ישראל ריבק

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
ישראל ריבק

ישראל ריבק (18 בפברואר 1923 - 2 בדצמבר 2008) היה מוותיקי באר שבע וממייסדי תנועת החרות בעיר. קיבל את אות יקיר באר שבע ב-1978.

קורות חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ריבק נולד בעיירה סוקולוב פודלסק, פולין, ליוסף שמעון ורבקה הינדה. בהיותו בן 16, בפרוץ מלחמת העולם השנייה, ברח לרוסיה. ב-1940 נכלא בבית סוהר רוסי למשך 3 שנים על רקע פוליטי, לאחר שהוכרז כאנטי-קומוניסט. שוחרר מהכלא עם נכות ברגליו, ושהה תקופה בקירגיזסטן. ב-1946 עזב את רוסיה וחזר לפולין. לאחר חמישה חודשים הצטרף לקבוצת פליטים ניצולי שואה מארצות הברית וברית המועצות, שחצתה את הגבול באופן בלתי חוקי אל צ'כיה ומשם לאוסטריה. ב"מרכז לגולה" באוסטריה התנדב לעבוד באזור האנגלי, ושוב נמלט כעבור מספר חודשים מאוסטריה לאיטליה, בצעידה ברגל.

באיטליה חבר לניצולי שואה שניסו לעלות לארץ ישראל באופן בלתי חוקי באניית המעפילים "התקווה", אך האנייה נשבתה על ידי הצבא הבריטי ששלט אז בארץ, ונגררה לנמל חיפה. משם הוגלו נוסעיה לקפריסין באניית "אושן ויגה", ששימשה כאוניית כלא עם 1,500 איש.

ריבק היה חניך בית"ר והאמין בחזונו של זאב ז'בוטינסקי, ועם קום המדינה התיישב בנתניה, בה היה ריכוז גדול של אנשי התנועה הלאומית. הוא הצטרף לתנועת החירות והיה פעיל בהסתדרות העובדים הלאומית. תקופה קצרה עבד בליטוש יהלומים. בשל נכותו לא גויס לצה"ל במלחמת השחרור, אך כשנודע לו שמדרום תל אביב יוצאות שיירות לאזור הנגב, הגיע אל באר שבע ב-1949, זמן קצר לאחר שחרורה של העיר.

ריבק החל לעבוד כאזרח בחיל ההנדסה הקרבית. ב-1950 הוצע לו לפתוח את סניף קופת חולים לעובדים לאומיים ואת הסתדרות העובדים הלאומית בעיר. הוא קלט מספר רופאים ואחיות, והתמודד עם קשיים מול ממשלת מפא"י דאז. בשנת 1955 נבחר כנציג תנועת החירות במועצת העיר. במקביל פתח את מעוז בית"ר בעיר (החלק החינוכי-אידאולוגי). ריבק ייסד את קבוצת הכדורגל של בית"ר באר שבע, בניהולו ואימונו של חיים סנה. בתקופה זו הרצה ריבק בפני הכדורגלנים על חזון ז'בוטינסקי, וסניף קופת החולים שלו שימש כמחסן הקבוצה.

ריבק ניהל את קופת החולים 38 שנה. הוא היה מיוזמי הקמת האצטדיון העירוני בבאר שבע, תיאטרון באר שבע, הקונסרבטוריון העירוני באר שבע, והספרייה העירונית. ב-1978 הוענק לו, כאות הוקרה על פועלו, התואר יקיר באר שבע.

כחלק מפרויקט מחקר על מרד גטו ורשה, התבקש ריבק לסייע בשחזור דמותו של אחד ממנהיגי המרד, פאבל פרנקל, אותו הכיר מבית"ר. ריבק הצליח באמצעות ציירי קלסתרון לסייע בשיחזור תמונת פניו.

בשנת 1989, לאחר יציאתו לגמלאות מניהולה של קופת חולים לאומית בבאר שבע, החל לכתוב את זכרונותיו מנעוריו ועד לעלייתו לארץ ישראל. כתביו טרם פורסמו, אך נמצאים במספר ארכיונים, בהם אוניברסיטת בן-גוריון וארכיון ז'בוטינסקי.

ריבק נישא לריטה, עולה מטוניסיה, ונולדו להם ארבעה ילדים. בדצמבר 2008 נפטר לאחר מחלה. במאי 2010 אישרה ועדת השמות של עיריית באר שבע קריאת רחוב או כיכר בעיר על שמו.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • משה ארנס, דגלים מעל הגטו, הוצאת ידיעות ספרים, 2009.
  • יצחק שתיל, 77 באר-שבע, הוצאת רבגון דפוס, 2004, עמודים 176-174.
  • נסים טאיטו, 50 שנות יקרי באר-שבע, הוצאת מעברים בע"מ, 1999, עמודים 57-59.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]