יהדות סלובקיה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

יהדות סלובקיה היא קהילה יהודית במרכז אירופה ששכנה באזור סלובקיה. תולדותיה החלו בימי הביניים. עקב מיקומה הגאוגרפי של סלובקיה, בין פולין מצפון, צ'כיה ממערב והונגריה מדרום, הורכבו הקהילות בסלובקיה ממהגרים יהודים מהמדינות השכנות, וכן מגרמניה ומערב אירופה. על כן, התאפיינו קהילות יהדות סלובקיה בגיוון רב: לשוני, תרבותי ורעיוני. לאחר הקמת הרפובליקה הצ'כוסלובקית, היו קהילות אלו חלק מקהילות יהדות צ'כוסלובקיה.

מימי הביניים ועד לתום המאה ה-18[עריכת קוד מקור | עריכה]

היהודים הראשונים הגיעו לסלובקיה בעת שלטון האימפריה הרומית. עדויות היסטוריות מספרות על קיומן של קהילות יהודיות מבודדות במספר קטן של יישובים בסלובקיה, כגון ניטרה וקומרנו, כבר בראשית ימי הביניים.

לאורך השנים הייתה קרבה תרבותית חזקה בין יהדות סלובקיה ליהדות הונגריה, החזקה והמבוססת יותר מדרום ובתקופת האימפריה האוסטרו-הונגרית חיו שתי קהילות אלה ביחידה מדינית אחת וכמעט שלא נבדלו זו מזו.

בראשית המאה ה-18 הייתה הקהילה היהודית בסלובקיה מורכבת ברובה ממהגרים שהגיעו מארצות שכנות: צ'כיה (במיוחד מחבל מורביה), אוסטריה ופולין[1]. בעוד שהמהגרים מצ'כיה ומאוסטריה התיישבו בערי סלובקיה המערבית (ברטיסלאבה, ניטרה וטרנצ'ין), התרכזו המהגרים מפולין וגליציה ביישובים במזרח סלובקיה. במפקד אוכלוסין שנערך בהונגריה בשנת 1787 נימנו כ-80 אלף יהודים, מחציתם ישבו בסלובקיה, בכ-50 קהילות. קהילות אלה קנו את מקומן בזכות תעודות חסות ("פריווילגיות") שניתנו להן מבעלי אחוזות ומשפחות אצולה, ובהן צוינה מערכת החובות והזכויות ההדדית בין משפחת האצולה לקהילה. בין השאר, חויבו הקהילות בתשלום מס קבוע למעניק החסות כדי לשמור על זכויותיהן.

מהמאה ה-19 עד שנות ה-30 של המאה ה-20[עריכת קוד מקור | עריכה]

עד למחצית המאה ה-19 היו בסלובקיה המרכזית אזורים נרחבים בהם נאסרה התיישבות יהודים.

כתובה מסלובקיה
בית הכנסת בעיר מלצ'קי (Malacky) בסלובקיה, אחד מאתרי נתיב המורשת היהודית בסלובקיה

במהלך המאה ה-19 גדלה הקהילה היהודית באופן ניכר.

לאחר הקרע ביהדות הונגריה ב-1871, התפלגו יהודי כל הממלכה לשלוש קבוצות: האורתודוקסים הדתיים השמרנים, הנאולוגים הליברלים וקהילות הסטטוס קוו אנטה, שלא השתייכו לארגונים הארציים הממוסדים של שני הקודמים ושמרו על עצמאותן. ההסדר הוסיף להתקיים בשטחי סלובקיה כשאלה סופחו לצ'כוסלובקיה העצמאית בחוזה טריאנון, והשלטונות הכירו בו. חברי 107 הקהילות האורתודוקסיות היוו כ-80% מיהדות סלובקיה. בראשותם ניצבה לשכה מרכזית בברטיסלאבה, אשר קמה כדי להחליף את זו בבודפשט, שלה היו כפופים לפני מלחמת העולם הראשונה. ב-1935 הצליח האדמו"ר חיים אלעזר שפירא ממוקצ'בו לשדל את הממשלה להקים לשכה אורתודוקסית נפרדת עבור רותניה הקרפטית, אם כי רבות מהקהילות שם סירבו להכיר במנהיגותו והוסיפו להשתייך לשליטת ברטיסלאבה. 29 הקהילות הנאולוגיות ו-31 קהילות הסטטוס קוו התאחדו ב-1926 ויצרו פדרציה אחת בשם "ישורון",[2] תחת הנהגת הנשיא ויקטור שטיין. מנהיגו הרוחני של זרם זה היה הרב הראשי של קהילת ישורון בניטרה, הרב אליעזר שוויגר. כשני שליש מיהודי המדינה הכריזו על יהדותם בגלוי, בעוד כל השאר הזדהו כסלובקים לכל דבר.

בשנת 1910 חיו בסלובקיה ה-140 אלף יהודים, אולם לא הייתה זו קהילה הומוגנית מבחינה תרבותית. יהודים אלה היו בעלי מוצא לאומי מגוון, הם דיברו בשפות שונות והשתייכו לזרמים שונים ביהדות. בין הקהילות היהודיות השונות בסלובקיה אף היו פערים גדולים במעמד הסוציו-אקונומי וברמת ההשכלה. בשנת 1920 זכה הזרם האורתודוקסי בין יהודי סלובקיה להכרה רשמית של הרפובליקה הצ'כוסלובקית תחת ארגון "ברית הקהילות היהודיות האורתודוקסיות בסלובקיה", אשר מקום מושבו היה בברטיסלאבה.

בשנת 1930 היו בסלובקיה כ-136,737 יהודים שהיוו אז כ-4.5 אחוזים מכלל האוכלוסייה[3]. 55% ישבו בכפרים ובעיירות שאוכלוסייתן פחותה מ-5,000 נפש. 18% מן הקהילה היהודית התרכזה בשתי ערים גדולות: ברטיסלאבה בה נימנו כ-15,500 יהודים וקושיצה בה נימנו כ-11,500 יהודים. יתרת היהודים ישבו בערים בינוניות בגודלן.

בתקופת השואה: 1945-1933[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1938, לפי הסכם עם גרמניה הנאצית, עברו חלק משטחי סלובקיה, לפני קבלת האוטונומיה מצ'כוסלובקיה, לידי הונגריה ולכן פחת מספר היהודים במדינה. לאחר סיפוח חבל הסודטים ולאחר מכן כל צ'כיה על ידי גרמניה הנאצית בשנת 1939, קיבלה סלובקיה אוטונומיה מזויפת, שכן היה זה משטר בובות של גרמניה הנאצית.

בשנת 1940 חוקק חוק סלובקי על פיו הוקם יודנרט שנקרא מרכז היהודים (בסלובקית: Ústredňa Židov, ר"ת ÚŽ). זאת, בהתאם להוראה שנתן ריינהרד היידריך ב-21 בספטמבר 1939. בראש המרכז היהודי עמד "זקן-היהודים" ("סטרוסטה"). תפקיד זה מילאו היינריך שוורץ שנעצר על ידי השלטונות, ארפד שבשצ'ן ואחריו אוסקר נוימן. תפקידו של מרכז היהודים, עד לשנת 1941, היה למעשה ישומה של תוכנית מדגסקר בכל הנוגע ליהדות סלובקיה.

האופוזיציה למרכז כינתה עצמה "קבוצת העבודה", אותה הנהיגה נציגת ויצ"ו גיזי פליישמן בתמיכת רבי מיכאל דב בר ויסמנדל. קבוצה זו, פרט לפעולות עזרה והצלה, יזמה את תוכנית אירופה להצלת שרידי יהדות אירופה.

האנטישמיות בסלובקיה גדלה, אשר הייתה קיימת עוד לפני עליית הנאצים לשלטון, התעצמה בהשפעתם במשך שנות ה-30. בקרב הסלובקים התחזקה אז הטענה כי היהודים לא נאמנים לסלובקיה אלא לצ'כיה והונגריה. יהודים רבים ניסו להגר אל הונגריה השכנה ולזייף לעצמם תעודות של "אריים", על מנת שלא ייפגעו גם בהונגריה.

הסלובקים אף סייעו לגירוש היהודים לאזור שנקבע בהסכם להונגריה ובכך ניסו להיפטר מיהודי המדינה. רוב עסקי היהודים במדינה עברו לידי האוכלוסייה הכללית, ויהודים נשלחו למחנות עבודה. אם כי היו יהודים אשר המשטר החשיב כ"יעילים" ולכן לא נשלחו למחנות העבודה.

השמדת יהודי סלובקיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מבין המדינות תחת השפעה או שליטה נאצית במלחמת העולם השנייה, סלובקיה הייתה בין הראשונות אשר ממנה גורשו יהודים למחנות ההשמדה. השלב המרכזי בגירוש יהודי סלובקיה החל ב-26 במרץ 1942 והסתיים ב-20 באוקטובר אותה שנה. בתקופה זו יצאו 57 משלוחים של רכבות ובהן קרוב ל-58,000 יהודים. 19 רכבות נשלחו ישירות למחנה הריכוז אושוויץ ויעד יתרת המשלוחים היו גטאות מחוז לובלין (אחד מהם היה בקונסקובולה). ארבעת מחנות השמדה פעלו בשנת 1942 במחוז לובלין, בהם מצאו מותם רוב יהודי סלובקיה אשר לא היו כשירים לעבודה:טרבלינקה, בלזץ, סוביבור ומאידנק.

בשנים 1943–1944 הייתה הפוגה במשלוח יהודים מסלובקיה למחנות ההשמדה. היהודים אשר עדיין בסלובקיה רוכזו בשלושה מחנות עבודה (סרד, ויהנה ונובאקי) בהם נהנו מחירות יחסית. במחנות אלה קיימו היהודים חיי קהילה ועבודה פוריים, פעלו בהם כ-130 בתי מלאכה אשר ייצרו מגוון מוצרי טקסטיל, צעצועים, רהיטים ומוצרים כימיים[4]. אולם בלחץ שגריר הרייך בסלובקיה, הנס לודין[5], על נשיא סלובקיה, הובטח לגרמניה כי במסגרת "פתרון בעיית היהודים" יועברו אף יהודים אלה למחנות ריכוז בפולין עד חודש אפריל 1944. גורמים שונים ובהם המרד הסלובקי עיכבו את הוצאות התוכנית לפועל. אולם עם דיכוי המרד רוכזו היהודים הנותרים במחנה סרד ומשם חודשו המשלוחים. בין חודש אוקטובר 1944 ועד חודש מרץ 1945 נשלחו ממחנה סרד 13,500 יהודים. חמשת המשלוחים הראשונים יצאו לאושוויץ ויתרתם יצאו לראוונסבריק, ברגן-בלזן, זקסנהאוזן ומשלוחים אחרונים לטרזיינשטט.

מיעוט מבין יהודי סלובקיה הצליחו לברוח אל הפרטיזנים ביערות, והשתתפו באופן פעיל במחתרות השחרור הסלובקיות, וחלקם אף קיפדו את חייהם בלחימה על עצמאות מלאה לסלובקיה. היחידה הפרטיזנית הראשונה בהרי ויהורלאט (Vihorlat) במזרח סלובקיה נוסדה במרץ 1942, מנתה 25 חברים ובתוכם 18 יהודים. על פי הערכות שונות בחודש ספטמבר 1944 היו על אדמת סלובקיה כ-16,000 חברי מחתרות, מתוכם כ-1,600 יהודים. בקרבות המרד הסלובקי הלאומי נפלו 269 לוחמים יהודים (כ-17% מכלל הנופלים). 166 יהודים קיבלו אותו הצטיינות מממשלת צ'כוסלובקיה על לחימתם בשורות הפרטיזנים[6].

מספר היהודים מסלובקיה, וכן השטחים הסלובקיים שסופחו להונגריה, שנרצחו במהלך השואה נאמד בכ-100,000 נפש.

ממחצית המאה ה-20 ועד לתחילת המאה ה-21[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר המלחמה הקשתה צ'כוסלובקיה על היהודים לקבל את רכושם שנלקח מהם במהלכה. לאחר הכרזת מדינת ישראל, היגרה רוב שארית הפליטה של יהודי סלובקיה למדינת ישראל.

אנדרטה לזכר קורבנות השואה, הממוקמת היכן ששכן בעבר בית הכנסת הניאולוגי בברטיסלאבה

היהודים שנותרו בסלובקיה, לאחר איחודה כחלק מצ'כוסלובקיה, בעת השלטון הקומוניסטי סבלו מגזרות אנטי-יהודיות וחלקם ניסו להגר מתוך הגוש הקומוניסטי.

כיום יש בסלובקיה כ-3,000 יהודים, רובם בברטיסלאבה.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • ליוויה רוטקירכן, חורבן יהדות סלובאקיה. הוצאת יד ושם, ירושלים, תשכ"א.
  • יוצאי צ'כוסלובקיה בישראל, אפרים פרויד ודב קווסטלר (עורכים). קרן מורשת יהדות צ'כוסלובקיה, 1998. ISBN 965-05-0964-X
  • פנקס הקהילות: סלובקיה, יהושע רוברט ביכלר (עורך). יד ושם, תשס"ג. ISBN 965-308-178-0

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ יהושע ביכלר, "קווים לדמותה של יהדות סלובקיה". יוצאי צ'כוסלובקיה בישראל (1998), עמ' 33-42.
  2. ^ The Jews of Czechoslovakia: Historical Studies and Surveys, Volume 2. Jewish Publication Society, 1971. עמ' 352.
  3. ^ חורבן יהדות סלובקיה, עמ' 9.
  4. ^ חורבן יהדות סלובקיה, עמ' 34.
  5. ^ לודין עמד לדין עם תום המלחמה כפושע מלחמה נאצי, נידון למוות וניתלה ב-9 בדצמבר 1947.
  6. ^ ע. ניר, "התנגדות יהודית למשטר הפשיסטי הסלובקי: הקבוצות הפרטיזניות הראשונות." סימפוזיון יד ושם, 27.5.1992.