בלז'ץ

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
מחנה ההשמדה בֶּלְזֶ'ץ
Belzec aerial photo (1944).jpg
צילום אוויר של המחנה, 1944. לפירוט נוסף לחצו על התמונה
סוג מחנה השמדה
שם בשפת המקור בגרמנית: Vernichtungslager Belzec
מדינה גנרלגוברנמן
תאריך הקמה 1 באוקטובר 1941
תאריך סגירה דצמבר 1942
מפקדי המחנה כריסטיאן וירט, גוטליב הרינג
מספר הנספים לפי אומדן 434,508 בני אדם
מספר תאי גזים כ-9
קואורדינטות 50°22′18″N 23°27′27″E / 50.371667°N 23.4575°E / 50.371667; 23.4575 קואורדינטות: 50°22′18″N 23°27′27″E / 50.371667°N 23.4575°E / 50.371667; 23.4575 
מפת בלזץ עברית.jpgלפירוט נוסף לחצו על התמונה

מחנה ההשמדה בֶּלְזֶ'ץגרמנית: Vernichtungslager Belzec) היה הראשון מבין מחנות ההשמדה הנאציים שפעלו במסגרת "מבצע ריינהארד". המחנה הוקם בפולין הכבושה, בשטח ה"גנרלגוברנמן", כקילומטר דרומית לתחנת הרכבת בכפר בלז'ץ (Bełżec), על קו לובלין-לבוב. רק כ-30 אנשי אס אס הפעילו אותו, ולפחות 434,508 יהודים מצאו בו את מותם. ידוע רק ניצול אחד, רודולף רדר, ששרד את השואה ומסר עדות על הנעשה במחנה. שני שורדים נוספים מהמחנה, היו חיים יצחק הירשמן[1] ושרה ריטרבאנד אשר עלתה לישראל.[2]

היעדרם של ניצולים הוא אחת הסיבות להיותו של המחנה מן הפחות ידועים.

הקמת המחנה ומנהליו[עריכת קוד מקור | עריכה]

הצוות הגרמני במחנה ההשמדה בלזץ', 1942. לפירוט נוסף לחצו על התמונה

ב-13 באוקטובר 1941 הטיל היינריך הימלר, ראש האס אס, על אודילו גלובוצניק, מפקד האס אס והמשטרה באזור לובלין, להתחיל להקים את מחנה ההשמדה הראשון בשטח הגנרלגוברנמן, ליד הכפר בלז'ץ. אחת הסיבות לבחירה באתר זה הייתה מיקומו על גבול המחוזות לובלין וגליציה, עובדה המעידה על הכוונה להשמיד במחנה זה את יהודי שתי הקהילות. נוספו על כך מסילת ברזל וכביש שעברו בקרבת מקום, אשר ענו על הצורך התחבורתי, ותעלה נגד טנקים, שנחפרה למטרה צבאית במקור, אך הכוונה הייתה לעשות בה שימוש כקבר המונים. בבניית המחנה, שהחלה בתחילת נובמבר 1941, הועסקו כפריים פולנים ועובדי כפייה יהודים ולא-יהודים. המחנה הושלם בתחילת מרץ 1942. גודל המחנה היה כ-0.1 קמ"ר.

מחנה בלזץ היה מאויש בכ-30 אנשי אס אס בלבד, שלהם סייעו כ-100 אסירי מלחמה אוקראינים. המפקד הראשון של המחנה, כריסטיאן וירט, חוסל על ידי פרטיזנים איטלקים בטריאסטה, במאי 1944. המפקד שהחליף אותו, גוטליב הרינג, שירת זמן קצר לאחר המלחמה במשטרה, ומת בסתיו 1945 בבית חולים. מרבית הצוות במחנה היה מעורב בתוכנית T4 (מבצע אותנסיה) שערכו הנאצים, וצבר ניסיון בשיטת ההרג בתאי גזים.

שיטות הרצח ההמוני[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרצח ההמוני במחנה נעשה ברובו בעזרת תאי גזים נייחים, שאליהם הוזרם פחמן חד-חמצני, בעקבות המסקנות מהפעלתן של משאיות גז במחנה ההשמדה הראשון, חלמנו. תאי גזים נייחים נחשבו יעילים יותר משיטות ההרג הקודמות, למטרת רציחתם של מספר הקורבנות המתוכנן. מסיבות כלכליות לא נעשה שימוש במיכלי גז במחנה; תאי הגזים במחנה (בדומה לאלו של סוביבור) עבדו על בסיס מנועי טנקים סובייטים שפלטו אדי פחמן חד-חמצני לתוך תאי הגזים. בנוסף פעלה במחנה גרסה מוקטנת של משאיות הגז – מכונית דואר שהוסבה כדי לשמש לרצח קבוצות קטנות של יהודים וצוענים. אחד מהעובדים בבלז'ץ העיד כי ביומו האחרון של המחנה נרצחו עובדות המשרד היהודיות ברכב זה.

תאי הגז הוסווּ כמקלחות של המחנה, על מנת להטעות את קורבנות המחנה. אלה הורדו מהרכבות ואולצו לרוץ ישירות אל עבר תאי הגזים, על מנת שלא תהיה להם שהות להבין היכן הם נמצאים, או להתנגד. קומץ יהודים הושאר בחיים על מנת לבצע חלק מהעבודות הכרוכות בהשמדה – פינוי תאי הגזים, קבורת הגופות ומיון בגדי הקורבנות. העובדים היהודים – ה"זונדרקומנדו" – נרצחו גם הם אחת לתקופה, והוחלפו בעובדים מטרנספורטים חדשים.

שלושת תאי הגזים, העשויים עץ, בבלז'ץ החלו לפעול באופן רשמי ב-17 במרץ 1942, התאריך שנקבע להתחלת "מבצע ריינהארד", וקורבנותיהם הראשונים היו יהודים שגורשו מלבוב ולובלין. במהרה החליטו הנאצים כי שלושת תאי הגזים, שבהם התגלו תקלות בתכיפות גבוהה, לא יספיקו ליעדים שנקבעו, במיוחד לאור המשלוחים ההולכים וגדלים מקרקוב ולבוב. שישה תאי גזים מבטון הוקמו במקום התאים הישנים, והגדילו את מספר הקורבנות עד ל-1,000 ביום. תוכנית זו הועתקה מאוחר יותר לשני המחנות האחרים של "מבצע ריינהארד" – סוביבור וטרבלינקה.

המשלוחים למחנה[עריכת קוד מקור | עריכה]

החל מ-17 במרץ ועד 8 בדצמבר 1942 פעלה מכונת ההשמדה במחנה, למעט הפסקה בין אמצע מאי לתחילת יוני 1942. קורבנות המחנה הראשונים היו כ-30,000 יהודים מקהילת לובלין, כ-15,000 מקהילת לבוב, ועוד רבבות יהודים מגטאות במחוזות הערים הללו. בחודש מרץ נשלחו למחנה כמה מאות יהודים מגרמניה במשלוח ישיר. בחודש יוני החלו להגיע משלוחים מגליציה המערבית, מגטאות טרנוב וקרקוב ומהגטאות בסביבתם. עד אוקטובר 1942 נשלחו לבלז'ץ כ-135,000 יהודים מגליציה המערבית, כ-225,000 יהודים מגליציה המזרחית ועוד רבבות יהודים מחלקיהם הדרומיים של מחוזות לובלין וראדום.

הנסיעה למחנה, שלעתים ארכה כמה ימים, הייתה קטלנית. הובלת הקורבנות לבלז'ץ הייתה באמצעות קרונות בקר, שלעתים חוטאו בתמיסת כלור. עשרות בני אדם (לעתים עד 130 בני אדם) נדחסו לכל קרון. אנשים רבים מתו בקרונות עצמם בחנק ובצמא בשל החום הרב ששרר בקרון. על פי הערכות, קרוב לרבע מכלל היהודים שנשלחו לבלז'ץ לא היו בין החיים כאשר הגיעו למחנה.

האסירים היהודים[עריכת קוד מקור | עריכה]

האסירים הקבועים בבלז'ץ היו אנשי עבודות כפייה, בהם אנשי הזונדרקומנדו, יחידות של עובדי כפייה יהודים ששימשו כעובדים לצורכי ההשמדה במחנה. הם היו אחראים על קבלת האסירים ברציף ו"הרגעתם" כדי שלא יפרוץ מרד, טיפול בגופות וקבורתם, ובשלב מאוחר שריפת הגופות, עקירת שיני זהב מפיות הגופות, איסוף ומיון החפצים והבגדים שהותירו למשלוחים לגרמניה.

אנשי ה"זונדרקומנדור" מנו כ-500 איש. מדי יום היו נרצחים אחדים מהם ומוחלפים באחרים שהגיעו למחנה.

הנאצים דאגו שלא תישאר עדות מפלילה על מעשיהם במחנות ההשמדה וזה כלל השמדת כל אנשי ה"זונדרקומנדור" לאחר תקופה מרבית של ארבעה חודשים.

קיים מידע מועט על החיים במחנה, בסִפרו של רודולף רדר אשר הצליח להימלט מבלז'ץ בנובמבר 1942 וזכה להיות אחד משלושת הניצולים מהמחנה. צוות המחנה לא נבדל מצוותים של מחנות אחרים, והתעלל באסירים היהודים. "בכל יום היו יורים למוות בשלושים עד ארבעים פועלים. הרופא היה מגיש רשימה של אנשים שנחלשו, וה"אובר-צוגס-פיהרר" - המשגיח העיקרי על האסירים, היה מגיש רשימה של "עבריינים". בשעה המיועדת לארוחת הצהריים היו מובילים אותם לקבר ויורים בהם. בכל יום ויום היו משלימים את מכסת הפועלים על ידי השארת אותו מספר אנשים מהמשלוחים החדשים. בלשכת האדמיניסטרציה ניהלו רישום מסודר של הפועלים, כדי לוודא שמספרם קבוע. רשימה של קרבנות המשלוחים לא נוהלה. שמר עלינו בזמן העבודה הרוצח שמידט, הכה, בעט. אם מישהו מאיתנו לא עבד, לדעתו, היה מצווה על זה לשכב, היה מלקה אותו בשוט, היה מצווה על המוכה לספור את המלקות, ואם זה טעה, היה מלקה אותו במקום עשרים וחמש - חמישים. האיש שהולקה לא היה יכול בדרך כלל לשאת 50 מכות - הקורבן היה בקושי מגיע לצריף ולמחרת היה מוציא את נשמתו. המחזה הזה היה חוזר פעמים אחדות בכל יום".[3]

בספרו מתאר רודולף רדר את החוויה הנפשית שעברו השוטרים:

"השוטרים היו פותחים את הדלתות מבחוץ, ואני יחד עם פועלים נוספים שהושארו ממשלוחים קודמים, היינו ניגשים לעבודה בלי שיראו על פנינו כל סימן לרגש. בעוד אנו סוחבים אלפי גוויות של אנשים לקברי הענק המשותפים, הייתה התזמורת מנגנת מבוקר עד ערב... העובדים במחנה היו על פי רוב אנשים שבני משפחותיהם הומתו בגזים. רבים השיגו טלית ותפילין מהמחסן, ובשעה שהיו נועלים את הצריף למשך הלילה, היינו שומעים מהאצטבאות את לחש התפילה. קדיש. היינו מתפללים לזכר הקרבנות. אחר כך הייתה משתררת דממה... איני יכול להגדיר באיזה מצב רוח היינו אנחנו, האסירים שנידונו למוות, ומה הרגשנו בשמענו את הזעקות האיומות של האנשים הנחנקים יום-יום ואת קריאות הילדים. שלוש פעמים ביום ראינו אלפי אנשים, שהיו קרובים לטירוף הדעת. גם אנחנו היינו קרובים לשיגעון. עבר עלינו יום אחר יום, איננו יודעים בעצמנו איך. לא חיינו אף רגע באשליה. גווענו בכל יום קצת, יחד עם כל משלוח ועם אלה שקיוו עוד רגע שלא ימותו. לא הרגשנו רעב או קור. כל אחד חיכה לתורו, ידע שיתענה בעינויים שהם למעלה מהכוח האנושי ולבסוף ימות. רק בשעה שהיינו שומעים את קריאות הילדים: "אמאל'ה, הן הייתי ילד טוב! חושך! חושך!" - היה לבנו נקרע לגזרים. ואחרי כן שוב היינו חדלים להרגיש."[3]

בשליש הראשון של דצמבר 1942 הופסקה עבודת ההשמדה במחנה בלז'ץ בפתאומיות. משלוחים שהיו מיועדים להגיע למחנה המשיכו את נסיעתם צפונה לכיוון מחנה סוביבור. המחנה פורק לאחר שרוב הקהילה היהודית בסביבתו הושמדה, ולאחר שמחנה ההשמדה אושוויץ נבחר כאתר ההרג המרכזי ליהודי אירופה. מסקנות הנאצים ממפעל ההשמדה בבלז'ץ שימשו אותם מאוחר יותר בהשמדה באושוויץ.

כמו במחנות השמדה אחרים, גם כאן התאמצו הנאצים להסתיר ולחסל את הראיות להשמדה. מדצמבר 1942 עד אפריל 1943, במסגרת מבצע 1005, הוצאו גופות הנרצחים מקברי ההמונים, נכתשו ונשרפו. אפר הנשרפים ורסיסי העצמות נקברו חזרה בתוך הבורות שמהם הוצאו גופות הקורבנות. מבני המחנה פורקו באופן שיטתי.

התנגדות בקרב האסירים[עריכת קוד מקור | עריכה]

עובדי הכפייה היהודים שנותרו במחנה הועסקו עד חודש יוני 1943 בשריפת הגופות. לאחר סיום שריפת הגופות נשלחו האסירים היהודיים להשמדה במחנה סוביבור, אולם עם הגיעם למחנה סוביבור הם התקוממו וניסו להימלט. למעט חיים הרצמן, כולם ניספו בניסיון ההתקוממות. בנוסף למקרה זה היו כמה מקרי בריחה מבלז'ץ, בעיקר בחודשים הראשונים לפעילותו. אלו ששמם נודע הם: לייב וולשטיין מגטו זמושץ', בכר מגטו קרקוב ומינה אסטמן מגטו ז'ולקייב, שהצליחו לחמוק מן המחנה ולספר את סיפור ההשמדה במחנה. אולם, אף אחד מהם כפי הנראה לא שרד את המלחמה.

בדו"ח של המחתרת הפולנית, הארמייה קריובה, ישנו מידע על התקוממות האסירים היהודים שאירעה ב-12 ביוני 1942: אנשי ה"זונדרקומנדו", שעסקו בהוצאת גופות הנרצחים מתאי הגז. הדו"ח טוען שכמה מהם התנפלו על אנשי אס אס מצוות המחנה וחנקו כ-4–6 מהם למוות עד שנרצחו בידי כוחות גרמניים. אין עדות אחרת המאששת סיפור זה.

אומדן הקורבנות במחנה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מברק הפלה, המעיד על 434,508 נספים

על פי דו"ח שנשלח בטלגרמה לברלין בינואר 1943 על ידי הקצין הרמן הפלה (מברק הפלה יורט על ידי רשת הביון הבריטית), מספר הקורבנות שנספו בבלז'ץ בשנת 1942 עמד על 434,508 נפשות (כפי הנראה, אולי מלבד כמה מאות צוענים, כל הקורבנות היו יהודים). הדו"ח התגלה בשנת 2001. אומדן מספר הקורבנות בבלז'ץ היה לאורך כל השנים הקשה ביותר בשל מיעוט הידיעות על המחנה. האומדנים שהיו מקובלים עד התגלות הדו"ח טענו שמספר הנספים במחנה נע בין חצי מיליון עד מיליון יהודים. אומדנים אלו ניסו להעריך את מספר היהודים שנשלחו לבלז'ץ מכל קהילה וקהילה, והתבססו בעיקר על ספרי זיכרון של קהילות, עדויות ניצולים (שלא תמיד מסרו מספרים מדויקים) וכן דו"חות גרמניים שנמצאו. גם לאחר גילוי הדו"ח לא ניתן לדעת האם המספר 434,508 כולל רק יהודים שהגיעו חיים למחנה, ונרצחו בו, או שהוא כולל גם רבבות יהודים שנספו בדרך, בשל התנאים הקשים בקרונות הבקר שבהם הובלו לבלז'ץ.

לאחר מלחמת העולם השנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

האנדרטה בבלז'ץ
האנדרטה בבלז'ץ

לורנץ הקנהולט, המפעיל הראשון של תאי הגזים, שרד את המלחמה, אך עקבותיו נעלמו. מבין אנשי האס אס ששירתו במחנה, שבעה זוהו במינכן, אך רק אחד, יוזף אוברהאוזר, נשפט ב-1965 ונידון לארבע וחצי שנות מאסר. ב-2010 הוגש כתב אישום כנגד סמואל קונץ ששימש כשומר במחנה בגין מעורבות בהשמדת יהודי המחנה, אך הוא מת קודם משפטו.

קברי האחים שנותרו במקום הופרעו על ידי מקומיים פולנים בשנים שלאחר המלחמה, שחיפשו חפצי ערך שנקברו יחד עם הקורבנות. בעיתונות הפולנית גינו אז את ההתנהגות הזאת, אך הרשויות הפולניות לא הצליחו למנוע את התופעה, שנמשכה עד אמצע שנות ה-50. השטח כולו נחרש ונזרע, וניטעו בן עצים.

בשנות ה-60 הציבו הרשויות גדר סביב שטח המחנה, והוצבו בו כמה אנדרטאות קטנות. אך השטח המגודר לא תאם את שטח המחנה האמיתי, כך שעל חלקים מהמחנה נבנו בניינים חדשים. עד 1989, בגלל קרבת המחנה לגבול הפולני, מספר המבקרים בו היה קטן, והאתר תוחזק בצורה ירודה.

לאחר נפילת ברית המועצות ב-1991 החלו להגיע יותר מבקרים למחנה. בעקבות ביקורת על מצבו הירוד, נערכו בשנות ה-90 סקרים לקביעת גודלו ומיקומו של המחנה, ולגילוי פרטים חדשים על הפעילות בו. בשנים 19971998 נערך מטעם הפולנים סקר ארכאולוגי במחנה. החוקרים מצאו את שרידיהם של מסילות הרכבת ובניינים אחדים. כמו כן הם גילו 33 קברי אחים, שהכילו, על פי הערכותיהם, כ-15,000 גופות שלא נשרפו. בחלק התחתון של חלק מהקברים נמצאה שכבה בעובי כמה סנטימטרים של רקמות בני אדם. קבר אחד הכיל עצמות שלא נכתשו, בדחיסות כה גדולה עד שמקדחות החוקרים לא הצליחו לחדור דרכן.

ב-2004 הוסר הלוט מעל אנדרטה גדולה לזכר קורבנות המחנה.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • יצחק ארד, מבצע ריינהארד: בלז'ץ, סוביבור, טרבלינקה, תל אביב תשמ"ח.
  • טוביה פרידמן (עורך), מחנה בלז'ץ, אוסף דוקומנטרי, חיפה 1982.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ הירשמן נרצח ב-19 במרץ 1946, בלובלין, ביום בו החל להעיד בפני ועדה לחקר אירועי השואה. את עדותו השלימה אלמנתו על פי ששמעה מפיו בשנה בה הייתה נשואה לו.
  2. ^ Belzec: Second Phase על שרה ריטבראנד, אתר jewishgen.
  3. ^ 3.0 3.1 רודולף רדר.


השואה
מושגים מרכזיים
מונחוןכרונולוגיה של השואהאנטישמיותרצח עםמלחמת העולם השנייהנאציזםהגזע האריגרמניה הנאציתהמפלגה הנאציתאדולף היטלרהטלאי הצהובפרטיזןחסיד אומות העולם
Yellow star Jude Jew.svg
עד המלחמה
יהדות אירופהאמנציפציה ליהודיםיהדות אשכנזיהדות מזרח אירופה: יהדות פולין, יהדות אוקראינה, יהדות ליטא, יהדות בלארוסיידיששטעטלהבונדיהדות צ'כיהיהדות גרמניהליל הבדולחהסכם העברה
ההשמדה
איגרת הבזק של היידריךבורות הריגה ומשאיות גז: פונאר, באבי יאר ומעשי טבח נוספיםהפתרון הסופיועידת ואנזהמחנה ריכוזמחנה עבודהמחנות השמדה: חלמנו, מבצע ריינהרד (בלז'ץ, טרבלינקה וסוביבור), אושוויץ-בירקנאו, מיידנק‎צעדות המוותניסויים רפואיים בבני אדם בתקופת השואהתא גזיםקאפוזונדרקומנדומבצע 1005
העם היהודי בשואה
יהודי גרמניה הנאצית והיהודים בפולין הכבושהיודנראטתנועות נוער יהודיות בשואהגטאות: ורשה, וילנה, לודז', טרזיינשטט וגטאות נוספיםנשים בשואהילדים בשואההתנגדות יהודית בשואה: מרד גטו ורשה, הארגון היהודי הלוחם, ארגון צבאי יהודי, המחתרת בגטו קרקובמורדים יהודים בשואה
מודעות ותגובות לשואה
תגובת העולם לשואהתגובת היישוב היהודי בארץ ישראל לשואההבריגדה היהודיתרודולף ורבה והפרוטוקולים של אושוויץספר עדותסחורה תמורת דםהצלה בשואהחסידי אומות העולם
בעקבות השואה
הפליטיםמשפטי נירנברגמשפט אייכמןפוגרום קיילצהזיכרון השואה: זיכרון השואה בישראל, יום הזיכרון לשואה ולגבורה, יום הזיכרון הבינלאומי לשואה, יד ושם, בית לוחמי הגטאות ו"מורשת"מוזיאון השואה האמריקני ומוזיאונים נוספיםאנדרטאות להנצחת השואההסכם השילומיםהשפעת השואה על גיבוש הזהות הישראליתהדור השני לשואהמצעד החיים ומסע בני נוער לפוליןהכחשת השואההנוקמים וציידי נאצים נוספים
השואה באמנות
ספרות השואה "באבי יאר" • "עיין ערך: אהבה" ו"מומיק" • "שואה שלנו" • "הזהו אדם?" • "הלילה" • "השמיים שבתוכי" • "פוגת מוות" • "המחזה גטו" • "אדם בן כלב" • "מאוס - סיפורו של ניצול" • "בנגאזי-ברגן־בלזן"
מוזיקה ומחול "הניצול מוורשה" • "צחוק של עכברוש" • "אפר ואבק" • "חלומות"
סרטי השואה "אירופה אירופה" • "הבריחה מסוביבור" • "שואה" • "הפסנתרן" • "רשימת שינדלר"
יוצרים יחיאל די-נור (ק. צטניק)שמואל ניסנבאוםאלי ויזלאידה פינקפאול צלאןז'אן אמרי‎אהרן אפלפלד
תיעוד וחקר השואה
תיעוד ספר קהילההאנציקלופדיה של השואהארכיון "עונג שבת"מגילת החורבן של יהודי רומניה ושאר מגילות השואהפרויקט הנצחת השואה
מחקר פונקציונליזם ואינטנציונליזם • "הדרך הגרמנית המיוחדת" • יצחק ארדחנה ארנדטיהודה באוארכריסטופר בראונינגישראל גוטמןדניאל גולדהגןראול הילברגדב לויןדן מכמןדינה פורתשאול פרידלנדראיאן קרשוחוקרי שואה נוספים
פורטל השואהגרמניה הנאציתהיסטוריה של עם ישראל