יצחק שלזינגר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
יצחק שלזינגר
יצחק שלזינגר
לידה 25 באוגוסט 1926 (בן 91)
ענף מדעי פסיכולוגיה ופסיכולינגויסטיקה
מקום לימודים האוניברסיטה העברית בירושלים עריכת הנתון בוויקינתונים
מוסדות האוניברסיטה העברית בירושלים
פרסים והנצחה חתן פרס ישראל בחקר הפסיכולוגיה לשנת תשע"ח.
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

יצחק מתתיהו שלזינגר (נולד ב-25 באוגוסט 1926) הוא חוקר פסיכולוגיה ופסיכולינגויסטיקה באוניברסיטה העברית בירושלים, חתן פרס ישראל לשנת תשע"ח[1].

קורות חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

יצחק מ' שלזינגר נולד בשנת 1926 בקלן שבגרמניה. זמן קצר אחרי עליית היטלר לשלטון עזבה משפחתו את גרמניה ועברה לגור בעיר מֶמֶל שבליטא.

בארץ ישראל למד שלזינגר בבית הספר תיכון "מעלה" ולאחר מכן בבית המדרש למורים מזרחי. במשך ארבע שנים שימש מורה בבתי ספר יסודיים קטנים במקומות שונים בארץ, ולאחר מכן התגייס לצה"ל ושימש מורה לעברית לחיילים עולים בבסיס טירונים ובנח"ל. אחרי שחרורו מצה"ל לימד שנתיים בבתי ספר תיכוניים בירושלים. בשנת 1959 נישא לאביגיל גליקמן, מורה לחירשים ומחלוצות השילוב של ילדים עם בעיות שמיעה וקשיי שפה בכיתות רגילות במערכת החינוך. לשניים נולדו שלושה ילדים.

פעילותו האקדמית[עריכת קוד מקור | עריכה]

פסיכולינגויסטיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

את התואר הראשון שלו למד באוניברסיטה העברית בחוגים לפסיכולוגיה ותלמוד. אז החל להתעניין – בהשפעת הלוגיקן הנודע פרופ' יהושע בר הלל, שהיה אחר כך אחד המנחים שלו בכתיבת הדוקטורט – בפסיכולוגיה של הלשון (פסיכולינגויסטיקה). תחום זה היה באותן שנים עדיין בחיתוליו, וכמעט שלא לימדו אותו באוניברסיטאות. את לימודי התואר השני עשה באוניברסיטת ניו יורק בחוג לפסיכולוגיה חברתית. במקביל למד לתואר שני בתלמוד בבית המדרש לרבנים באמריקה, בין היתר מפי הרב פרופ' שאול ליברמן.

הדוקטורט של שלזינגר, שאותו כתב באוניברסיטה העברית ושפורסם אחר כך כספר, עסק בתהליך הקריאה. גם עבודתו המחקרית במחלקה לפסיכולוגיה של האוניברסיטה העברית התרכזה, רובה ככולה, בבעיות הקשורות בלשון. בין הנושאים שבהם עסק נמנים תהליכי העיבוד הלשוני, וכן התאוריה של התפתחות הלשון אצל הילד (תאוריה שהייתה לה השפעה גדולה בשעתה וכונתה בפי החוקרים הבולטים בתחום: המהפכה הסמנטית, ראו להלן).

המודל שהציע שלזינגר השפיע על התחום כולו שכן הוא התמודד עם הקושי שהיה לפסיכולוגיה ההתפתחותית לאמץ הנחות יסוד מבית מדרשה של הגישה הגנרטיבית-חומסקינית הנוגעות לכישורים מולדים של ילדים כאשר אלה לא התיישבו עם הידוע על תהליכים התפתחותיים. שלזינגר שילב בתפיסתו את התובנות החומסקיניות החדשות בדבר המבנה הבוגר של הדקדוק עם תהליכים התפתחותיים שהיו בעלי ריאליות אמפירית והתיישבו עם הידוע על התפתחות ילדים. בתחילת שנות ה-80, כאשר התפרסם ספרו של שלזינגר, Steps to Language: Toward a Theory of Language Acquisition, ובמקביל לו מאמרים רבים מפרי עטו, הגדירו חוקרים בינלאומיים את הגישה המוצגת בספר הזה "המהפכה הסמנטית" בתחום התפתחות השפה. אמנם התחום הנחקר היה תחום התפתחות השפה, אולם ההשלכות של הראייה שהציע שלזינגר היו נרחבות פי כמה שכן הן נגעו לתאוריות של למידה בפסיכולוגיה ולמצב ההתחלתי –Bootstrapping Procedures – הרלוונטי להתפתחות באופן כללי.

ברבות השנים כתב שלזינגר פרסומים רבים בעיתונות המקצועית לסוגיה המפרטים ומפתחים את התאוריה הייחודית שלו, שהיוותה קול צלול ועקבי המציב אלטרנטיבה לגישת נועם חומסקי.

חקר שפת הסימנים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנות ה-60 החל להתעניין בשפת הסימנים של החירשים, שפה השונה מהותית משפות מדוברות. שלזינגר סבר כי חקר שפה זו והכרתה עשויים לשפוך אור חדש על מהותה של השפה האנושית בכלל. אולם באותה עת כמעט ולא היו חוקרים בארץ ובעולם שהתעניינו בשפה זו, והספרות הנוגעת לה הייתה דלה ביותר. הגירוי הראשוני להתעניינותו בתופעה זו נבע מעיסוקה של אשתו, שהייתה מורה לחירשים ולילדים בעלי ליקויי שפה. שלזינגר הגיש תוכנית מחקר למשרד הבריאות, החינוך והרווחה של ממשלת ארצות הברית ואושר לו על ידיהם תקציב נרחב עבור מחקר שהעסיק אותו, בצירוף צוות של סטודנטים, במשך שנים.[2] תוצאות המחקרים בכל אחד מהנושאים שחקרו פורסמו כספרים וכמאמרים ועוררו התעניינות גדולה בתחום, אשר נמשכת עד היום הזה. בשנת 1978 עמד בראש צוות שפרסם מילון עברי ראשון לשפת הסימנים.[3]

חקר הארגומנטציה התלמודית והוראת התלמוד[עריכת קוד מקור | עריכה]

יצחק שלזינגר הקדיש שנים רבות מחייו המחקריים גם לחקר התלמוד, בייחוד דרכי האינטרפרטציה התלמודית. שני תחומי מחקר אלה, פסיכולינגויסטיקה ותלמוד, מתחברים זה לזה בעבודתו; הם ניזונים זה מזה ומפרים זה את זה. גם מחקריו בתחום הפרגמטיקה של הלשון (שפורסם בספר משנת 2001 בנושא הארגומנטציה) קיבלו השראה מהתעניינותו בארגומנטציה התלמודית. מאידך, המחקר שלו על המסרים הסמויים שבהבעה הלשונית, שהוא עוסק בו בשנים האחרונות, השפיע ומשפיע על המחקר התלמודי שלו. בסדרת חוברות לימוד לתלמידים – "פרקי גמרא" בהוצאת משרד החינוך – ביסס שלזינגר דרך הוראה מקורית וחדשה שתרומתה הייתה רבה לשינוי מעמדו של מקצוע זה במערכת החינוך. "פרקי גמרא" מציבים בפני הלומד משימות אתגריות ומנחים אותו ב"כיבוש" הסוגיה צעד אחר צעד. התובנות שהנחו את שלזינגר בבנית התוכנית קשורות ישירות לעבודתו בתחום הפסיכולינגויסטיקה ותאוריות למידה. בכך יישם חשיבה תאורטית-אקדמית במעשה החינוכי.

ספרים ומחקרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

לשלזינגר למעלה ממאה פרסומים במגוון תחומי התעניינותו (ספרים, פרקים בספרים ומאמרים), החל מתחום חקר ההתפתחות הלשונית ועד לתחום התלמוד והוראתו. אלה מקצת הפרסומים:

  • Schlesinger, I. M. (1968) Sentence structure and the reading process. The Hague: Mouton
  • Schlesinger, I. M. (1977) Production and comprehension of utterances. Hillsdale, N.J.: Lawrence Erlbaum
  • Cohen, E., Namir, L., & Schlesinger, I. M. (1977) A new dictionary of Sign language. The Hague: Mouton
  • ל. נמיר, י. סלע, מ. רימור, וי. מ. שלזינגר (1977) מילון לשפת הסימנים של החרשים בישראל
  • Schlesinger, I. M. (1982) Steps to language: Toward a theory of language acquisition. New York: Lawrence Erlbaum
  • Schlesinger, I. M.(1995) Cognitive space and linguistic case: Semantic and syntactic categories in English. Cambridge: Cambridge University Press
  • Schlesinger, I. M., Keren-Portnoy, T. & Parush, T. (2001) The structure of arguments. Amsterdam: John Benjamins

מבחר פרסומים בהוראת התלמוד ובמחקרו

  • "התוכנית ללימודי קודש", החינוך, חוברת ג', 1949
  • ממדים של סיבוך הדיון. ירושלים: המכון למחקר חברתי שימושי, 1972
  • אלו מציאות - הוראת המבנה הפורמלי של הסוגיא, מדריך למורה. ירושלים: אגף החינוך הדתי, משרד החינוך והתרבות 1977
  • קוים מנחים לעריכת תוכנית לימודים בגמרא. ירושלים: המכון למחקר חברתי שימושי 1981
  • דרכים בהוראת גמרא. מכון מופ"ת 2011 (עם י' מלמד ושלמה ריבלין)
  • "לא זו אף זו" – "זו ואצ"ל זו", נטועים י"ד, עמ' 115-71

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]