ירמה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

"יֶרְמַה" (מספרדית: Yerma) הוא מחזה מאת המחזאי הספרדי פדריקו גארסיה לורקה, שנכתב והוצג לראשונה בשנת 1934. ירמה (פירוש המילה בספרדית: "עקרה") הוא שמה של גיבורת המחזה, הסובלת מעקרות. לורקה תיאר את המחזה כ"פואמה טראגית".

עלילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

המחזה עוסק בחייה של ירמה, אישה עקרה הנשואה לחקלאי בשם חואן ומתגוררת בכפר בספרד. ירמה נמסרה לנישואין לחואן על ידי אביה, רועה צאן. זקנה שואלת אותה על רגשותיה: "את רועדת כשהוא מתקרב אלייך? את מרגישה כמו בחלום כשהוא מקרב את השפתיים שלו לשלך? תגידי לי." וירמה עונה "לא, אף פעם לא הרגשתי ככה."[1] היא זוכרת את הרגשות המסעירים שעורר בה בנעוריה ויקטור, חקלאי בן הכפר, אך אינה פוגעת במחויבותה לבעלה.

תשוקתה לילד הולכת וגוברת, עד שהיא הופכת לאובססיה הממלאת את כל ישותה. "אישה מהכפר, שאין לה ילדים, מיותרת כמו ערימת קוצים, היא אישה מקוללת!"[1], אומרת ירמה. תשוקתה ויאושה מודרכים על ידי הנורמות בסביבתה. אל מול תשוקתה של ירמה ניצב בעלה, שאינו משתוקק לילד, ומשקיע את עיקר מרצו במשק החקלאי שלו. רכילויות הנשמעות בכפר אודות התנהגותה של ירמה טורדות את מנוחתו של חואן, החרד לכבוד המשפחה ("לכל משפחה יש את הכבוד שלה, וכבוד זה מטען יקר שכולם צריכים לשמור עליו"[1]). דבריה של ירמה לפיהם הרכילויות חסרות בסיס אינם מרגיעים אותו. ירמה משוחחת על מצוקתה עם חברותיה, אלה שזכו לילד ואלה שלא זכו לו, ונועצת בזקנה, שבחוכמת החיים שלה היא מקווה להיעזר.

בניסיונותיה להרות היא עולה לרגל למנזר שלו סגולות פריון. בעימות עם חואן, המגיע אף הוא למקום, שבו מתברר לירמה שלחואן אין עניין בילד, היא חונקת אותו למוות. לאחר מכן היא אומרת את מילות הסיום של המחזה:

מיובשת. מיובשת, אבל בטוחה בזה. עכשיו זה ברור. ולבדי. אני אישן בלי להתעורר פתאום כדי לבדוק אם הדם שלי מבשר לי על דם אחר, חדש. הגוף שלי יבש לתמיד! מה אתם רוצים לדעת? אל תתקרבו אליי, אני הרגתי את הבן שלי. אני בעצמי הרגתי את הבן שלי!

פדריקו גארסיה לורקה, ירמה, תרגם שמעון בוזגלו, הוצאת אור-עם, 2008

פרשנות[עריכת קוד מקור | עריכה]

סוגיות במחזה[עריכת קוד מקור | עריכה]

שמואל בונים, שביים את ההצגה בתיאטרון הקאמרי בשנת 1957, מוצא בעלילתו יותר מאשר את סוגיית העקרות: "שתי דמויות תחת קורת גג אחת, והן אינן מבינות אשה לנפש רעותה. קונפליקט נוסף קיים בנפשה של ירמה עצמה: היא אינה מסוגלת להשבית את הלהט שבגופה, אך מצד שני רגש הכבוד העצמי שבה אינו מרשה לה לבגוד בבעלה".[2]

שוביניזם ופמיניזם[עריכת קוד מקור | עריכה]

חואן מביע עמדות מובהקות של שוביניזם גברי, למשל באומרו לירמה: "אני צריך לאלץ אותך לעשות מה שאני רוצה, לנעול אותך, כי זה מה שבעל צריך לעשות". מוקדם יותר בשיחה זו אומר חואן: "לכל גבר יש את החיים שלו", ועל כך עונה ירמה: "ולכל אישה את החיים שלה". לעומת תגובה פמיניסטית זו, שונה תגובתה של ירמה בהמשך השיחה. חואן אומר: את יודעת מה הסדר שלי? הכבשים - בדיר, הנשים - בבית". ירמה מסכימה עם העיקרון, ועונה "נכון. הנשים בבית. כל עוד הבית לא קבר!"[3]

על המחזה בבימויה של אופירה הניג כתב צבי גורן:

מבחינה רעיונית התפיסה שלה שוללת את הדעה כי ירמה היא דמות פמיניסטית, ובהצגה שלה אכן מודגשת היטב העובדה המוטמעת בטקסט של לורקה שירמה דוחה מעליה כל אופציה אפשרית לממש את נשיותה שלא במסגרת התא המשפחתי שלה, צר ולוחץ ומנוכר ככל שיהיה.[4]

סצנת הסיום[עריכת קוד מקור | עריכה]

עזרא זוסמן הסביר את מהותה של סצנת הסיום:

אינסטינקט האמהות מסוגל ביאושו להחריב עולם, לקחת נקם מאלים. אך מופיע הוא כאן לא כמו בדרמה ריאליסטית-פסיכולוגית. באבוד כל תקוה לילד, חונקת ירמה במו ידיה את בעלה, זה איש השדות והעדרים חסון הגוף. וכיצד מציג לורקה רצח זה? לא קרב לוחמים אלא הכאת קרבן. ירמה מקריבה את בעלה, את האב שבכוח - והגבר העז אינו מגן על עצמו, אינו מנסה אף להסיר מצוארו את הידיים הנשיות האלה שנוצרו ללטף ילד: אין הוא משמיע קול. כמקבל את הדין, שבא לגאלו, מוסר את עצמו בידי הדיין.[5]

בעברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

"ירמה" הועלה פעמים רבות על בימת התיאטרון בישראל. המחזה תורגם לעברית בידי רפאל אליעז. בשנת 1986 תורגם לעברית בידי רנה ליטוין, ובשנת 2009 תורגם לעברית בידי שמעון בוזגלו.

הפקות "ירמה" בתיאטרון הישראלי (רשימה חלקית):

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1.0 1.1 1.2 פדריקו גארסיה לורקה, ירמה, תרגם שמעון בוזגלו, הוצאת אור-עם, 2008.
  2. ^ ירמה מבקשת ילד, דבר, 29 במרץ 1957.
  3. ^ כל הציטוטים מתרגומו של שמעון בוזגלו.
  4. ^ צבי גורן, ירמה – לורקה מקורי פיוטי ונועז, באתר "הבמה", 16 ביולי 2008
  5. ^ ע. זוסמן, "ירמה" ב"קאמרי", דבר, 19 באפריל 1957.