ישראל בנימין רוזוב

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
ישראל בנימין רוזוב

ישראל בנימין רוזוב (1869 ‏– כ' בטבת תש"ח, 2 בינואר 1948), היה פעיל ציוני באימפריה הרוסית, מראשוני המפלגה הרוויזיוניסטית (הצה"ר) וממנהיגיה, מעוזריו הראשונים של זאב ז'בוטינסקי, ציר בקונגרסים הציוניים, חבר "הוועד הפועל הציוני", חבר בוועד הצירים, חבר דירקטוריון "אוצר התיישבות היהודים", תעשיין ובנקאי.

תולדותיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

נולד בעיירה דוקשיצה, פלך מינסק שבקיסרות הרוסית, לאמו שרה מרים ולאביו אשר אנשיל שהיה מראשוני "חובבי ציון" ברוסיה. וקיבל חינוך מסורתי ולאומי. ב-1891 עקרה המשפחה לעיר וורונז', שהייתה מחוץ לתחום המושב היהודי. למד בגימנסיה בוורונז' ובאוניברסיטה במוסקבה. אולם לא סיים לימודיו במוסד זה בגלל ההתנכלות ליהודים וגירוש יהודי מוסקבה.

ב-1895 נתמנה למנהל המחלקה לסחר של בנק בעיר סאראטוב. שנתיים לאחר מכן נשא לאישה את שרה בת אברהם לב, מראשוני "חובבי ציון" בעירו ולימים חבר הוועד של העיר תל אביב בשנותיה הראשונות. באותה שנה (1897) נתמנה למנהל עסקי חברות הנפט באסטראחאן וצאצירין (סטלינגרד, וולבוגרד). בשנת 1909 עבר לפטרבורג כמנהל עסקי חברות הנפט הרוסיות, וב-1913 נתמנה לנציג חברת המכרות "סיסרט" שבאוראל.

מראשית המאה ה-20, רוזוב היה לאחד ממנהיגי הציונות ברוסיה. פעילותו הציונית החלה בהשתתפות בקונגרסים הציוניים, מהחמישי (ב-1901) ועד התשעה-עשר (ב-1935). כמו כן כיהן גם כחבר "הוועד הפועל הציוני הגדול". ב-1904 השתתף בוועידת ההגנה העצמית היהודית באודסה. בפרק זמן זה יזם הקמת הקבוצה להוצאתו לאור של העיתון הציוני "ראזסוויט" יחד עם ד"ר יחיאל צ'לנוב, העורך אברהם אידלסון והמו"ל שלמה זלצמן. נטל חלק בפעילות ציונית בוועד המרכזי של "חברת מפיצי ההשכלה" יחד עם הסופר ד"ר י"ל קצנלסון ("בוקי בן יגלי") ואחרים, היה חבר הוועדה המכינה של "ועידת ציוני רוסיה" בהלסינגפורס (הלסינקי) ב-1906, וב-1909 נבחר לחבר הדירקטוריון של "אוצר התיישבות היהודים" שמרכזו בלונדון שבממלכה המאוחדת.

בבית משפחת רוזוב בפטרבורג התנהלה פעילות ציונית רבה. סטודנטים יהודיים קיימו בו פעילות, נערכו בין כתליו חוגים ספרותיים וכינוסים רבים. על בית משפחת רוזוב בפטרבורג, כתב זאב ז'בוטינסקי בספרו, אבטוביוגרפיה.[1] וכן כתב: "מחוצה ללהקת הכותבים, אבל גם הוא מעמודי התווך ל'כנופיה' (ככה קראו לנו בפטרבורג, במלה הפולנית 'חאלאסטרה') היה ישראל רוזוב, הוא וביתו. היו אז בתים אחדים כאלה, פה ושם בתפוצות הגולה הרוסית, אשר מבלי שהוסכם או הותנה הדבר, שימשו נקודת-ריכוז לתנועה הציונית".[2]

בחודש הרביעי לפרוץ מלחמת העולם הראשונה, ב-5 בנובמבר 1914, כתב זאב ז'בוטינסקי ממדריד שבספרד, אל רוזוב בפטרבורג, רוסיה, כי לדעתו של מקס נורדאו, התנועה הציונית צריכה לנקוט עמדה נייטרלית בהתלקחות המלחמה שבין "מעצמות המרכז" ו"מדינות ההסכמה הלבבית"; וכן לשמור על כספי בנק "אוצר התיישבות היהודים".[3] אולם דעתו של ז'בוטינסקי הייתה הפוכה. וכך כתב לרוזוב: "עלינו לפעול עתה. [...] עלינו להציע לאנגליה, או לאנגליה ולצרפת, להקים יחידה צבאית של מתנדבים, שתסייע במיוחד בכיבוש ארץ ישראל תמורת הבטחות מוגדרות, שעל היקפן לא אדבר עתה".[4]

במהלך מלחמת העולם הראשונה פעל רוזוב להגן על ענייניהם של יהודי רוסיה. במהלך מהפכת פברואר (מרס) 1917, השתתף עם ציר הדומה עו"ד אוסקר גרוזנברג, נפתלי פרידמן וליאון בראמסון במשלחת להבאת דרישת יהודי רוסיה בפני הממשלה הזמנית. במאי 1917, נבחר ב"וועידה הכל–רוסית" בפטרוגראד (פטרבורג) לנשיא ההסתדרות הציונית ברוסיה. עם סיום מלחמת העולם הראשונה, נקרא לדיון עם ראשי התנועה הציונית בלונדון על ניסוח התביעות הציוניות בפני הממשלה הבריטית לקראת הקמת הבית הלאומי היהודי על פי הצהרת בלפור. משם עשה דרכו בשליחות התנועה הציונית לארצות הברית. לאחר חצי שנה חזר לצרפת להשתתף כחבר ועד המשלחות היהודיות שליד ועידת השלום בוורסאי. כמו כן נבחר אז להשתתף במשלחת "וועד הצירים" במסעה לארץ ישראל.

בארץ ישראל ביקר לצורך היכרות והשקעות עוד ב-1904, והקים את בית חרושת עתיד לייצור סבון. ביקורים נוספים בארץ ערך בשנים: 1908, 1910, ו-1912. עלייתו לשם השתקעות הייתה ב-1919. הוא יזם עם יצחק ניידיץ את הקמת "הבנק האפותיקאי הכללי", היה חבר בהנהלת חברת "גאולה", חבר הנהלת בנק הפועלים, ומנהל בית החרושת סיליקט, בתל אביב.

עם הקמת תנועת הציונים הרוויזיוניסטים (הצה"ר) בהנהגת זאב ז'בוטינסקי ב-1925, היה מראשוני חבריה ובמשך שנים רבות שימש יושב ראש מרכז הצה"ר בארץ ישראל. בפילוג בצה"ר (1933) הלך אחר מאיר גרוסמן, שהקים את "מפלגת המדינה העברית". אבל לאחר כשנתיים, חזר לצה"ר. כנראה, שמה שהכריע אצלו הייתה האהבה ללא גבול לז'בוטינסקי; כך על פי הסופר אייזיק רמבה, שהיה מזכירו של ז'בוטינסקי, עיתונאי וסופר בעל שם, כתב בספרו, 'כפי שהכרתים' – בני דורו של ז'בוטינסקי, כי ציוני רוסיה היו כעין "מסדר" אשר עינם הייתה יורדת דמעה בעלות שם "וולדימיר יבגניטש" [זאב ('בוטינסקי) בן יונה] על פיהם. על פי רמבה: "הבית"רים הנלהבים ביותר לא יוכלו לדמות להם בהערצת שמו ובאהבתם אותו – חברי אותו מסדר היו מניחי היסודות של הציונות הממלכתית, עוזריו הראשונים והנאמנים ביותר של זאב ז'בוטינסקי. והארי שבחבורה הזאת היה ישראל רוזוב".[5]

לאחר סיום מלחמת העולם השנייה, נסע בשליחות ההסתדרות הציונית החדשה (הצ"ח) לארצות הברית ונתקבל שם בכבוד גדול על ידי הפעילים וכן על ידי ראש עיריית ניו יורק.

אחיותיו הן אסתר ורבקה. אסתר (פירה) רוזוב, לימים עוזיאלי (1893 – 1951). עלתה ארצה בשנת 1908. בדצמבר 1914 גורשה עם רבים מהיישוב למצרים, ושם הכירה, במחנה הפליטים גאבארי באלכסנדריה, את יוסף טרומפלדור והתארסה איתו. הייתה פעילה בויצו. אחיו: ישעיהו ורפאל. ילדיו: גלה, יהודית, שמואל והרצליה.

נפטר בירושלים ונטמן בבית הקברות טרומפלדור בתל אביב.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ זאב ז'בוטינסקי, אבטוביוגרפיה - סיפור ימי, ירושלים: הוצאת ערי ז'בוטינסקי, תש"ז.
  2. ^ זאב ז'בוטינסקי, איגרות, כרך שני, 1914–1918, ירושלים: מכון ז'בוטינסקי – הספרייה הציונית, 1995, עמ' 55.
  3. ^ מקס נורדאו עקר עם פרוץ המלחמה מבורדו, צרפת, למדריד, בשל היותו נתין הונגרי.
  4. ^ זאב ז'בוטינסקי, איגרות, כרך שני, 1914–1918, ירושלים: מכון ז'בוטינסקי – הספרייה הציונית, 1995, איגרת מס' 3.
  5. ^ אייזיק רמבה, כפי שהכרתים, רמת גן: הוצאת תנועת החרות, 1959, עמ' 77 – 78.