכבות למען הצבא בחזית המזרחית. שאר גירושי המשפחות (שמונה גירושים בסך הכל) הופנו לאושוויץ. הראשון הגיע ב-4 ביולי 1942,[38] מה שהוביל לסלקציה על הרמפה באושוויץ-בירקנאו, סלקציה שהפכה למעשה של קבע. רוב המגורשים - במיוחד אמהות עם ילדים - לא נבחרו לעבודות כפייה אלא נרצחו בתאי גזים.[39][40] ב-1 באוגוסט 1942, רוב היהודים שלא היו פטורים מגירוש כבר גורשו או נמלטו להונגריה כדי להימנע מהגירושים, מה שהוביל להפסקה של שישה שבועות בגירושים.[41] שלוש רכבות נוספות יצאו לאושוויץ בספטמבר ובאוקטובר 1942.[42]

בשלושת החודשים הראשונים לאחר הגעת הטרנספורט הראשון במרץ, נשים יהודיות סלובקיות היו האסירות היהודיות היחידות באושוויץ.[43] באמצע אוגוסט 1942 הועברו רוב הנשים היהודיות הסלובקיות באושוויץ לבירקנאו, שעדיין היה בבנייה. התנאים היו גרועים בהרבה.[44] הנשים הועסקו בעיקר בעבודה בשטח הפתוח. רובן מתו בארבעת החודשים הראשונים בבירקנאו.[45] לצד עבודות פיזיות בתנאים שהביאו לרעב המוני, רבים מתו במגיפות של טיפוס או מלריה וברציחות המוניות בפקודת האס אס, רציחות שנועדו לבלום את המגיפות. כדי לבלום מגפת טיפוס באוקטובר 1942 רצח האס אס 6,000 אסירים - בעיקר נשים יהודיות סלובקיות - כולל בריאות. בסלקציה נוספת ב-5 בדצמבר 1942 חוסלה הקבוצה הגדולה האחרונה של נשים יהודיות סלובקיות בבירקנאו.[46] מתוך 404 גברים שהגיעו ב-19 ביוני, רק 45 עדיין היו בחיים כעבור שישה שבועות.[47] בסוף 1942 מתו 92% מהמגורשים. נותרו 500–600 יהודים סלובקיים באושוויץ ובמחנות המשנה שלו.[48] כמחציתם קיבלו תפקידים מיוחסים במינהל שאיפשרו להם להשיג את הצרכים להישרדות.[49]

בין 25 במרץ ל-20 באוקטובר 1942 גורשו כ-57,700 יהודים (שני שלישים מיהודי סלובקיה).[50] שישים ושלוש מרכבות הגירוש מסלובקיה אורגנו על ידי פרנץ נובאק. הגירושים השפיעו באופן לא פרופורציונלי על יהודים עניים, כפריים ואורתודוקסים. אזור שריש-זמפלין (Šariš-Zemplín) במזרח סלובקיה איבד 85 עד 90 אחוזים מאוכלוסייתו היהודית, אך בז'ילינה כמעט מחצית מהיהודים לא גורשו.[51] המגורשים הוחזקו זמן קצר במחנות בסלובקיה לפני הגירוש; 26,384 גורשו מז'ילינה,[52] 7,500 מפטרונקה,[53] 7,000 מפופרד,[54] 4,160 (או 4,463) מסרד ו-4,000 עד 5,000 מנובקי.[55] שמונה עשרה רכבות עם 18,746 קורבנות נסעו לאושוויץ, ושלושים ושמונה טרנספורטים נוספים עם 39,000 עד 40,000 מגורשים) הגיעו לגטאות ולמחנות ריכוז והשמדה ברובע לובלין.[56] מאות בלבד שרדו.[57] ההיסטוריון הצ'כי דניאל פוטיק מעריך שרק 1.5 אחוזים (כ-280 איש) מהמגורשים לאושוויץ בשנת 1942 שרדו, בעוד ששיעור התמותה של המגורשים לאזור לובלין התקרב למאה אחוז.[58] ניסיונותיהם של הקיצונים במפלגת העם הסלובקית לחדש את הטרנספורטים בשנת 1943 לא צלחו עקב התנגדותם של המתונים הסלובקיים. הגירושים הופסקו לשנתיים.[59][60]

1944–1945[עריכת קוד מקור | עריכה]

התגברות פעילותם של הפרטיזנים בסלובקיה עוררה פלישה גרמנית ב-29 באוגוסט 1944. הפרטיזנים הגיבו בפתיחה במרד רחב היקף. המתקוממים תפסו חלק גדול ממרכז סלובקיה אך הובסו בסוף אוקטובר. איינזצגרופה H, אחת מחוליות המוות של האס אס, הוקמה כדי לגרש או לרצוח את 25,000 היהודים שנותרו בסלובקיה. יחידה זו נעזרה במשתפי פעולה מקומיים, ביניהם חטיבות חירום של משמר הלינקה.[61][62] מרבית היהודים שהיו פטורים מגירוש 1942 התגוררו במערב סלובקיה, אך בעקבות הפלישה רבים ברחו להרים.[63][64]

ההיסטוריון הסלובקי איוון קמנץ העריך כי 13,500 יהודים גורשו, מתוכם 10,000 מתו,[65][66] אך ההיסטוריונית הישראלית גילה פטרן וההיסטוריונית הצ'כית לנקה שינדלרובה סבורות כי ניתן לאמת מספר של 14,150 מגורשים והנתון האמיתי עשוי להיות גבוה יותר.[67] מתוכם, בין 6,734 ל-7,936 גורשו לאושוויץ[68] ועוד 5,000 לרוונסברוק, זקסנהאוזן, ברגן בלזן וטרזינשטט. מסלובקיה הגיעו לרוונסברוק 1,600 נשים וילדים (בעיקר יהודים) ו-478 אסירים גברים, כולל יהודים, צוענים ואסירים פוליטיים. כ-1,550 עד 1,750 גברים (בעיקר יהודים) גורשו לזקסנהאוזן, ו-200–300 איש גורשו מסרד לברגן בלזן, במיוחד יהודים בנישואין מעורבים וכמה משפחות שלמות של יהודים. בין 1,454–1,467 יהודים גורשו לטרזינשטט, במיוחד קשישים, יתומים ונשים עם ילדים קטנים. 200-300 אסירים פוליטיים סלובקיים גורשו למאוטהאוזן ב-19 בינואר וב-31 במרץ 1945. רבים מאלה שגורשו למחנות הריכוז בגרמניה נשלחו הלאה למחנות לוויין, שם עבדו בעיקר בתעשיות הקשורות למשק המלחמה הגרמני. בקרב המגורשים בארבעה טרנספורטים מסרד נערכו סלקציות והמגורשים הופנו לסקסנהאוזן, ברגן בלזן, רוונסברוק או טרזינשטט. פרטים רבים על הטרנספורטים אינם ידועים מכיוון שחלק ניכר מהתיעוד הושמד על ידי המבצעים, דבר המחייב היסטוריונים להסתמך על עדויות ניצולים.[69]

על פי הערכות, 10,000 מהמגורשים מתו.[66] שיעור התמותה היה הגבוה ביותר בגירושים לאושוויץ בספטמבר ובאוקטובר 1944 מכיוון שהייתה סלקציה ורוב המגורשים נרצחו מיד בתאי הגזים. שיעור התמותה של המגורשים למחנות ריכוז בגרמניה היה סביב 25–50 אחוזים. לעומת זאת, מבין המגורשים לגטו טרזינשטט, 98% שרדו.[70] שיעור התמותה הגבוה במחנות ריכוז כמו זקסנהאוזן, ברגן-בלזן ורוונסברוק נבע מניצול האסירים בעבודות כפייה עבור משק המלחמה הטוטלית הגרמני, והאסירים נרצחו על רקע חוסר יכולתם לעבוד, ולא על פי גזעם או דתם. אחרים מתו במהלך צעדות המוות. בין כמה מאות ל-2,000[6][71] יהודים נרצחו בסלובקיה, וכ-10,850 שרדו עד השחרור על ידי הצבא האדום במרץ ובאפריל 1945.[72][70]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Hradská, Katarína (1996). Translated by Hennerová, Magdalena. "Vorgeschichte der slowakischen Transporte nach Theresienstadt" [The History of Slovak Transports to Theresienstadt]. Theresienstädter Studien und Dokumente (in German) (3): 82–97. CEEOL 274407.
  2. ^ Silberklang, David (2013). Gates of Tears: the Holocaust in the Lublin District. Jerusalem: Yad Vashem. ISBN 978-965-308-464-3.
  3. ^ Crago, Laura (2012). "Lublin Region (Distrikt Lublin)". In Geoffrey P., Megargee; Dean, Martin (eds.). Ghettos in German-Occupied Eastern Europe. Encyclopedia of Camps and Ghettos, 1933–1945. 2. Bloomington: United States Holocaust Memorial Museum. pp. 604–609. ISBN 978-0-253-00202-0.
  4. ^ Rajcan, Vanda; Vadkerty, Madeline; Hlavinka, Ján (2018). "Slovakia". In Megargee, Geoffrey P.; White, Joseph R.; Hecker, Mel (eds.). Camps and Ghettos under European Regimes Aligned with Nazi Germany. Encyclopedia of Camps and Ghettos. 3. Bloomington: United States Holocaust Memorial Museum. pp. 842–852. ISBN 978-0-253-02373-5.
  5. ^ Johnson, Owen V. (2005). "Židovská komunita na Slovensku medzi ceskoslovenskou parlamentnou demokraciou a slovenským štátom v stredoeurópskom kontexte, Eduard Nižnanský (Prešov, Slovakia: Universum, 1999), 292 pp., 200 crowns (Slovak)". Holocaust and Genocide Studies. 19 (2): 314–317.doi:10.1093/hgs/dci033.
  6. ^ 1 2 Rajcan, Vanda; Vadkerty, Madeline; Hlavinka, Ján (2018). "Slovakia". In Megargee, Geoffrey P.; White, Joseph R.; Hecker, Mel (eds.). Camps and Ghettos under European Regimes Aligned with Nazi Germany. Encyclopedia of Camps and Ghettos. 3. Bloomington: United States Holocaust Memorial Museum. pp. 842–852. ISBN 978-0-253-02373-5.
  7. ^ Johnson=NS
  8. ^ 1 2 Büchler, Yehoshua (1996). "First in the Vale of Affliction: Slovakian Jewish Women in Auschwitz, 1942". Holocaust and Genocide Studies. 10 (3): 299–325.doi:10.1093/hgs/10.3.299. ISSN 8756-6583.
  9. ^ Büchler 1996, p. 302.
  10. ^ Bauer, Yehuda (2002). Rethinking the Holocaust. New Haven: Yale University Press.ISBN 978-0-300-09300-1,  pp. 177–178.
  11. ^ Büchler 1996, pp. 306–307.
  12. ^ Longerich, Peter (2010). Holocaust: The Nazi Persecution and Murder of the Jews. Oxford: Oxford University Press. ISBN 978-0-19-280436-5.
  13. ^ Kamenec, Ivan (2007) [1991]. On the Trail of Tragedy: The Holocaust in Slovakia. Translated by Styan, Martin. Bratislava: Hajko & Hajková. ISBN 978-80-88700-68-5.
  14. ^ Longerich 2010, p. 325.
  15. ^ Silberklang 2013, pp. 299, 301.
  16. ^ Sokolovič, Peter (2013). Hlinkova Garda 1938 – 1945 [Hlinka Guard 1938 – 1945](PDF) (in Slovak). Bratislava: National Memory Institute. ISBN 978-80-89335-10-7.
  17. ^ Kamenec, Ivan (2011). "Fenomén korupcie v procese tzv. riešenia "židovskej otázky" na Slovensku v rokoch 1938–1945" [The phenomenon of corruption in the so-called solutions to the "Jewish questions" in Slovakia between 1938 and 1945]. Forum Historiae (in Slovak). 5 (2): 96–112. ISSN 1337-6861. Archived from the original on 6 October 2018. Retrieved 17 December 2019.
  18. ^ Nižňanský, Eduard (2014). "On Relations between the Slovak Majority and Jewish Minority During World War II". Yad Vashem Studies. 42 (2): 47–90. ISSN 0084-3296.
  19. ^ Paulovičová, Nina (2012). Rescue of Jews in the Slovak State (1939–1945) (PhD thesis). Edmonton: University of Alberta. doi:10.7939/R33H33.
  20. ^ Longerich 2010, pp. 325–326.
  21. ^ Silberklang 2013, p. 296.
  22. ^  Büchler 1991, pp. 159-161, 153.
  23. ^ Longerich 2010, p. 325.
  24. ^  Büchler 1991, p. 159.
  25. ^ Büchler 1991, p. 153.
  26. ^ Büchler 1991, pp. 159–160.
  27. ^ Ward, James Mace (2013). Priest, Politician, Collaborator: Jozef Tiso and the Making of Fascist Slovakia. Ithaka: Cornell University Press. ISBN 978-0-8014-6812-4.
  28. ^ Rajcan, Vadkerty & Hlavinka 2018, p. 847.
  29. ^ Hutzelmann, Barbara (2018). "Einführung: Slowakei" [Introduction: Slovakia]. In Hutzelmann, Barbara; Hausleitner, Mariana; Hazan, Souzana (eds.). Slowakei, Rumänien und Bulgarien [Slovakia, Romania, and Bulgaria]. Die Verfolgung und Ermordung der europäischen Juden durch das nationalsozialistische Deutschland 1933–1945 [de] [The Persecution and Murder of European Jews by Nazi Germany 1933-1945] (in German). 13. Munich: De Gruyter. pp. 18–45. ISBN 978-3-11-036500-9.
  30. ^ Silberklang 2013, p. 294.
  31. ^ Ghert-Zand, Renee (2 January 2020). "First transport of Jews to Auschwitz was 997 young Slovak women and teens". Times of Israel. Retrieved 4 January 2020.
  32. ^ על הגירוש הראשון מסלובקיה לאושוויץ, באתר יד ושם
  33. ^  Rajcan 2018, p. 879
  34. ^  Büchler 1996, p. 304.
  35. ^ Büchler 1996, pp. 304–305.
  36. ^  Büchler 1996, p. 308.
  37. ^ Büchler 1996, p. 304.
  38. ^ Longerich 2010, pp. 333–334.
  39. ^ Büchler 1996, p. 313
  40. ^ Longerich 2010, pp. 326, 345.
  41. ^ Bauer, Yehuda (1994). Jews for Sale?: Nazi-Jewish Negotiations, 1933–1945. New Haven: Yale University Press. ISBN 978-0-300-05913-7.
  42. ^  Kamenec 2007, p. 247.
  43. ^ Büchler 1996, p. 308.
  44. ^ Büchler 1996, p. 313.
  45. ^ Büchler 1996, p. 309.
  46. ^ Büchler 1996, pp. 313–314.
  47. ^ Friling, Tuvia (2006). "Istanbul 1942-1945: The Kollek-Avriel and Berman-Ofner Networks". Secret Intelligence and the Holocaust: Collected Essays from the Colloquium at the City University of New York Graduate Center. New York: Enigma Books. pp. 105–156. ISBN 978-1-929631-60-5.
  48. ^ Hutzelmann 2018, p. 34.
  49. ^ Büchler 1996, pp. 309-322.
  50. ^ Bauer 1994, p. 69.
  51. ^ Ward, James Mace (2002). ""People Who Deserve It": Jozef Tiso and the Presidential Exemption". Nationalities Papers. 30 (4): 571–601.doi:10.1080/00905992.2002.10540508. ISSN 1465-3923.
  52. ^  Rajcan 2018, p. 889.
  53. ^ Rajcan 2018, p. 855.
  54. ^ Rajcan 2018, p. 879.
  55. ^ Nižňanský, Eduard; Rajcan, Vanda; Hlavinka, Ján (2018). "Nováky". In Megargee, Geoffrey P.; White, Joseph R.; Hecker, Mel (eds.). Camps and Ghettos under European Regimes Aligned with Nazi Germany. Encyclopedia of Camps and Ghettos. 3. Translated by Kramarikova, Marianna. Bloomington: United States Holocaust Memorial Museum. pp. 874–877. ISBN 978-0-253-02373-5.Nižňanský, Eduard; Rajcan, Vanda; Hlavinka, Ján (2018). "Sereď". In Megargee, Geoffrey P.; White, Joseph R.; Hecker, Mel (eds.). Camps and Ghettos under European Regimes Aligned with Nazi Germany. Encyclopedia of Camps and Ghettos. 3. Translated by Kramarikova, Marianna. Bloomington: United States Holocaust Memorial Museum. pp. 881–883. ISBN 978-0-253-02373-5.
  56. ^ .Büchler 1991, p. 151
  57. ^ Kamenec 2002, p. 130.
  58. ^ Putík, Daniel (2015). Slovenští Židé v Terezíně, Sachsenhausenu, Ravensbrücku a Bergen-Belsenu, 1944/1945 [Slovak Jews in Theresienstadt, Sachsenhausen, Ravensbrück and Bergen-Belsen, 1944/1945] (PhD thesis) (in Czech). Prague: Charles University. English-language abstract pp. 203–216.
  59. ^ Rajcan, Vadkerty & Hlavinka 2018, p. 848.
  60. ^  Longerich 2010, pp. 404–405.
  61. ^ Fatran, Gila (1996). "Die Deportation der Juden aus der Slowakei 1944–1945" [The deportation of the Jews from Slovakia 1944–45]. Bohemia: Zeitschrift für Geschichte und Kultur der Böhmischen Länder (in German) (37): 98–119., p. 101.
  62. ^ Putík 2015, pp. 41–42.
  63. ^ Hradská, Katarína (1996). Translated by Hennerová, Magdalena. "Vorgeschichte der slowakischen Transporte nach Theresienstadt" [The History of Slovak Transports to Theresienstadt]. Theresienstädter Studien und Dokumente (in German) (3): 82–97. CEEOL 274407.
  64. ^ Fatran 1996, p. 99.
  65. ^ Rajcan, Vadkerty & Hlavinka 2018, p. 849
  66. ^ 1 2 Kamenec 2007, p. 337.
  67. ^ Šindelářová, Lenka (2013). Finale der Vernichtung: die Einsatzgruppe H in der Slowakei 1944/1945 (in German). Darmstadt: Wissenschaftliche Buchgesellschaft. ISBN 978-3-534-73733-8.
  68. ^  Putík 2015, p. 47.
  69. ^ Putík 2015, p. 203.; p. 45, 47.; p. 199
  70. ^ 1 2  Putík 2015, pp. 47, 212.
  71. ^ Ward 2013, p. 253.
  72. ^ Fatran 1996, p. 119.
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=טרנספורטים_מסלובקיה_בתקופת_השואה&oldid=36132208"