לדלג לתוכן

טרזיינשטט

(הופנה מהדף טרזינשטט)
גטו טרזיינשטט
בצ'כית: Terezín
בגרמנית: Theresienstadt
שער הכניסה לטרזיינשטט, ועליו רשום "העבודה משחררת"
שער הכניסה לטרזיינשטט, ועליו רשום "העבודה משחררת"
מידע כללי
סוג גטו
מדינה צ'כיה
מחוז טרזין עריכת הנתון בוויקינתונים
תאריכים
תאריך הקמה נובמבר 1941
תאריך שחרור 8 במאי 1945
אוכלוסייה
צבא משחרר הצבא האדום
מספר אסירים בשיא כ-59,000 אסירים
השתייכות האסירים יהודים
נתונים
קואורדינטות 50°30′37″N 14°08′59″E / 50.510278°N 14.149722°E / 50.510278; 14.149722
http://www.terezin.cz/en/index.asp
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית
הכניסה ל"מבצר הקטן" בטרזיינשטט
רחוב בטרזיינשטט, 2001

טֶרֶזְיֶינְשְטָטגרמנית: Theresienstadt; בצ'כית: Terezín, טֶרֶזִין) הוא מבצר במחוז לאבֶם שבצ'כיה, כ-60 ק"מ צפונית לפראג, שתפקד ככלא צבאי במהלך מלחמת העולם הראשונה, וכמחנה ריכוז ליהודי הפרוטקטורט של בוהמיה ומוראביה וליהודי מרכז אירופה ומערבה בזמן הכיבוש הנאצי ב-מלחמת העולם השנייה. המקום כונה על ידי השלטונות הנאציים "גטו", כדי לשוות למקום תדמית ייצוגית שונה.

מתוך 160,000 אסירים יהודים שנשלחו למחנה, כ-120,000 נספו בשואה. ביום השחרור נותרו במחנה כ-19,000 בני אדם.

רקע היסטורי

[עריכת קוד מקור | עריכה]

מבצר טרזין נבנה בסוף המאה ה-18 על ידי יוזף השני, מלך בוהמיה, שקרא לו על שם אמו, מריה תרזה. מסביב למתחם נבנתה חומת אבן, והוקם בו מבצר שמטרתו למנוע פלישה פרוסית. בתחילת המאה העשרים התקיימה בתוך חומות המתחם העתיק עיירה צ'כית קטנה בשם "טרזין".

הקמת המחנה

[עריכת קוד מקור | עריכה]
תוכנית מבצר טרזין
דרגשי השינה במחנה - המבצר הקטן

הגסטאפו נטל את האחריות על טרזין ב-10 ביוני 1940, ובנובמבר 1941 הפכה העיירה מוקפת החומה למחנה סגור. השליטה על המחנה, שכונה באופן פורמלי "גטו", הייתה בידי "המשרד המרכזי לפתרון בעיית היהודים בבוהמיה ובמורביה", שהיה כפוף למשרד הראשי לביטחון הרייך.

דרגשי השינה בטרזיינשטט. ציור מעשה ידי הצייר היהודי ממוצא צ'כי פרנטישק מוריץ נאגל. נאגל נרצח עם משפחתו באוושוויץ בשנת 1944

בעיירה טרזין היו במקור בנייני מגורים, אך עם הפיכתה למחנה הסגר לא הורשו משפחות יהודיות להתגורר בהם. כמקובל בגטאות, הופרדו האסירים לקבוצות של ילדים, גברים ונשים, ללא אפשרות לקשר ביניהם, ובדומה למחנות ריכוז אחרים, נכפה עליהם לעמוד בכללי משמעת נוקשים. מחנה טרזיינשטט היה נתון לפיקוד של אנשי האס אס, אך ניהולו ושמירתו הופקדו בידי צ'כים, שבאמצעות חלקם, במיוחד יוזף בלהה, הצליחו עצירי הגטו היהודים לקיים קשרים עם העולם החיצוני. לצידם התקיים בנפרד מחנה הסגר לאסירים מדיניים – יהודים ולא-יהודים.

כוונות הנאצים, בהקמת מחנה הריכוז טרזיינשטט, נחלקו לשלוש: ראשית - מקום ריכוז ליהודי פרוטקטורט של בוהמיה ומוראביה. שנית, לאחר ועידת ואנזה, לריכוז כל היהודים הקשישים, יידועי שם ובעלי זכויות מיוחדות, לרבות יהודים שלחמו למען גרמניה במלחמת העולם הראשונה וזכו לאותות הצטיינות.[1] בנוסף ובעיקר הפך המקום לקראת סוף המלחמה, לגטו "ראווה" למדינות המערב ולנציגי הצלב האדום הבי"ל CICR, חרף ייעודו כתחנת ביניים בדרך אסיריו לאושוויץ. כך אכן הוטעו מנהיגי יהדות צ'כוסלובקיה, לתמוך בהקמת הגטו, בתקווה למניעת גירושם למזרח.

הפעלת המחנה כגטו "לראווה"

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-24 בנובמבר 1941 הורה ריינהרד היידריך על תחילת ריכוז יהודי צ'כוסלובקיה בטרזין. התושבים המקומיים הלא-יהודים, גורשו ביולי 1942, ואז החל ריכוזם של היהודים במקום.[2]

ב-24 נובמבר 1941 הגיעו למחנה משלוח חלוץ של 243 מגורשים שנקרא AK-1, ועד סוף מאי 1942 גורשו לגטו כ־30,000 יהודים – כשליש מיהודי הפרוטקטורט של בוהמיה ומוראביה. ביולי 1942 הפכה טרזיינשטט למקום הסגר לאוכלוסייה יהודית בלבד בתוך חומותיה. "זקן היהודים" של הגטו היה יעקב אדלשטיין, מנהיג התנועה הציונית בצ'כיה, שהיה בן 38 בעת קבלת התפקיד. אדלשטיין ניסה לבנות ברחבי המחנה עיר יהודית של ממש, כאינטרס יהודי, ובניגוד לראשי יודנראט אחרים עמד בתוקף על זכויות התושבים ככל שאפשרו לו התנאים. כך, למשל, ביקש להתפטר בשל ההוצאות להורג; התפטרותו לא התקבלה, אך לתקופה קצרה עד לסיום תפקידו בשנת 1943 לא היו עוד הוצאות להורג בטרזיינשטט. אדלשטיין גם העז להתעמת אישית עם אדולף אייכמן, ודחה את הצעת ארגון "החלוץ" להבריחו מהמחנה.[3] מחליפו בתפקיד היה פאול אפשטיין, וכשאפשטיין הוצא להורג בידי הגרמנים בספטמבר 1944 מונה לראש היודנראט בנימין מורמלשטיין.

תנאי המחיה בטרזיינשטט היו קשים ביותר. המקום, שהיה בעבר עיירה צ'כית בת 7,000 תושבים, אכלס עתה ב-1942, כ-58,000 אסירים, עם מזון דל ביותר, מהם מתו באותה שנה מרעב קרוב ל-16,000 איש. למחנה הגיעו מגורשים יהודים משטחי גרמניה ומאוסטריה,[4] רובם קשישים, חלקם נושאי אות מלחמת העולם הראשונה שהנאצים נמנעו משליחתם ישירות למחנות השמדה. יוצאי הקהילות השונות, כולל חרדים שרוכזו בו, הפכו את המקום למעין בבואה ליהדות מרכז אירופה. חלק גדול מתושבי המחנה היה יהודים מומרים, יהודים למחצה, או יהודים הנשואים נישואי תערובת, שקרוביהם האריים השתדלו למענם.[1]

קיר בית כנסת מחתרתי בטרזין

בטרזין רוכזו יהודים משכילים רבים מגרמניה, מאוסטריה ומצ'כוסלובקיה. אמנים (בהם לאו האס[5]), סופרים, מוזיקאים ומדענים רבים, ניהלו במקום חיי תרבות עשירים, ככל שאפשרו התנאים. מאחר שרבים מיושבי הגטו היו אנשי תרבות, התפתחה בגטו תרבות משל עצמה: הצגות תיאטרון רבות עלו בגטו, והייתה בו ספרייה ובה למעלה מ-60,000 ספרים. למשך זמן מה הועלו קונצרטים במחנה, ועליזה זומר, פסנתרנית ידועה ומוכשרת שנשלחה אל המחנה, השתתפה בהם כפסנתרנית.

האוכלוסייה הציונית, ובייחוד הנוער הציוני על תנועותיו, דאגו להמשך חינוך הילדים, גם בתנאי גטו, וקהילת טרזין הקפידה שכל ילד ימשיך בתוכנית לימודיו, כפי שהייתה טרם גירושו לטרזין, עם שיעורים ופעילות ספורט על בסיס יומי . בשיא אכלוסו שהו בגטו כ-15,000 ילדים שהשתתפו בפעילויות החינוך והספורט הללו, אך עד תום המלחמה, שרדו מתוכם רק 1,100 ילדים לערך. בעבר פורסמו אומדנים המפחיתים מספר זה עד לכ-150 ילדים בלבד, אולם רשימות הניצולים שנערכו בהמשך, הוכיחו שמספר זה אינו נכון.

המחנה שימש, בדומה למחנות ריכוז וגיטאות אחרים, כתחנת מעבר ליהודי מרכז אירופה, בין חייהם בארצות מגוריהם לבין מחנות העבודה או מחנות ההשמדה בפולין. אף על פי כן, לאחר המלחמה יצא לו שם כ"גטו לדוגמה", וזאת, עקב שתי פעילויות תעמולה של הנאצים.

ביקור הצלב האדום הבינלאומי

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – גטו טרזין והצלב האדום

כ-500 מיהודי דנמרק שלא הספיקו לברוח לשוודיה טרם כיבושה, נשלחו לטרזין ב-1943. למשלוח זה הייתה חשיבות רבה, שכן ממשלת דנמרק התעקשה על הגעתו של הצלב האדום למחנה. היה זה צעד חריג, שכן רוב ממשלות מדינות אירופה שנכבשו בידי הנאצים, לא התעקשו על יחס הולם לאזרחיהן היהודים. הנאצים התירו את הביקור במחנה, במטרה לְהָזֵם את השמועות על מחנות ההשמדה שהחלו להתפשט באותה העת. על מנת למזער את הרושם של הצפיפות הקשה בטרזין, שלחו הנאצים יהודים רבים להשמדה באושוויץ, והקימו חנויות ובתי קפה מדומים, ליצירת רושם של חיים נורמליים בגטו יהודי. ב-23 ביוני 1944,[6] במהלך שביימו הנאצים היטב, ביקרה משלחת של הצלב האדום הבינלאומי בגטו. לפני הביקור, נצבעו הרחובות והחדרים מחדש, והחדרים "סודרו" כך שבכל חדר לא יהיו יותר משלושה אנשים. כך ביקרה המשלחת בגטו אסתטי ומרווח למראה, צפתה במשחק של ליגת כדורגל ואף צפתה באופרת הילדים "ברונדיבאר".

צילום סרט תעמולה

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – טרזיינשטט (סרט)

התרמית שלעיל הצליחה עד כדי כך, שמפעילי התעמולה הנאצית החליטו לצלם סרט תעמולתי בטרזין. צילומי הסרט "טרזיינשטט - התיישבות יהודית", שבטעות נקרא גם "הפיהרר מעניק כפר ליהודים", החלו באוגוסט 1944 ונמשכו כארבעה שבועות. הבמאי היה היהודי אסיר המחנה קורט גרון, במאי ושחקן מפורסם, שהופיע עם מרלן דיטריך בסרט "המלאך הכחול". מטרת הסרט הייתה להראות כיצד יהודים חיים תחת הרייך השלישי, "הטוב והמיטיב". לאחר תום ההסרטה, נשלח רוב הצוות ואף הבמאי עצמו, למוות באושוויץ. גרון ואשתו נרצחו בתאי הגזים ב-28 באוקטובר 1944. הסרט הושלם על ידי צוות צילום וחדשות צ'כי, כולל מוזיקה וקול שהוקלטו בגטו. הסרט מעולם לא הוצג בשלמותו לאחר המלחמה, כיוון שלא שרד. עם זאת הסרט הוקרן 4 פעמים ביו חומות הגטו בביקורי הצלב האדום במרץ - אפריל 1945. קטעים מתוך הסרט נמצאו החל משנת 1969 בצ'כיה, במרתפי הארכיון ביד ושם וארכיון בפולין. יש כיום 21 דקות מתוכנו.

בית הקברות והקרמטוריום בטרזיינשטט

באמצע ינואר 1942 יצאו שני משלוחים ראשונים לגטו ריגה שבשטח ברית המועצות, ובכל אחד מהם 1,000 איש. יהודים אלו נורו למוות במהלך אותה שנה באתרי רצח שונים ביערות שסביבות העיר.

לאחר הפוגה של חודשיים החלו לצאת באמצע מרץ 1942 שוב משלוחים, אלא שהפעם לכיוון פולין, לאזור גנרלגוברנמן שבו הייתה מרוכזת מרבית האוכלוסייה היהודית בפולין הכבושה. עד יוני 1942 יצאו מהגטו 15 משלוחים, שבכל משלוח 1,000 יהודים. 13 משלוחים הגיעו לשישה גטאות שונים במחוז לובלין שהוקמו לצד מסילות ברזל. משלוח אחד הגיע לגטו ורשה ומשלוח אחד, האחרון בסדרה זו, הגיע כפי הנראה ישירות למחנה ההשמדה סוביבור. שהות היהודים בגטאות מחוז לובלין הייתה קצרה. תוך מספר שבועות, או אפילו ימים בודדים הם נשלחו להשמדה. הכשירים לעבודה מביניהם נשלחו לעבודת כפייה במחנה מיידנק ובמחנות עבודה אחרים בסביבה שם נספו מרביתם עקב התנאים הקשים. היהודים ששרדו נשלחו אל מותם במחנות סוביבור ובלז'ץ. יהודים שנשלחו לגטו ורשה סבלו גם שם מתמותה גבוהה ואלו ששרדו נשלחו בגירוש הגדול בקיץ אותה שנה לטרבלינקה. בחודשים יולי–ספטמבר יצאו שמונה משלוחים מהגטו בטרזיינשטט ובהם 8,000 יהודים אל יעדים שונים בשטחי ברית המועצות הכבושים. יהודים אלו נורו למוות באתרי רצח שונים. חלקם מיד בהגיעם וחלקם לאחר שהות קצרה בגטאות. בספטמבר 1942 הוחל בשילוחים להשמדה במחנה ההשמדה טרבלינקה, בעשרה משלוחים נשלחו 18,000 יהודים אל מותם עד סוף אוקטובר, ומהם שרדו רק שני גברים.

בסוף אוקטובר 1942 הוסב שוב יעד השילוחים, אולם הפעם אל מחנה המוות אושוויץ, שהיה הקרוב מכל היעדים הקודמים. בדצמבר 1943 נשלח לאושוויץ זקן היהודים יעקב אדלשטיין, לאחר שנתפס מזייף רישומים כדי להציל יהודים, והוצא להורג בבלוק 11. בסתיו 1943 לא נשלחו משפחות לסלקציה אלא נשארו במחנה בירקנאו במגמה להראות לנציגי הצלב האדום כי גם במחנה זה חיות משפחות יהודיות. לאחר סיום הביקור של משלחת הצלב האדום, נשלחו אל מותם 4,000 אסירים יהודים בלילה אחד, בחדש מרץ 1944. המשלוחים לאושוויץ נמשכו עד סוף אוקטובר 1944,[7] והופסקו עם התקרבות הצבא האדום. לסיכום נשלחו לטרזין כ-160,000 יהודים, כולל אלה שהגיעו בצעדות המוות. כרבע מהם, 35,000 נספו בו, מרעב ומחלות, וכ-88,000 נשלחו להשמדה במזרח, שמתוכם שרדו כ-23,000 בתום המלחמה. הנאצים העבירו את השליטה במחנה לצלב האדום ב-3 במאי 1945, וחמישה ימים לאחר מכן שוחרר המחנה בידי הצבא האדום.

מפקדיו הגרמנים של מחנה טרזיינשטט

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתום המלחמה נתפסו זיידל ורהם, שעל שניהם נגזר עונש מוות. והם נתלו; בורגר נמלט, ונידון למוות שלא בפניו. עוד אחד ממפקדי המחנה היה אנטון מלות', בעברו מפקד הגסטפו ב"מבצר הקטן" ליד העיר טרזין. מלות' הוסגר לגרמניה בשנת 1988 אך רק בשנת 2000 הואשם על ידי התביעה הציבורית במינכן. וב-30 במאי 2001 הורשע בביה"מ המחוזי במינכן בגין רצח וניסיון לרצח, ונידון למאסר עולם. לאחר מספר חודשי מאסר נמצא מלות כחולה סרטן, בלתי כשיר למאסר, ומת בבית אבות בשנת 2002.

טרזין כיום

[עריכת קוד מקור | עריכה]
"כסף יהודי" שהונפק על ידי השלטונות הנאציים בגטו על מנת להטעות את הצלב האדום. בעיצוב עובד המחלקה היהודית מקסימיליאן ספל. מאוספי המוזיאון היהודי בברלין.

לאחר המלחמה שבו ליישוב טרזין תושבי העיירה המקוריים, אך הצבא שהה שם עד 1996, עד שעזב תוך פגיעה בכלכלת המקומיים. כיום קיים במקום יישוב צ'כי קטן בן 2,900 נפש, וכן אתר זיכרון לנרצחים. ארכיון המחנה, מכיל יצירות ספרותיות ומוזיקליות, יומנים, אלבומים וצילומים מנוהל כיום על ידי מוזיאון טרזין (ראו קישור חיצוני). ב-30 ביוני 2009 נחתמה במקום הצהרת טרזין, אמנה בינלאומית, אך ללא תוקף מחייב, העוסקת בהשבת נכסים שהוחרמו על ידי גרמניה הנאצית בתקופת השואה, וכן ברווחת ניצולי השואה. את האופרה "קיסר אטלנטיס" כתב המלחין ויקטור אולמן בעת שהותו בטרזינשטאט, אך הצגתה בוטלה כשנרצח באושוויץ ב-1944. האופרה הועלתה בהמשך בכמה מסגרות, וב-1995 השתתף בהצגתה פאול קלינג, מחברי הצוות המקורי שלא זכה לעלות לבמה בהצגת הבכורה.

לזכר מחנה הריכוז טרזיינשטט הוקם בקיבוץ גבעת חיים איחוד, מוסד הנצחה הכולל ארכיון, כיתות לימוד ותצוגה מוזיאלית. המקום נקרא "בית טרזין", הנמצא .

לקריאה נוספת קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ 1 2 שרה נשמית, מדוע איחר כל כך המרד: שיטת ההסוואה והמרמה, מתוך מאבקו של הגטו (ישראל: הקיבוץ המאוחד, 1972).
  2. ^ על גירוש יהודים תושבי מערב צ'כוסלובקיה לגטו טרזין, באתר יד ושם
  3. ^ למרות אומץ לבו של אדלשטיין, ה"יודנראט" (הממשל היהודי) במחנה היה בעל סמכויות מוחלשות. לא הייתה לממשל זה סמכות להחליט בענייני שלטון עצמי מהותיים, כדוגמת חלוקת מזון, ולא הייתה בו משטרה יהודית. אדלשטיין עצמו נשלח לאושוויץ בדצמבר 1943, עם משפחתו, שם הוצא להורג.
  4. ^ על גירוש יהודים מגרמניה אל גטו טרזין באתר יד ושם
  5. ^ על האס בטרזין, באתר יד ושם
  6. ^ על ביקור הצלב האדום ביוני 1944 בגטו טרזין באתר יד ושם
  7. ^ על גירושה של יהודיה מגטו טרזין לאושוויץ באוקטובר 1944, באתר יד ושם.