פדריקו גארסיה לורקה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
Gnome-colors-emblem-development-2.svg
הערך נמצא בשלבי עבודה: כדי למנוע התנגשויות עריכה ועבודה כפולה אתם מתבקשים שלא לערוך ערך זה בטרם תוסר הודעה זו, אלא אם כן תיאמתם זאת עם מניחי התבנית.
אם הערך לא נערך במשך שבוע ניתן להסיר את התבנית ולערוך אותו, אך רצוי לתת קודם תזכורת בדף שיחת הכותבים.
Disambig RTL.svg המונח "לורקה" מפנה לכאן. לערך העוסק בעיר בספרד, ראו לורקה (עיר).
פדריקו גארסיה לורקה
Federico García Lorca
Retrato de Federico García Lorca.jpg
לידה 5 ביוני 1898
ספרד עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 18 באוגוסט 1936 (בגיל 38)
גרנדה, ספרד עריכת הנתון בוויקינתונים
שם לידה Federico del Sagrado Corazón de Jesús García Lorca עריכת הנתון בוויקינתונים
עיסוק מחזאי, משורר, במאי תיאטרון, מוזיקאי, ליריקן, מחבר עריכת הנתון בוויקינתונים
שפות היצירה ספרדית עריכת הנתון בוויקינתונים
סוגה דרמטורגיה, שירה, תיאטרון עריכת הנתון בוויקינתונים
חתימה חתימה
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

פדריקו גארסיה לורקהספרדית: Federico García Lorca;‏ 5 ביוני 189819 באוגוסט 1936) היה משורר, מחזאי ובמאי תיאטרון ספרדי. לורקה היה חבר סמלי בדור 1927, שהייתה קבוצת אמנים ספרדים שהטמיעו בספרות הספרדית רעיונות מודרניים כמו סימבוליזם, פוטוריזם וסוריאליזם.[1][2] לורקה נעצר ב-16 באוגוסט 1936, ונרצח בידי כיתת יורים של אנשי הימין הפשיסטי בתחילת מלחמת האזרחים הספרדית, בשל היותו הומוסקסואל ובעל דעות קומוניסטיות.[3][4][5][6][7] לאחר הרצח נאסר להזכיר את שמו או להתייחס ליצירתו במשך כ-40 שנה, עד למותו של הרודן פרנקו. אולם, כיום לורקה מוכר כאחד האמנים הגדולים של ספרד המודרנית, ודמותו ויצירתו הם בעלי ממדים כמעט מיתיים בעולם בכלל ובייחוד בספרד.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

השנים המוקדמות[עריכת קוד מקור | עריכה]

לורקה בגיל 16

נולד בשם פדריקו דל סגרדו קוראזון דה חסוס גארסיה לורקהספרדית: Federico del Sagrado Corazón de Jesús García Lorca)[8] ב-5 ביוני 1898 בפואנטה ואקרוס, עיירה קטנה ליד העיר גרנדה שבאנדלוסיה.[9] אביו, פדריקו גרסיה רודריגז, עבד בתחום הסוכר, היה בעל אדמות ובעל חווה מחוץ לעיר ווילה במרכזה. אמו של לורקה, ויסנטה לורקה רומרו, הייתה מורה ופסנתרנית ולזוג ההורים היו שני בנים ובת בנוסף על לורקה. בשנת 1905 עברה המשפחה לעיירה ואלדרוביו (שבאותה התקופה נקראה אסקרוסה), גם היא בקרבת גרנדה, ובשנת 1909, בהיותו בן 11, עברו לעיר גרנדה, שם החל ללמוד בבית ספר תיכון. בנוסף לווילה של המשפחה במרכז העיר, היה בבעלותה גם בית קיץ שכונה "הוארטה דה סן ויסנטה" בפאתי העיר. שלושת בתי הילדות של לורקה משמשים כיום כמוזיאונים לזכרו.[10][11][12] במשך כל חייו הרבה לדבר בשבח הקרבה לטבע, והילל את ילדותו באזור הכפרי,[9] ויצירותיו לאורך השנים שאבו את השראתן מן המסורות המוזיקליות והספרותיות של מחוז ילדותו. בשנות התבגרותו, פיתח לורקה חיבה עזה למוזיקה ועסק פחות בשירה או בכתיבה, ובהיותו בן 11 החל ללמוד נגינה על פסנתר אצל מורה פרטי בקונסרבטוריון מקומי, אליו התחבר מאוד. הוא המשיך ללמוד אצל אותו המורה בשש השנים שלאחר מכן, ושאב את השראתו ושאיפותיו המוזיקליות מהמלחינים קלוד דביסי, פרדריק שופן ולודוויג ואן בטהובן.[13]

בשנת 1915, לאחר שסיים את לימודיו בתיכון, החל לורקה בלימודי משפטים באוניברסיטת גרנדה, אותם נטש במהרה לטובת לימודי ספרות, אמנות ומוזיקה. עבודות הפרוזה הראשונות שלו נכתבו רק בשנת 1916, לאחר מותו של מורהו לפסנתר, ואלו היו בעלות השפעות מהתחום המוזיקלי - Nocturne, Ballade ו-Sonata.[14] בשנים 1916 ו-1917, טייל לורקה ברחבי קסטיליה, לאון וגליסיה בלווית מרצה מהאוניברסיטה בה למד, מרטין דומינגז ברואטה, שעודד אותו במהלך הטיול לכתוב את ספרו הראשון - "רשמים ונופים" (בספרדית: Impresiones y paisajes), אשר הודפס על חשבון אביו בשנת 1918. בשנת 1919, בהמלצת מרצה אחר מהאוניברסיטה, פרננדו דה לוס ריוס, הסכימו הוריו של לורקה לשלוח אותו למגורי הסטודנטים במדריד, אשר הפכו עם השנים למרכז של תרבות ספרד. בתקופת מגוריו במעונות, החל לורקה ללמוד באוניברסיטת קומפלוטנסה של מדריד.[14]

ככותב צעיר[עריכת קוד מקור | עריכה]

במעונות הסטודנטים במדריד התחבר לורקה לקולנוען לואיס בוניואל, למשורר רפאל אלברטי ולצייר סלבדור דאלי הצעירים, וכן הכיר אמנים נוספים שעתידים להשפיע רבות על התרבות הספרדית. עם הכירו את הסופר חואן רמון חימנס, הלה החליט לקחת אותו תחת חסותו והציג בפניו את המשוררים אדוארדו מרקינה וגרגוריו מרטינז סיירה, מנהל תיאטרון במדריש באותה התקופה.[14] בשנים 1919 ו-1920, בהזמנתו ובניצוחו של סיירה, לורקה כתב וביים את המחזה הראשון שלו, "מקסם הרוע של הפרפר" (בספרדית: El maleficio de la mariposa). המחזה היה פסטיש ודרמה פואטית שהציגה את סיפור אהבתם הבלתי אפשרי של תיקן ופרפר, אשר התקבל באופן צונן וביקורתי מצד הציבור, וירד מהבמה לאחר ארבע הופעות בלבד. חווייתו השלילית מהמחזה השאירה עליו רושם עמוק שנותר עימו עד לסוף חייו בנוגע לטבעו של קהל התיאטרון. בשנים מאוחרות יותר, כשנשאל לגבי המחזה הראשון שכתב, היה נוהג לציין את "מריאנה פיאנדה" שכתב בשנת 1927. באותה התקופה, המשיך לורקה את לימודיו באוניברסיטה לתארים במשפטים ובפילוסופיה, אך התמקד בכתיבה יותר מאשר בלימודים.[14]

שיר מתוך קובץ שיריו "שירת הזמר העמוק", נכתב בנובמבר 1921

ספר השירים הראשון של לורקה פורסם בשנת 1921 ונקרא "ספר השירים" (בספרדית: Libro de Poemas). בספר אוגדו שירים שכתב החל משנת 1918 ונבחרו בעזרתו של אחיו, פרנסיסקו. בספר הוצגו שירים בנושאים מגוונים, החל באמונה דתית וכלה בטבע ובבדידות, שהיו לנושאים המרכזיים בפרוזה שלו באותה התקופה.[15] השירים משלבים בשפתו המודרנית והנגישה אלמנטים עממיים מעולם ילדותו. בשנת 1922 הצטרף למנואל דה פאיה בגרנדה, לקידום פסטיבל "Concurso de Cante Jondo" (בעברית: תחרות הזמר העמוק) באלהמברה, אותו יצר דה פאיה והוא הוקדש להעצמתו של סגנון הפלמנקו. באותה התקופה כתב לורקה קובץ שירים בהשראת הפסטיבל, אותו כינה "שירת הזמר העמוק" (בספרדית: El Poema del Cante Jondo), אשר פורסם עשר שנים לאחר מכן.[16] בפסטיבל הופיעו מיטב האמנים והזמרים של התקופה, ובמהלכו נפגש לורקה עם זמר הפלמנקו הצועני המפורסם, מנואל טורה. בשנה שלאחר מכן הוא שיתף פעולה בשנית עם דה פאיה בהפקה מוזיקלית של מחזה ילדים, אותו עיבד לורקה מסיפור עם אנדלוסי.[17][18] בהשראת מבנה סגנון הפלמנקו, לורקה כתב בשנת 1923 את קובץ השירים שכינה Suites, אותו מעולם לא סיים, והוא פורסם בשנת 1983.[15]

בשנים הבאות בחייו, הפך לורקה למעורב יותר ויותר באוונגרד הספרדי. זמן לא רב לאחר שפרסם אוסף שירה נוסף בשם "שירים" (בספרדית: Canciones), הוא הוזמן להציג מספר מציוריו בתערוכה בגלריות דלמאו שבברצלונה בין ה-25 ביוני ועד ה-2 ביולי 1927.[19] בציוריו של לורקה היה שילוב של סגנונות פופולריים ואוונגרדיים, ואלו השלימו בסגנונם את קובץ השירים שכתב - על שניהם הייתה השפעה כבדה של מוטיבים אנדלוסיים מסורתיים, סגנון קוביסטי ומעט סוריאליסטי, ושניהם שיקפו את חוסר מנוחתו של לורקה מזהותו המינית. במספר מציוריו הופיעו שני פנים, זה לצד זה או זה מעל זה, כשאחד מהם נראה מוצלל או מטושטש. בשנים מאוחרות הוא תיאר את כפל הפרצופים כדיוקן עצמי, כאלגוריה לקיומם המשותף של צער ושמחה ושל הצלחה וכישלון בחייו.[20] בשל התרשמותו מציוריו, ביקש ממנו חברו סלבדור דאלי לקח עמו כמה מהם לתערוכותיו בפריז.

השיר "רומנסרו צועני" (בספרדית: Romancero Gitano), מקובץ שיריו "שירים", הפך לאחד מהמפורסמים שבכתביו.[21] הוא היה חיקוי מסוגנן של שירי המסורת הצועניים והאנדלוסיים של ספרד הכפרית. בתיאורו את השיר, טען עליו לורקה שהוא: "יצירה עליה חרותה אנדלוסיה - עם צוענים, סוסים, מלאכים, כוכבי לכת, משב רוח יהודי ורומאי, נהרות, פשע, מעט גניבה והברחה והאות השמיימי של לידת תינוק בקורדובה. שיר בו כמעט ולא מוצגת אנדלוסיה בגלוי, אך אנדלוסיה החבויה רוטטת בין שורותיו".[21] ב-1928 הביא השיר ללורקה פרסום אדיר כמשורר בכל רחבי ספרד ובעולם ההיספני כולו. מחזהו השני, "מריאנה פיאנדה", שבוים על ידי חברו סלבדור דאלי, עלה לבמות ברצלונה ומדריד בשנת 1927 וזכה לאהדת הקהל ולביקורות אוהדות ומשבחות.[14] בשנה שלפני כן, כתב לורקה את המחזה "אשת הסנדלר התמהונית" (בספרדית: La zapatera prodigiosa), שעלה לבמות רק בשנות ה-30, והוא היה מחזה קומי שהציג את מערכת היחסים המעורערת שבין אישה עגבנית וקצרת רוח, לבין בעלה הסנדלר, בו נהגה לשלוט ולרדות.

פדריקו גרסיה לורקה וסלבדור דאלי בברצלונה, שנת 1925

בין השנים 1925 ו-1928, הקשר החברי בין לורקה ודאלי היה חזק ונלהב ביותר, וכלל חיבה אישית רבה ושיתוף פעולה אמנותי,[22][23] אך דאלי דחה את חיזוריו הרומנטיים של לורקה.[24] עם הצלחתו של "רומנסרו צועני", החל דאלי מתרחק מחברותו עם לורקה וכן הגיעה לקיצה מערכת היחסים הרומנטית שזה ניהל עם הפסל אמיליו אלאדרן פרוחו. מאורעות אלו הביאו אותו לסף דיכאון, שהלך והחמיר בשל ייסוריו על נטיותיו ההומוסקסואליות. הוא חש לכוד בין הפרסונה של הסופר עטור השבחים, אותה נאלץ ללבוש בפומבי, לבין הוא עצמו - האותנטי והמיוסר, אשר נאלץ להחביא ולחשוף רק בפרטיות ביתו. בנוסף, הוא חש נפגע מסיווגו כ"משורר צועני" בכתבו: "הצועניות היא תמה, ולא מעבר לכך. באותה המידה יכולתי לכתוב על כל דבר אחר. יתרה מזאת, הצועניות מציגה אותי כמשורר חסר תרבות, בור ופרימיטיב, וכולכם יודעים שאינני כזה."[25] התנכרותו של דאלי ללורקה החריפה כשדאלי ולואיס בוניואל הוציאו ב-1929 את סרטם המשותף "כלב אנדלוסי" (בצרפתית: Un Chien Andalou), אותו ראה לורקה, ייתכן שבשגגה, כמתקפה אישית עליו.[26] בנוסף, דאלי פגש באותה התקופה את אשתו לעתיד גאלה. בעקבות ההתדרדרות במצבו הנפשי, יזמה עבורו משפחתו ביקור ארוך בארצות הברית בשנים 1929 ו-1930.

ביוני 1929 יצא לורקה לארצות הברית בלוויית המרצה הוותיק שלו, פרננדו דה לוס ריוס, על גב אוניית הענק אד"ם אולימפיק, אשר נוצרה באותו קו הייצור בו נוצרה הטיטניק.[27] הם שהו בעיקר בניו יורק, ובזמן שלוס ריוס הרצה בכנסים רבים ברחבי העיר, לורקה נרשם לאוניברסיטת קולומביה ללימודי ספרות אנגלית, אך כמו בעבר, הרבה להתעסק בכתיבה יותר מאשר בלימודיו. בחלק מזמנו הפנוי גם נסע לבקר בוורמונט, במקסיקו ובהוואנה. קובץ השירים שכתב במהלך הביקור, "משורר בניו יורק" (בספרדית: Poeta en Nueva York), פורסם רק לאחר מותו בשנת 1942, ועסק בעיקרו בניכור ובבדידות שחש לורקה, וכלל רמיזות מפורשות בנוגע לנטיותיו המיניות, והם נוסחו בטכניקות ציוריות בהן לא התנסה קודם לכן. שיריו ותחושותיו הושפעו עמוקות מאירועי יום חמישי השחור ומהיחס הגזעני והמפלה כלפי קהילת האפרו-אמריקאים להם לורקה היה עד. לורקה מצא דמיון רב בין התרבות האפרו-אמריקאית, ממנה התרשם עמוקות לבין תרבות אנדלוסיה של ילדותו, ואהב להסתובב השכונות השחורות של הארלם בניו יורק. השירה הביקורתית כלפי הקפיטליזם העירוני האמריקאי והמודרניזם החומרני הייתה שונה במהותה מעבודותיו המוקדמות ומתיוגו הפולקלוריסטי, ממנו כל כך ניסה להשתחרר, והיא חידדה את תפיסותיו הסוציאליסטיות.[27] המחזה שכתב באותם הימים, "הקהל" (בספרדית: El público), לא פורסם עד שלהי שנות ה-70 ומעולם לא פורסם בשלמותו, מאחר שכתב היד המקורי ככל הנראה אבד. אולם, מספר ממכתביו האישיים מאותם הימים נשמרו בידי האגודה ההיספנית של אמריקה בניו יורק.[28][29] בשנת 1930, מספר משיריו הופיעו לראשונה בשפה האנגלית במגזין "אלהמברה", והם זכו לביקורות חיוביות בקרב הקהל האמריקאי.

עם זאת, סרט דוקומנטרי שנעשה ב-2006 מעלה את האפשרות שגם למשפחתו הייתה יד בדבר.[30] בשנת 2009 פתחה ממשלת ספרד בחפירות לגילוי עצמותיו למרות התנגדות משפחתו. ככל הנראה לורקה נטמן בקבר אחים באזור העיר גרנדה.[31]

יצירתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

פסלו של לורקה במדריד

לורקה התפרסם בזכות "רומנסרו צועני" (מדריד 1928), "שירת הקנטה חונדו" (מדריד 1931) ו"קינה על איגנסיו סנצ'ס מחיאס" (מדריד 1935). שירי הספרים הללו מתאפיינים באווירה קדורנית של מיתוס פרימיטיבי ופרטי, אפל, והם ניחנים במקצב נפלא. ספריו האחרים, "משורר בניו יורק" (פורסם ב-1940 וראה אור בעברית בשנת 1999 בתרגום רמי סערי ובהוצאת כרמל) ו"דיוואן התמרית" (ראה אור בניו יורק ב-1940, לאחר מותו של המשורר) מתאפיינים בסוריאליזם ובכפל משמעות. בשנת 2002 התפרסם בהוצאת כרמל ובתרגום רמי סערי הספר "המשורר אומר את האמת", הכולל שש מתוך יצירותיו החשובות ביותר של לורקה, כולן פרי כתיבתו במהלך תשע שנות חייו האחרונות: "שירים בפרוזה", "ארץ וירח", "דיוואן התמרית", "שישה שירים גלגיים", "בכי על איגנאסיו סאנצ'ס מחיאס" ו"סונטות של האהבה החשוכה". קבצים אלה יוצרים תמונה ממצה, המשקפת את כתיבתו השירית הבוגרת של משורר שהשכיל להתמודד באומץ עם מיניותו ההומוסקסואלית, עם החברה שבה חי ועם הפער העצום בין מאווייו ובין המציאות.

כיליד אנדלוסיה הושפע לורקה מתרבות הפלמנקו שבאזור. הוא נהג לאסוף שירי פלנקו עממים והביא כמה מהם יחד ב"אוסף של שירים פופולריים מוקדמים". לורקה אף הקליט את עצמו שר שירי פלמנקו על הפסנתר ב-1931. במשך השנים נוהגים אמני פלמנקו רבים כמו פאקו דה לוסיה, קאמארון דה לה איסלה ואנריקו מורנטה לבצע שירים של לורקה תוך אינטרפרטציה אישית שלהם.[32]

ממחזותיו: "מריאנה פינדה" (חובר ב-19191920, הופק לראשונה ב-1920) - מחזה חברתי-רומנטי, "הסנדלרית המופלאה", מחזה בעל יסודות קומיים. הטרגדיות "חתונת הדמים" (חובר ב-1932, הופקה לראשונה במדריד 1933), "ירמה" (חובר והופק לראשונה ב-1934), "בית ברנרדה אלבה" (חובר ב-1936, הופק לראשונה ב-1945) עשירים בכוחות אפלים הקשורים עם היסודות אדמה, מוות, מים, ירח, פוריות. בשני הראשונים פיוט, אווירה פולחנית ובאחרון ביקורת חברתית ויסודות פרוזאיים. לורקה היה בעל חוש לחדשנות ולאפקטים בימתיים ומחזותיו התריסו נגד מוסכמות חברתיות. לורקה עצמו היה הומוסקסואל.

יצירות נוספות שלו הן "שושנה וסכין", "ככלות חמש שנים" (חובר ב-1931, הופק לראשונה ב-1945), "טרגיקומדיה של דון כריסטובל וסניוריטה רוסיטה" (שהועלה בישראל בשנות התשעים במסגרת "התיאטרון לילדים ולנוער" בשם "כריסטובל הנבל וסניוריטה רוסיטה"), "משחק הדואנדה ותורתו", "דוניה רוסיטה הרווקה" ו"שפת הפרחים".

לורקה הלחין בעצמו כמה משיריו, בהם המחזור "שירים ספרדיים עתיקים", אותו הלחין עם פרננדו טורינה. לורקה התפרסם גם כליברל ומותו הטראגי תרם לפרסומו העולמי. מותו של לורקה נשאר נושא אסור לאזכור ודיון בספרד עד פטירתו של פרנקו ב-1975.

שירו של מיכה שטרית "מקצב של שחורים בקובה" - מהדיסק "סנטיאגו דה קובה" הוא שיר של פדריקו לורקה שתורגם בידי רמי סערי. מחווה לשיר אחר משיריו המהורהרים של לורקה, "ירוק ירוק אהבתיך", עשה הסופר והמשורר פנחס שדה (תחת שם העט ש. פנחס), שכלל אותו בספרו "הגנב", ובו מבצע את השיר זמר יליד ספרד המגיע להופעות בישראל. לאונרד כהן, שהכיר תמיד בהשפעתו, הלחין ועיבד את אחד משירי האהבה המרגשים ביותר שלו - "קח/י את הוואלס הזה".

לורקה בתיאטרון המקצועי הישראלי[עריכת קוד מקור | עריכה]

הצגה תיאטרון במאי מתרגם מעצב תפאורה מעצב תלבושות מעצב תאורה מלחין מוזיקה שנת הפקה
ירמה תיאטרון אנסמבל הרצליה אופירה הניג שמעון בוזגלו מרים גורצקי מרים גורצקי ג'קי שמש יהודה פוליקר 2008
ירמה תיאטרון נוצר דלית מילשטיין אבישי מילשטיין יפעת מזרחי מיכל לאור ג'ודי קופרמן בועז ברקת 2002
דון פרלימפלין ואהבתו לבליסה בגן ביתו תיאטרון החאן יוסי יזרעאלי רוני תורן עפרה קונפינו רוני כהן 2002
דוניה רוסיטה תיאטרון הקאמרי דוד מוכתר-סמוראי שמעון בוזגלו היינץ האוזר אורטה איקר פליס רוס ווילפריד וובר 2001
בית ברנרדה אלבה הבימה אילן רונן רבקה משולח רות דר רות דר פליס רוס יוסי בן נון 2001
ירמה הבימה מיכל פורת רנה ליטוין פרידה קלפהולץ אברהמי פרידה קלפהולץ אברהמי נתן פנטורין יוסי בן נון 1991
חתונת הדמים הבימה חנן שניר רפאל אליעז רוני תורן רוני תורן נתן פנטורין קרלוס מירנדה 1990
קריסטובל הנבל וסניוריטה רוזיטה תיאטרון אורנה פורת ישראל גוריון רינה ליטוין לידיה פינקוס גני לידיה פינקוס גני שלמה יידוב שולי זיו 1990-1989
בית ברנרדה אלבה הקאמרי נוריה אספרט רבקה משולח אציו פריג'ריו פרנקה סקוארצ'אפינו אבי צברי 1988
חתונת הדמים הבימה ויקטור גרסיה רפאל אליעז ויקטור גרסיה, אלי סיני אלי סיני 1980
בית ברנרדה אלבה תיאטרון באר שבע יורם פאלק מרים גורצקי 1976
דון פרלימפלין ואשת הסנדלר הנפלאה הקאמרי דן קידר רפאל אליעז אווה הגדיש יוחנן זראי 1958
ירמה הקאמרי שמואל בונים רפאל אליעז יגאל תומרקין גארי ברתיני 1957

כתבי לורקה בעברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

מחזות[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • דוניה רוסיטה הרווקה, או שפת הפרחים, תרגמה עזה צבי, רמת-גן, בית-צבי, 1990.
  • דוניה רוסיטה הרווקה, בתרגום שמעון בוזגלו, 2001.
  • 8 מחזות (תרגמה: רנה ליטוין), תל אביב: חרגול, 2007.
  • בית ברנרדה אלבה: מחזה (תרגמה: רבקה משולח), תל אביב: אור-עם 1989.
  • בית ברנרדה אלבה: מחזה (תרגמה: עזה צבי), רמת גן, בית צבי, 1988.
  • דון פרלימפלין ואהבתו לבליסה בגן ביתו: הללויה ארוטית בארבע תמונות ופרולוג, גרסה קאמרית / פדריקו גרסיה לורקה (תרגמה מספרדית והוסיפה הערות ואחרית דבר: רנה ליטוין), ירושלים: כרמל, 1991.
  • חלום וברונזה: מבחר שירים (ערכה ותרגמה: רנה ליטווין), תל אביב: הוצאת הקיבוץ המאוחד תשס"א-2001.
  • חתונת דמים: טרגדיה בשלוש מערכות ושבע תמונות (תרגמה מספרדית: רנה ליטוין), תל אביב: עם עובד, תשמ"ח-1988.
  • חתונת הדמים: מחזה (תרגם: רפאל אליעז) תל אביב, 1970.
  • ירמה, בתרגום שמעון בוזגלו, אור-עם, 2008.
  • ירמה: פואמה טראגית בשלוש מערכות ושש תמונות (תרגמה מספרדית: רנה ליטוין), תל אביב: עם עובד 1986.
  • טרגיקומדיה של דון כריסטובל וסניוריטה רוסיטה (תרגמה מספרדית והוסיפה מבואות לקוראים צעירים: רנה ליטוין), ירושלים: כרמל 1989.
  • ככלות חמש שנים : מחזה, אגדת הזמן בשלוש מערכות וחמש תמונות, 1391 (מספרדית: רנה ליטוין), תל אביב: ספרית פועלים, 1981.

שירה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • מבחר שירים: שירת קנטו חונדו, קינה על איגנסיו סנצ'ז מחיאס, רומנסרו צועני (תרגם: רפאל אליעז), מרחביה: ספרית פועלים, 1970.
  • המשורר אומר את האמת (תרגם מספרדית ומגלגית והוסיף מבוא והערות: רמי סערי), הספר כולל שש מיצירות לורקה: "שירים בפרוזה", "ארץ וירח", "דיוואן התמרית", "שישה שירים גלגיים", "בכי על אינאסיו סאנצ'ס מחיאס" ו"סונטות של האהבה החשוכה", ירושלים, הוצאת כרמל 2002.
  • משורר בניו יורק (תרגם מספרדית: רמי סערי; מבוא והערות: חביר דה לה פוארטה ורמי סערי), ירושלים, הוצאת כרמל 1999.
  • משחק הדואנדה ותורתו (תרגמה מספרדית והוסיפה מבוא והערות: רנה ליטוין), תל אביב, תשמ"ט-1989.
  • הסנדלרית המופלאה , פארסה עזה בשתי מערכות ופרולוג, גרסת 1930 (תרגמה מספרדית והוסיפה אחרית-דבר: רנה ליטוין), תל אביב: עם עובד, תש"ן-1990.
  • שושנה וסכין : מבחר שירים (מספרדית: רפאל אליעז; הרישומים מעשי ידי המשורר), תל אביב: עקד, 1969.
  • 'סונֶטות האהבה החשוכה', בתוך: דורי מנור, בריטון: שירים ותרגומי שירה, אחוזת בית, 2005.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • איאן גיבסון, לורקה, הוצאת עם עובד, תל אביב, 1993.
  • רנה ליטוין, לורקה בעברית - או איך מתרגמים מנגינה?, נדפס ברב-קול, 1, תשנ"ט-1999.
  • בלהה בלום, לורקה, סיפור של אהבה, הוצאת ספרא ואסף, 2018

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ The Editors of Encyclopædia Britannica. "Generation of 1927". Encyclopædia Britannica Online. Encyclopædia Britannica Inc., n.d. Web. 18 Nov. 2015
  2. ^ "Generation of 1927 - Spanish literature"
  3. ^ Ian Gibson, The Assassination of Federico García Lorca. Penguin (1983), ISBN 0-14-006473-7
  4. ^ Michael Wood, "The Lorca Murder Case", The New York Review of Books, Vol. 24, No. 19 (24 November 1977)
  5. ^ José Luis Vila-San-Juan, García Lorca, Asesinado: Toda la verdad Barcelona, Editorial Planeta (1975), ISBN 84-320-5610-3
  6. ^ Reuters, "Spanish judge opens case into Franco's atrocities", International Herald Tribune (16 October 2008)
  7. ^ Estefania, Rafael (18 August 2006). "Poet's death still troubles Spain". BBC News.
  8. ^ Routledge Modern and Contemporary Dramatists, cw.routledge.com
  9. ^ 9.0 9.1 Maurer (2001) pix
  10. ^ מוזיאון ביתו בואלדרוביו באתר המוזיאון
  11. ^ מוזיאון ביתו בהוארטה דה סן ויסנטה באתר המוזיאון
  12. ^ מוזיאון ביתה בפואנטה ואקרוס באתר המוזיאון
  13. ^ Stevenson, R. (2007). ""Musical moments" in the Career of Manuel de Falla's Favorite Friend Federico García Lorca." Inter-American Music Review, 17(1-2), 265-276.
  14. ^ 14.0 14.1 14.2 14.3 14.4 Maurer (2001) px
  15. ^ 15.0 15.1 Maurer (2001) pxi
  16. ^ Federico García Lorca, "El cante jondo (Primitivo canto andaluz)" (1922), reprinted in a collection of his essays entitled Prosa (Madrid: Alianza Editorial 1969, 1972) at 7–34.
  17. ^ The play was titled La niña que riega la albahaca y el príncipe preguntón.
  18. ^ José Luis Cano, García Lorca (Barcelona: Salvat Editores 1985) at 54–56 (Concurso), at 56–58 (play), and 174.
  19. ^ Exposició de dibuixos de Federico García Lorca, Galeries Dalmau, 25 June – 2 July 1927, Barcelona (invitation and catalogue)
  20. ^ Leslie Stainton, Lorca - a Dream of Life, Bloomsbury Publishing, 2013, ISBN 1448213444
  21. ^ 21.0 21.1 Maurer (2001) pxii
  22. ^ Encyclopædia Britannica: "From 1925 to 1928, García Lorca was passionately involved with Salvador Dalí. The intensity of their relationship led García Lorca to acknowledge, if not entirely accept, his own homosexuality."
  23. ^ For more in-depth information about the Lorca-Dalí connection see Lorca-Dalí: el amor que no pudo ser and The Shameful Life of Salvador Dalí, both by Ian Gibson.
  24. ^ Bosquet, Alain, Conversations with Dalí, 1969. p. 19–20. (PDF format) (of García Lorca) 'S.D.: He was homosexual, as everyone knows, and madly in love with me. He tried to screw me twice... I was extremely annoyed, because I wasn't homosexual, and I wasn't interested in giving in. Besides, it hurts. So nothing came of it. But I felt awfully flattered vis-à-vis the prestige. Deep down I felt that he was a great poet and that I owe him a tiny bit of the Divine Dalí's asshole.'
  25. ^ Maurer (2001) pxiii
  26. ^ Buñuel, Luis. My Last Sigh. Translated by Abigail Israel. University of Minnesota Press, 2003, P. 66. ISBN 0-8166-4387-3
  27. ^ 27.0 27.1 Maurer (2001) pxiv
  28. ^ "Hispanic Society of America"
  29. ^ "Lorca in NY"
  30. ^ אלכס דורון, המגזין, מעריב, מי רצח את לורקה?, באתר nrg‏, 21 באוגוסט 2006
  31. ^ נדב איל, ספרד: מוציאים את גופת לורקה מהקבר, באתר nrg‏, 29 באוקטובר 2009
  32. ^ Alicia R. Mediavilla, Federico García Lorca in flamenco, esflamenco‏
  33. ^ גָסֶלָה (Ghazal (אנ')) סגנון בשירה הערבית, המאופיין בפסוקים קצרים ומחורזים