שמואל בונים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
שמואל בונים
שמואל בונים עם השחקנים מאיר מרגלית ונתן מייזלר בחזרות להצגה "מנחם מנדל בעל החלומות", תיאטרון חיפה, 1966

שמואל בּוּנים (3 ביוני 1919, ה' בסיוון ה'תרע"ט8 במאי 1998, י"ב באייר ה'תשנ"ח) היה במאי תיאטרון וצייר ישראלי. חתן פרס כינור דוד בקטגוריית במאי השנה בתיאטרון (1965, 1977), פרס עיריית תל אביב לאמנות הבמה (1966) ופרס איציק מאנגר (1985).

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

שמואל בן אפרים בונים נולד בשנת 1919 בסרטוב שברוסיה, וכילד עבר עם הוריו לקובנה בירת ליטא. כנער פקד את ספסלי הגימנסיה העברית ע"ש שוואבה בקובנה[1] ב-1934, בהיותו בן 15, עלתה משפחתו לארץ ישראל והתגוררה בתל אביב. לאחר תקופת לימודים בבית ספר תיכון בתל אביב, עבר ללמוד במקווה ישראל כדי להכין עצמו לחיי קיבוץ, כחניך תנועת השומר הצעיר. בשנת 1939 הצטרף עם חבריו לקיבוץ ארץ ישראלי ד' ששכן בחדרה, ועלה להתיישבות בשרון בקיבוץ יקום. בונים היה חבר קיבוץ במשך 14 שנה ושם גם החל את עבודתו האמנותית. בבקרים היה מלמד ציור בבתי ספר בחדרה ובערבים היה מביים הצגות בקיבוץ ואף הקים וביים להקה סאטירית בשם "היתוש", שהופיעה כל חודשיים בתוכנית חדשה וליוותה את חיי הקיבוץ למשך שנים רבות.

שמעה של להקת "היתוש" ושל במאי הלהקה יצא למרחוק, וכאשר חיפשו במאי ללהקת הצ'יזבטרון של הפלמ"ח, גייסו את בונים לפלמ"ח והוא ביים את כל תוכניות הלהקה. בצ'יזבטרון פיתח בונים את סגנון הבימוי והעמדת הפזמונים שהפך להיות סימן ההיכר הייחודי שלו.

עם שחרורו מצה"ל וסיום פרק הצ'יזבטרון, יצא בונים ללונדון ללמוד בימוי בבית הספר המפורסם "אולד ויק". בשובו לארץ החל לביים בקיבוצים, עד שנפלה בידיו הצעתו של התיאטרון הקאמרי לביים את הקומדיה "אחותי איילין". לאחר ההצלחה של ההצגה הציעו לו להיות במאי בית קבוע של התיאטרון. מאז שנת 1953 ועד יציאתו לגמלאות היה במאי הבית של התיאטרון הקאמרי וביים שם למעלה מ-40 הצגות. במשך שני עשורים לפחות, לאחר פרישתו של מייסד התיאטרון יוסף מילוא ועד פרוק קולקטיב השחקנים והפיכת התיאטרון לתיאטרון עירוני, קבעו למעשה שמואל בונים יחד עם עמיתו הבמאי גרשון פלוטקין, את דמותו האמנותית של התיאטרון הקאמרי. תחת ידיו כבמאי עלה בשנת 1964 הלהיט הגדול של הקאמרי, המחזמר "שלמה המלך ושלמי הסנדלר".

בצד עבודתו בתיאטרון הקאמרי, ביים בונים גם בתיאטרון הבימה, בתיאטרון חיפה ובתיאטראות נוספים. כל אותם השנים לא זנח את אהבתו לבמה הקטנה ולהצגות בידור. בשנות החמישים היה בין מייסדי להקת "בצל ירוק" וביים את הצגותיה, היה שותף לעבודה האמנותית של חיים חפר ודן בן אמוץ ב"חמאם" וביים שם שמונה תוכניות, שהמפורסמת שבהם היא "תל אביב הקטנה". כמו כן ביים מספר מופעים בתיאטרון העממי של אברהם דשא (פשנל) ובתיאטרוני בידור נוספים.

ב-1965 יזם בונים, המחיז וביים את ההצגה "המגילה" של איציק מאנגר, שזכתה להצלחה גדולה בקרב הקהל דובר העברית והיוותה במידה רבה אות לחזרתה הלגיטימית של היידיש לתרבות הישראלית. ההצגה גם זכתה להפקה בברודוויי בבימויו של בונים,[2] ונדדה אחר כך לארגנטינה ולדרום אפריקה.

בונים אהד מאוד את שיריהם של המשוררים נתן אלתרמן ואיציק מאנגער. הוא עיבד את שיריהם וסיפוריהם להצגות תיאטרון וביים, המחיז או ערך מספר הצגות של כל אחד מהם, במסגרת התיאטרון הרפרטוארי ותיאטרון הבידור.

אף שהפך את הבימוי והתיאטרון לעיסוקו העיקרי, לא זנח בונים את עסקי הציור ועיקר אהבתו היה הרישום. ספרי הבימוי שלו היו מורכבים מרישומיו ובעת הצגות בכורה נהג להעניק לשחקנים רישום מההצגה. בשנת 1970 הציג בונים את תערוכת ציוריו הראשונה ומאז הוצגו ציוריו בכמה תערוכות. בשנת 1971 החל ללמד בחוג לתיאטרון בפקולטה לאמנויות של אוניברסיטת תל אביב.

בונים נהג לכתוב מעת לעת רשימות לעיתון, ובמשך מספר שנים קיים טור קבוע בשם 'כוסית' במוסף "חותם" של "על המשמר", ובו שילב כתיבה עם איור.

בונים היה נשוי פעמיים. אשתו השנייה, ברניקה (ניקי), שאותה הכיר בתיאטרון הקאמרי, נפטרה ב-1992.

בונים נפטר בתל אביב ב-1998, בגיל 79, ונקבר בבית העלמין ירקון לצד אשתו.[3] הותיר שלוש בנות ונכדים.

בשנת 2013 הונחה לוחית זיכרון על ביתו בתל אביב.

ההצגות שביים[עריכת קוד מקור | עריכה]

התיאטרון הקאמרי

תיאטרון הבימה


התיאטרון העירוני חיפה

  • מנחם מנדל בעל החלומות, 1966.
  • רגעים, 1977.


תיאטרון יידישפיל

  • די מגילה (המגילה), 1988.[4]
  • די קליינע מענטשעלעך (האנשים הקטנים), 1988.[5]
  • חומש לידער (שירי חומש), 1990 (חידוש: 1995).[6]
  • המכשפה, 1992.


הצ'יזבטרון

  • תוכנית ב', 1948.
  • הפלמ"חניק מחפש את המחר, 1948.
  • הטרמפ, 1949.
  • שטח ההפקר, 1950 – התוכנית האזרחית.


בצל ירוק

החמאם


התיאטרון העממי (א. דשא-פשנל)


תיאטרון בימות


הצגות לילדים ונוער


הצגות בידור נוספות

ספריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

שמואל בונים, מדגים לשחקנים תנועה אופיינית לו בחזרות להצגה "המגילה", 1965
רישום של שמואל בונים, שלמה/שלמי ונופרית מהמחזמר "שלמה המלך ושלמי הסנדלר" (רישום מהספר "בונים מצייר")
לוחית זיכרון על ביתו של שמואל בונים ברח' גרץ 9 בתל אביב

(כתיבה / רישום)

  • נכנס לו רעיון בראש; קלט, ליקט וצייר שמואל בונים, תל אביב: צ'ריקובר, 1976. (קריקטורות ואיורים)
  • גיל העמידה, תל אביב: אלהרר, תשמ"ח 1987. (קריקטורות ואיורים)
  • כאן בונים; כתב שמואל בונים וגם צייר, תל אביב: דביר, תשנ"ד 1994. (אוטוביוגרפיה מאוירת)
  • שבחי קלות הדעת; אלתרמן כתב; בונים ליקט ואייר, תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 1997. (עריכה ואיורים לשירי אלתרמן)
  • בונים מצייר; אוצר אוסף הציורים: דורון פולק, תל אביב: לוטם, 2000.

ספרים שאייר[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • קרלו גוצי, הנסיכה טורנדוט; תרגם והוסיף פזמונים: נתן אלתרמן; רישומים: שמואל בונים, תל אביב: הקיבוץ המאוחד, תשל"ו.
  • גליה ישי, כתב חושם, רשומים: שמואל בונים, תל אביב: תגא, 1978. (לילדים)
  • ככה סתם: שירי סשה ארגוב; איורים: שמואל בונים, תל אביב: ידיעות אחרונות, תש"מ 1979.
  • את מה שרציתי: משירי סשה ארגוב; איורים: שמואל בונים, תל אביב: ידיעות אחרונות, 1983.
  • נתן זך, בית-ספר לריקודים: אלבום קולות, ירושלים: כתר 1985.
  • שולמית לפיד, נערת החלומות; ציורים: שמואל בונים, ירושלים: כתר, 1985. (לילדים)
  • איציק מאנגר, המגילה, בהוצאת תיאטרון יידיש בדרזדן, גרמניה, 1998.
  • מעבר לתכלת: סשה ארגוב; איורים: שמואל בונים, תל אביב: י' שרברק, 2001.

תערוכות (מבחר)[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • 1970 – עין הוד.
  • 1971 – גלריה לים, תל אביב.[7]
  • 1974 – גליה טוראל, תל אביב.
  • 1978 – אכסדרת התיאטרון הקאמרי, תל אביב.
  • 1979 – גלריה לאמנות עמליה ארבל, תל אביב.[8]
  • 1982 – גלריה 13.5, יפו העתיקה.
  • 1989 – המוזיאון הפתוח תפן.
  • 1990 – עין הוד.
  • 1991 – מוזיאון בר דוד לאמנות יהודית.

לאחר מותו נערכו תערוכות רבות שהציגו אוסף מציוריו. הגדולה והמקיפה שבהן נערכה בתיאטרון גבעתיים בשנת 2000.

פרסים והוקרה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ מתוך רשימות תלמידי הגימנסיה בקובנה, ארכיון משפחת דוקטורי
  2. ^ תמר אבידרמסך ומסכה | ה"מגילה" למאנגר –– הצלחה גם בברודביי, מעריב, 16 באוקטובר 1968.
  3. ^ שמואל בונים באתר חברה קדישא ת"א–יפו.
  4. ^ המגילה (1988), באתר יידישפיל.
  5. ^ האנשים הקטנים / די קליינע מענטשעלעך (1988), באתר יידישפיל.
  6. ^ שירי חומש / חומש לידער (1995), באתר יידישפיל.
  7. ^ משה ב–ש, סיור בתערוכות | ה"טריק" המשולש, מעריב, טור 2, 28 בינואר 1971.
  8. ^ ביקורת: חוה נובקשמואל בונים כצייר, דבר, 10 באוקטובר 1979.
  9. ^ חולקו פרסי "כינור דוד", דבר, 4 בינואר 1966.
  10. ^ פרידלנדר, בונים וטורקוב – חתני פרס הבמה של עיריית ת"א, דבר, 11 באוקטובר 1966.
  11. ^ פרס משותף, מעריב, 19 ביוני 1985; הערב: חלוקת פרס מאנגר, מעריב, 8 ביולי 1985; תודה למאנגר, מעריב, 9 ביולי 1985.