יחיאל צ'לנוב

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
יחיאל צ'לנוב
לידה 1864
קרמנצ'וג, האימפריה הרוסית עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 31 בינואר 1918 (בגיל 54 בערך)
לונדון, הממלכה המאוחדת של בריטניה הגדולה ואירלנד עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה האימפריה הרוסית עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום קבורה בית הקברות טרומפלדור עריכת הנתון בוויקינתונים
השכלה אוניברסיטת מוסקבה עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית
ד"ר צ'לנוב, סוף 1916

יחיאל יפים ולדימירוביץ' צְ'לֶנוֹב (נכתב גם צ'לינוב, טשלנוב, טשלינוב; בכתיב יידי: טשלענאָוו; בכתיב רוסי: Иехиэль (Ефим Владимирович) Членов; בכתיב לטיני: Efim Wladimirovich (Yehiel) Tschlenow, או Chlenov; ט"ו בתשרי תרכ"ד, ספטמבר 1863, קרמנצ'וג, פלך פולטבה, האימפריה הרוסית (אוקראינה) – י"ט בשבט תרע"ח, 31 בינואר 1918, לונדון, בריטניה) היה רופא ומנהיג ציוני, אשר שימש במשך שנים רבות יושב ראש הקונגרסים של ציוני רוסיה.

קורות חיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

השנים הראשונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

יחיאל צ'לנוב נולד למשפחה חסידית בעיר קרמנצ'וג שבפלך פולטבה, אז בתחום המושב של האימפריה הרוסית. בשנת 1876 עבר כנער עם משפחתו למוסקבה, שם סיים את לימודיו בבית הספר התיכון. [1] אחרי סיום לימודיו התיכוניים התחיל לימודי רפואה באוניברסיטת מוסקבה, שאותם סיים בשנת 1888. בזמן לימודיו התקרב לתנועות מהפכניות ברוסיה, והחל להתעניין ברעיונות הנרודניקים. לאחר סיום לימודיו החל קריירה רפואית במוסקבה.

פעילותו הציונית הראשונית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעקבות הפוגרומים של שנת 1881 ("הסופות בנגב") עזב את החוגים המהפכניים הרוסיים והתקרב ל"חובבי ציון". ביחד עם אוסישקין הקים חוג ציוני ראשון במוסקבה, ולאחר מכן הקים בשנת 1884 ביחד עם הרב יעקב מזא"ה ופסח מרק את אגודת "בני ציון". בשנת 1897 השתתף בקונגרס הציוני הראשון בבזל, והצטרף לתנועה הציונית.

מנהיג ציוני רוסיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1902 היה יושב ראש קונגרס מינסק. בקונגרס הציוני השישי ("קונגרס הבוכים") בשנת 1903 הנהיג את הסיעה של הציונים הרוסיים שהתנגדה לתוכנית אוגנדה ויחד עם 128 חברי הקונגרס עזב את המליאה כמחאה על קבלת התוכנית. כנגד התוכנית כתב צ'לנוב מספר מאמרים בשם הכולל: "ציון ואפריקה". יחיאל שימש יושב ראש הקונגרס ה-3 של ציוני רוסיה בהלסינקי בשנים 19051907. התוכנית העיקרית שנידונה שם הייתה גיוס משאבים לרכישת קרקעות בארץ ישראל.

נשא לאשה את רבקה בת שלום רטנר שהייתה יד ימינו ועזרה לבעלה במיטב כוחותיה בעבודתו הציונית. ביתה היה בית ועד ועבודה למרכז ציוני רוסיה. [2] לאחר היסוסים ודחיות נענה להפצרות מנהיגים ציוניים ועבר, אחרי הקונגרס הציוני האחד עשר שהתקיים בווינה, לברלין, לשם נאלץ לנסוע ללא בני משפחתו, שנשארו במוסקבה. בברלין שהה עד פרוץ מלחמת העולם ה I, אז חזר לביתו במוסקבה.[3]

בתפקידים ציוניים בכירים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בקונגרסים הציוניים הכללים נבחר צ'לנוב כחבר אוצר התיישבות היהודים וכחבר בקרן קיימת לישראל. מתוקף תפקידו החדש ביקר בשנים 19071909 בארץ ישראל ורכש אדמות ליד הכנרת, במקום בו הוקם היישוב החקלאי מגדל. בשנים הבאות השקיע את מאמציו בכתיבה על נושאי חינוך ופיתוח הציונות בעתיד, וכן המשיך בכתיבת מאמרים כנגד תוכנית אוגנדה. ב-1911 עבר לברלין, שהפכה למרכזה הקבוע של התנועה הציונית עד שנת 1921 ועמד בראש חברת "גאולת הארץ" שהקים אוטו ורבורג. ב-1911 נבחר לוועד הפועל של הקונגרס הציוני, שהיה הגוף בעל הסמכויות הגדולות ביותר בקונגרס. באותה שנה, האגודה "שארית ישראל" ממוסקבה, שהוא היה אחד מראשיה רכשה את אדמת הכפר הערבי ג'ממה בנגב הצפוני, והקימה על שטחה את חוות רוחמה. במסגרת תפקידו השתתף ב-1912 בחנוכת הטכניון בחיפה.

בזמן מלחמת העולם הראשונה , לאחר חזרתו למוסקבה, נסע להתכנסות ההנהלה הציונית בקופנהגן, ומשם ללונדון, בה שותף בפעולתם המדינית של ד"ר חיים ויצמן ונחום סוקולוב.

קו מדיניות בשנותיו האחרונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

קברו של צ'לנוב בבית הקברות טרומפלדור

צ'לנוב דגל בקו שעל התנועה הציונית להישאר נייטרלית במלחמה ולא להתערב לטובת אף צד. הוא התנגד נמרצות להקמת הוועדה לענייני המזרח על ידי ציוני גרמניה, שכן זה היה עלול להביא לדעתו לאנטישמיות ברוסיה. הוא התנגד ליוזמה של זאב ז'בוטינסקי להקמת גדודים עבריים בתמיכת בריטניה, וכן ליוזמתם של חיים ויצמן ונחום סוקולוב לגיוס התמיכה היהודית באימפריה הבריטית. צ'לנוב קיבל בקור רוח את הצהרת בלפור בשנת 1917 והתנגד לתהלוכות שמחה בעקבותיה.

קונגרס ציוני רוסיה ב-1917[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר מהפכת פברואר נהפכו כל המפלגות ברוסיה חוקיות, ובין 24 ל-31 במאי התקיים הקונגרס הכללי של כל ציוני רוסיה, ששם יוצגו המפלגות עם כל המצעים האפשריים. המפלגות הגיעו להסכמה על קווי מדיניות במצב החדש.

במהלך אחת משליחויותיו למען התנועה הציונית בלונדון בשנת 1918 נפטר יחיאל צ'לנוב מדלקת ריאות בעקבות סיבוכים של השפעת הספרדית, בן 54 במותו. הותיר אחריו את אשתו רבקה, שעלתה לארץ ישראל ב-1922 עם שני בניה (זאב ובנימין) ובתה הד"ר פני צ'לנוב-קריגר שנישאה לד"ר משה קריגר.[4] רבקה נפטרה בתל-אביב כ' ניסן תשי"ז - 21.4.57).[2]

הנצחתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

שרידיו הועלו לישראל בשנת 1961, והוא נקבר בבית הקברות טרומפלדור.[5]

המושב תלמי יחיאל בדרום הוקם על שמו. בערים רבות בארץ קרואים על שמו רחובות, בהן בירושלים, בתל אביב, בחיפה, בפתח תקווה, בחולון ובראשון לציון.

מבחר מכתביו[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • יחיאל צ’לינוב: פרקי חייו ופעולתו, זכרונות, כתבים, נאומים, מכתבים, תל אביב: דפוס הוצאת ארץ ישראל, תרצ"ז-1937.[6]
  • Palästina oder ein anderes Land? rede von E.W. Tschlenow auf dem VII. Zionisten-Kongress in Basel, 1905 (herausgegeben von der Zionistischen Propaganda-Kommission), Berlin: Verlag der ’Jüdischen Rundschau’, ‪1906. (בגרמנית)
  • Эволюция политического сионизма и задачи текущего момента, Санкт-Петербу́рг, 1907. (ברוסית)
  • Fünf Jahre der Arbeit in Palästina [חמש שנות עבודה בפלשׂתינה] / von E.W. Tschlenoff, Berlin: Jüdischer Verlag,‪ 1913. (בגרמנית)
  • Der Krieg, die russische Revolution und der Zionismus: Rede / von E.W.Tschlenow auf der Delegierten-Konferenz der russischen Zionisten in Petrograd, 1917 (hrsg. vom Kopenhagener Bureau der Zionistischen Organisation), Copenhagen:‪ typ.M.Truelsen, 1917. (בגרמנית)
    • La guerre, la révolution russe et le Sionisme: discours prononcé à la Conférence des sionistes russes, à Petrograd, le 24.mai-6. juin 1917, Copenhague:‪ Bureau d’organisation sioniste, 1917. (בצרפתית)

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • אַ מאָנומענט פאַר ד"ר יחיאל טשלענאָוו (אַרויסגעגעבען דורך דעם הויפט-ביוראָ פונ’ם איד' נאָציאָנאַלפאנד), ‬האג: איד' נאָציאָנאַלפאנד, 1918.
  • Ein Denkmal für Jechiel Tschlenow, Den Haag:‪ Hauptbureau des Jüdischen Nationalfonds, ‪ 1918. (בגרמנית)
    • A memorial to Jechiel Tschlenow, The Hague:‪ Head Office, Jewish National Fund, ‪1919. (באנגלית)

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא יחיאל צ'לנוב בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ערך יחיאל צ'לינוב האנציקלופדיה העברית כרך כח, חברה להוצאת אנציקלופדיות בע"מ, 1976, עמ' 749
  2. ^ 1 2 3319 | Encyclopedia of the Founders and Builders of Israel, www.tidhar.tourolib.org
  3. ^ מאמר המערכת, ד"ר טשלנוב ופעילותו הציונית והלאומית, הצפירה 50 6, 1918
  4. ^ רבקה צ'לנוב, דבר, 23 באפריל 1957 (נקרולוג).
  5. ^ ארונו של ד"ר יחיאל צ'לנוב הוטמן בבית־העלמין בתל־אביב, דבר, 16 בינואר 1961.
  6. ^ ראו מ. קליינמן, יחיאל צ'לינוב, דבר, 9 ביולי 1937.