מאיר גרוסמן

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
מאיר גרוסמן
מאיר גרוסמן עם בתו רינה, 1942
מאיר גרוסמן עם בתו רינה, 1942
לידה 1888
טמריוק שברוסיה
פטירה 27 ביוני 1964 (בגיל 76 בערך)
ט"ז בתמוז תשכ"ד
מדינה ישראל עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום קבורה בית הקברות נחלת יצחק עריכת הנתון בוויקינתונים
תאריך עלייה 1934
תקופת הפעילות ? – 27 ביוני 1964 עריכת הנתון בוויקינתונים
בת זוג ברברה גרוסמן
מספר צאצאים 2
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg
מאיר גרוסמן ישוב לימינו של הנואם, אהרן צבי פרופס, בכנס ברית הציונים הרוויזיוניסטים באולם אוהל שם בתל אביב בשנת 1949 (לשמאלו של הנואם: מנחם בגין).

מאיר גרוסמן (בכתיב יידי: גראָסמאן; 188827 ביוני 1964, ט"ז בתמוז תשכ"ד[1]) היה עיתונאי וממנהיגי הציונות הרוויזיוניסטית באירופה ובישראל.

קורות חיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאיר גרוסמן נולד בטמריוק שברוסיה בשנת 1888, בנם של רחל לבית סלבוטסקי ואליהו. קיבל חינוך כללי בבתי ספר רוסיים ולמד באוניברסיטאות של פטרבורג וברלין. עוד כצעיר גילה הזדהות עם רעיונות הציונות והצטרף לתנועת פועלי ציון. במהלך מלחמת העולם הראשונה שהה בקופנהגן ועבד במשרד הציוני שם. גרוסמן היה בין הראשונים שתמכו בזאב ז'בוטינסקי ביוזמתו להקמת הגדודים העבריים ובהמשך סייע לו בכך. בשנת 1917 נבחר למוסדות ההסתדרות הציונית והמועצה היהודית באוקראינה. כמו כן היה ציר בפרלמנט האוקראיני. באותה עת היה עורך העיתון "אונזער טריבונע". וייסד עם יעקב לנדאו את סוכנות הידיעות "יט"א" (יידישע טלעגראף אגענטור). היה ממייסדי העיתונים "פלסטיין ביולטין" ו"פלסטיין פוסט".

גרוסמן היה ממייסדי מפלגת ברית הציונים הרוויזיוניסטים ונבחר בשנת הקמתה (1925) לסגן יו"ר התנועה.

בתחילת 1932 הציג גרוסמן את עמדתו כי אין עוד לסמוך על הבריטים שיעזרו להקים מדינה יהודית ויש לפתוח במרי אזרחי נגדם.[2]

במשך שנת 1931 התנהלה מחלוקת ערה במפלגה הרוויזיוניסטית. ז'בוטינסקי הוביל דרישה כי על ההסתדרות הציונית להכריז בגלוי על מטרתה הסופית של הציונות (הקמת מדינה עברית). כאשר מהלכים שהציעה המפלגה לא התקבלו בקונגרסים הציוניים ה-16 וה-17 לחץ ז'בוטינסקי לפרישה מן ההסתדרות. גרוסמן ואישים נוספים כגון רוברט שטריקר וריכרד ליכטהיים התנגדו לפרישה זו. ז'בוטינסקי השתמש בסמכותו כראש המפלגה ופיזר את הנהלת המפלגה. לאחר שמשאל הכריע לטובת פרישה (שנת 1933) הקימו גרוסמן ומצדדי השקפתו את מפלגת המדינה העברית, שבראשה עמד, שפעלה כסיעה עצמאית בהסתדרות הציונית, בעוד הצה"ר פרשה ויצרה את ההסתדרות הציונית החדשה. הרוב הגדול של הרוויזיוניסטים השאירו את תמיכתם בידי הצה"ר.

בשנת 1934 עלה לארץ ישראל. בנובמבר 1937 הושעה גרוסמן מהוועד הפועל הציוני לאחר שהואשם בהדלפת מסמכים מדיניים רגישים של ההסתדרות הציונית.[3]

העיתון "עיתון מיוחד" שהקים אלכסנדר זאובר היה מעין בטאון בלתי רשמי של "מפלגת המדינה העברית" בהנהגתו של מאיר גרוסמן. בשלב מסוים הפך לביטאונה הרשמי כשגרוסמן הפך לעורך בפועל של העיתון כשלצידו המשפטן, העיתונאי וחבר מרכז מפלגתו, משה מילר מולאור, משמש כמזכיר המערכת של העיתון.

בשנת 1946 הואשם על ידי ההסתדרות הציונית בשיתוף פעולה עם "קבוצת ברגסון" של הלל קוק, אותה ההסתדרות הציונית החרימה, אך הוא הכחיש כל קשר עם הקבוצה.[4] למרות זאת, נדון גרוסמן לנזיפה חמורה.[5]

בשנת 1946 חזרה ברית הצה"ר לשורות ההסתדרות הציונית ומפלגת המדינה התאחדה עמה. גרוסמן עמד בראשה של התנועה המאוחדת. בשנת 1956 הצטרף למפלגת הציונים הכלליים ונבחר כנציג המפלגה לסוכנות היהודית. בשנת 1963 תמך באיחוד המפלגה הליברלית עם תנועת החרות (אשר ב-1965 התאחדו לכדי גח"ל). כיהן במשך שנים כחבר מועצת אוצר התיישבות היהודים.

גרוסמן נפטר בשנת 1964 בתל אביב, בגיל 76. נקבר בבית העלמין נחלת יצחק.[6] הותיר אישה, ברברה,[6] בן ובת (העיתונאי-הסופרת רינה סמואל),[7] ונכדים.[1] על שמו קרואה סירה מדגם ליוויתנית בשבט צופי הים המקומי. כן קרויים רחובות על שמו בשכונת עיר גנים בירושלים, בתל אביב ובבאר שבע.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]