מאיר גרוסמן

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
מאיר גרוסמן ישוב לימינו של הנואם, אהרון צבי פרופס, בכנס ברית הציונים הרוויזיוניסטים באולם אוהל שם בתל אביב בשנת 1949 (לשמאלו של הנואם: מנחם בגין).

מאיר גרוסמן (בכתיב יידי: גראָסמאן; 188827 ביוני 1964, ט"ז בתמוז[1] תשכ"ד) היה עיתונאי וממנהיגי הציונות הרוויזיוניסטית באירופה ובישראל.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאיר גרוסמן נולד בטמריוק שברוסיה בשנת 1888, בנם של רחל לבית סלבוטסקי ואליהו. קיבל חינוך כללי בבתי ספר רוסיים ולמד באוניברסיטאות של פטרבורג וברלין. עוד כצעיר גילה הזדהות עם רעיונות הציונות והצטרף לתנועת פועלי ציון. במהלך מלחמת העולם הראשונה שהה בקופנהגן ועבד במשרד הציוני שם. גרוסמן היה בין הראשונים שתמכו בזאב ז'בוטינסקי ביוזמתו להקמת הגדודים העבריים ובהמשך סייע לו בכך. בשנת 1917 נבחר למוסדות ההסתדרות הציונית והמועצה היהודית באוקראינה. כמו כן היה ציר בפרלמנט האוקראיני. באותה עת היה עורך העיתון "אונזער טריבונע". וייסד עם יעקב לנדאו את סוכנות הידיעות "יט"א" (יידישע טלעגראף אגענטור). היה ממייסדי העיתונים "פלסטיין ביולטין" ו"פלסטיין פוסט".

גרוסמן היה ממייסדי מפלגת ברית הציונים הרוויזיוניסטים ונבחר בשנת הקמתה (1925) לסגן יו"ר התנועה.

בתחילת 1932 הציג גרוסמן את עמדתו כי אין עוד לסמוך על הבריטים שיעזרו להקים מדינה יהודית ויש לפתוח במרי אזרחי נגדם.[2]

במשך שנת 1931 התנהלה מחלוקת ערה במפלגה הרוויזיוניסטית. ז'בוטינסקי הוביל דרישה כי על ההסתדרות הציונית להכריז בגלוי על מטרתה הסופית של הציונות (הקמת מדינה עברית). כאשר מהלכים שהציעה המפלגה לא התקבלו בקונגרסים הציוניים ה-16 וה-17 לחץ ז'בוטינסקי לפרישה מן ההסתדרות. גרוסמן ואישים נוספים כגון רוברט שטריקר וריכרד ליכטהיים התנגדו לפרישה זו. ז'בוטינסקי השתמש בסמכותו כראש המפלגה ופיזר את הנהלת המפלגה. לאחר שמשאל הכריע לטובת פרישה (שנת 1933) הקימו גרוסמן ומצדדי השקפתו את מפלגת המדינה העברית, שבראשה עמד, שפעלה כסיעה עצמאית בהסתדרות הציונית, בעוד הצה"ר פרשה ויצרה את ההסתדרות הציונית החדשה. הרוב הגדול של הרוויזיוניסטים השאירו את תמיכתם בידי הצה"ר.

בשנת 1934 עלה לארץ ישראל. בנובמבר 1937 הושעה גרוסמן מהוועד הפועל הציוני לאחר שהואשם בהדלפת מסמכים מדיניים רגישים של ההסתדרות הציונית.[3]

בשנת 1946 הואשם על ידי ההסתדרות הציונית בשיתוף פעולה עם "קבוצת ברגסון" של הלל קוק, אותה ההסתדרות הציונית החרימה, אך היא הכחיש כל קשר עם הקבוצה.[4] למרות זאת, נדון גרוסמן לנזיפה חמורה.[5].

בשנת 1946 חזרה ברית הצה"ר לשורות ההסתדרות הציונית ומפלגת המדינה התאחדה עמה. גרוסמן עמד בראשה של התנועה המאוחדת. בשנת 1956 הצטרף למפלגת הציונים הכלליים ונבחר כנציג המפלגה לסוכנות היהודית. בשנת 1963 תמך באיחוד המפלגה הליברלית עם תנועת החרות (אשר ב-1965 התאחדו לכדי גח"ל). כיהן במשך שנים כחבר מועצת אוצר התיישבות היהודים.

גרוסמן נפטר בשנת 1964 בתל אביב, בגיל 76. נקבר בבית העלמין נחלת יצחק.[6] הותיר אישה, ברברה,[6] בן ובת (העיתונאי-הסופרת רינה סמואל),[7] ונכדים.[1] על שמו קרויים רחוב בעיר וכן סירה מדגם ליוויתנית בשבט צופי הים המקומי.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]