יוסף יעקב קאלבו

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
יוסף יעקב קאלבו
Josef Jakob Kalwo
אין תמונה חופשית
לידה 1800
טימישוארה, ממלכת הבסבורג עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 30 בספטמבר 1875 (בגיל 75 בערך)
וינה, האימפריה האוסטרו-הונגרית עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה האימפריה האוסטרו-הונגריתהאימפריה האוסטרו-הונגרית  האימפריה האוסטרו-הונגרית
עיסוק עיתונאי, סופר, הומוריסטן, משורר עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

יוסף יעקב קאלבוגרמנית: Josef Jakob Kalwo, בערך 1800 טמשוואר, בימינו טימישוארה - 30 בספטמבר 1875 וינה) היה עיתונאי, סופר, הומוריסטן ומשורר עממי יהודי אוסטרי, בן לעדה הספרדית בבאנאט. הוא כתב בשפת הלאדינו המדוברת (או ג'ודזמו). נחשב לחלוץ הכתיבה ההומוריסטית בלאדינו.

קורות חיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

יוסף יעקב קאלבו נולד כבן לעדה הספרדית בעיר טימישוארה בחבל באנאט, אז חלק מהאימפריה האוסטרית. בשנות ה-1830 השתקע בבירת האימפריה, וינה, בה השתלב בעדת היהודים הספרדים או ה"טורקים". לרוב התפרנס מסחר בתרנגולות וב"גזוז" ("סודה").

בשנות ה-1860 שמו התחיל להתפרסם בעיתונות המקומית בשפת הלאדינו.

בשנים 1872-1861 היה עורך בעיתונו של שם טוב סמו, "אל קוראו דה ויינה" ושיתף פעולה באופן אינטנסיבי במגזין "גאורטה דה אסטוריה" (גן ההיסטוריה) ובמוסף הספרותי "אל טרזורו דה לה קאזה", גם הם מיסודו של סמו. יחד עם שם טוב סמו ערך קאלבו בשנת 1864 את העיתון "אל דרגומן" (המתורגמן). קאלבו ערך בווינה גם את העיתון "אל נאסיונל" (1868-1866), הכתוב באותיות לטיניות ואת הקונטרס החגיגי "ריזי ביזי" (1867).

למשך תקופה מסוימת, בעקבות יוזמה של סמו, דגל קאלבו ב"רה-היספניזציה" של שפת הלאדינו במעבר לאלף-בית לטיני[1]. בשנת 1866 במאמר שפרסם קאלבו בעיתונו "אל נאסיונל" תחת הכותרת "א לוס ג'ודיאס אספניולס קה אן טודו אל מונדו" (לכל היהודים הספרדים שבכל העולם") הוא קרא לנטישת הלאדינו לטובת השפה הספרדית המודרנית. מפני שכנראה רעיונות אלה לא היו פופולריים, מאוחר יותר הוא זנח אותם.

בשנת 1872 למורת רוחו פוטר קאלבו מעריכת העיתון "קוראו דה ויינה" כדי שיוחלף על ידי חתנו של סמו, אדולף פון זמלינסקי.

יוסף קאלבו היה נשוי לבאבט לבית ברוך (1879-1814), אולי בתו של הרב ראובן ברוך, גם הוא יליד טימישוארה. לזוג נולדו שלושה ילדים:יעקב (יליד 1835),לאופולד (יליד 1840) ואברהם (יליד 1842).

קאלבו נפטר בשנת 1875 והובא לקבורה לבית העלמין והרינגר בווינה.

מבחר כתביו[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • רוסקאס דה פורים[2] פארה נשים ואנשים" - קובץ אפוריזמים, אמרות שפר, קוריוזים, שירונים וכו' לרגל חג הפורים - פורסמו במדור מיוחד בעיתונים של שם טוב סמו (1864)
  • מדורים קבועים במוסף "סאלה דה פאסאטיימפו" (אולם הבילויים):
    • קארטס בובאס" (מכתבים שטותיים) - של החלבג'י (חלבג'י באשי) חג'י אל אשתו מג'י - סטירות הסגנון עממי על החברה בת זמנו
    • אחרי 1869 - "ג'וחיאדאס" (מעשי ג'וחא וג'וחאיקו בנו) - סיפורים מצחיקים על ג'וחא, בגרסה הספרדית והמע'רבית של נאסר א-דין חוג'ה או מוללה נאסר א-דין

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Díaz-Mas, Paloma y María Sánchez Pérez (eds.), Los sefardíes ante los retos del mundo contemporáneo: identidad y mentalidades, Madrid, CSIC, 2010, pp. 49, 150, 322.
  • Romero, Elena, La creación literaria en lengua sefardí, Madrid, Mapfre, 1992, p. 187
  • Bunis, David M. "The Judezmo Press as a Forum for Modern Linguistic Discourse" en Sánchez, Rosa y Marie-Christine Bornes Varol (eds.), La presse judéo espagnole, support et vecteur de la modernité, Istanbul, Libra Kitap, 2013, pp. 143-180

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ מעבר כזה הוגשם למעשה בטורקיה
  2. ^ רוסקס דה אלחאשו הוא השם הניתן בבלקנים ל"אוזני המן"