משה ארנס

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
משה ארנס
משה ארנס באפריל 1999
משה ארנס ב-27 באפריל 1999, בהיותו שר הביטחון
לידה 27 בדצמבר 1925
טבת ה'תרפ"ו
קובנה, ליטא עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 7 בינואר 2019 (בגיל 93)
א' בשבט תשע"ט
סביון, ישראל עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה ישראלישראל  ישראל
תאריך עלייה ספטמבר 1948
השכלה המכון הטכנולוגי של מסצ'וסטס, המכון הטכנולוגי של קליפורניה
עיסוק דיפלומט, פוליטיקאי, יזם, מרצה באוניברסיטה, מהנדס עריכת הנתון בוויקינתונים
מפלגה הליכוד עריכת הנתון בוויקינתונים
שר הביטחון ה־9
23 בפברואר 198313 בספטמבר 1984
(שנה ו-29 שבועות)
11 ביוני 199013 ביולי 1992
(שנתיים ו-4 שבועות)
27 בינואר 19996 ביולי 1999
(23 שבועות)
שר החוץ ה־9
22 בדצמבר 198811 ביוני 1990
(שנה ו-24 שבועות)
חבר הכנסת
21 בינואר 197419 בינואר 1982
(8 שנים)
כנסות 8 - 10
13 באוגוסט 198413 ביולי 1992
(7 שנים ו-47 שבועות)
כנסות 11 - 12
7 ביוני 199917 בפברואר 2003
(3 שנים ו-36 שבועות)
כנסות 15
יו"ר ועדת החוץ והביטחון
28 ביוני 197723 בפברואר 1983
(5 שנים ו-34 שבועות)
תפקידים בולטים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

משה (מישה) ארנס (27 בדצמבר 1925, טבת תרפ"ו7 בינואר 2019, א' בשבט תשע"ט) היה מהנדס ופוליטיקאי ישראלי. כיהן כשר הביטחון ושר החוץ בממשלות ישראל, שגריר ישראל בארצות הברית, יושב ראש ועדת חוץ וביטחון, וחבר הכנסת מטעם מפלגת הליכוד. ארנס, מהנדס אווירונאוטיקה במקצועו, היה פרופסור חבר בטכניון, סמנכ"ל התעשייה האווירית, חתן פרס ביטחון ישראל וחתן פרס הדיפלומטיה הישראלית.[1]

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ארנס נולד ב-1925 בעיר קובנה שבליטא, אביו היה תעשיין ואמו רופאת שיניים. בהיותו בן שנה וחצי עברה משפחתו לריגה שבלטביה, שם למד בבית ספר עממי. ב-1939 היגר עם משפחתו לארצות הברית, בה היו לאביו מפעלים. למד בבית הספר התיכון "ג'ורג' וושינגטון" שבניו יורק.

בשנים 1946-1944 שירת ארנס בחיל ההנדסה של צבא ארצות הברית. ועם שחרורו סיים לימודי הנדסת מכונות במכון הטכנולוגי של מסצ'וסטס. בספטמבר 1947 מונה כנציב בית"ר בארצות הברית. בספטמבר 1948 בדרכו לעלות לישראל, גויס על ידי סוכני אצ"ל ונשלח לצפון אפריקה לסייע ליהודים המקומיים להקים ארגוני הגנה עצמית. עם שובו במרץ 1949 היה חבר "גרעין חד נס" ו"מבוא בית"ר". מסיבות פוליטיות נדחתה בקשתו לעבוד בתעשייה הצבאית והוא עבד כמהנדס בחברה אמריקאית שעסקה בתכנון מערכות מים בתל אביב.[2]

בשנים 1957-1951 שהה בארצות הברית לשם לימודים. הוא המשיך את לימודיו בהנדסה במכון הטכנולוגי של מסצ'וסטס והנדסה אווירונאוטית במכון הטכנולוגי של קליפורניה שם היה תלמידו של טסיאן סו-שן, וקיבל תואר שני ב-1953‏[3] לאחר שובו ארצה הצטרף לפקולטה להנדסה אווירונאוטית בטכניון וב-1961 מונה לפרופסור חבר[4] על סמך ניסיונו בתחום, תפקיד בו כיהן עד 1965. בשנים 19621971 שימש סמנכ"ל התעשייה האווירית. ב-1971 הוענק פרס ביטחון ישראל לצוות התעשייה האווירית שארנס היה בין ראשיו, על פיתוח מטוס הכפיר.

בשנים 19971999 כיהן כיו"ר מועצת המנהלים של חברת נת"ע - נתיבי תחבורה עירוניים.[5]

פעילותו בכנסת ובממשלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ארנס (משמאל) בכהונתו כשגריר בארצות-הברית, בפגישה עם שר ההגנה, קספר ויינברגר

ארנס כיהן כחבר הכנסת מטעם הליכוד בשנים 1982-1973, 1992-1984, ו-1999 עד 2003. עמדותיו מיקמו אותו במחנה הנצי בליכוד: הוא היה נאמן לחזון ארץ ישראל השלמה, התנגד לנסיגה משטחים ותמך בהקמת התנחלויות ובמדיניות ביטחונית התקפית. לצד זאת החזיק בעמדות ליברליות, הדגיש את חשיבות ערך השוויון, בפרט ביחס לערביי ישראל שאת שילובם בחברה ראה כיעד חשוב. סגנון התבטאותו היה מאופק ומנומק, והוא נמנע בדרך-כלל מהתקפות אישיות השכיחות בחיים הפוליטיים, גם כאשר היה הוא עצמו מושא להתקפות.[6]

בין 1977 ל-1982 כיהן כיושב-ראש ועדת החוץ והביטחון. הוא התנגד להסכמי קמפ דייוויד והסכם השלום עם מצרים.[7] ב-1980 לאחר שעזר ויצמן התפטר מתפקיד שר הביטחון, הציע ראש הממשלה מנחם בגין את התפקיד לארנס, אך ארנס סירב מאחר שלא רצה ליטול חלק בפינוי חלקי סיני וחבל ימית שעדיין היו אז בידי ישראל. ב-1982 מונה לשגריר ישראל בארצות הברית, וב-1983 לשר הביטחון (בעקבות הדחת אריאל שרון אחרי פרסום דו"ח ועדת כהאן בעניין טבח סברה ושתילה). ארנס כיהן בתפקיד זה מ-23 בפברואר 1983 עד 23 בספטמבר 1984, תחילה בממשלת בגין ואחר כך בממשלת שמיר. עם תחילת כהונתו היה צה"ל פרוס בעומק לבנון וסבל מאבידות רבות. בימי ארנס בוצעו מספר נסיגות (מהרי השוף ולקו האוואלי),[8] אך ההתנגדות לצה"ל בלבנון התחזקה, ושהיית צה"ל גבתה מחיר דמים יומי. בעסקת חילופי שבויים הוחלפו 4,700 מחבלים ואסירים ביטחוניים בתמורה לשישה חיילי נח"ל אשר היו בשבי אש"ף.[9] במסגרת תפקידו היה ארנס אחראי להקמת מפקדת חילות השדה (מפח"ש, כיום מפקדת זרוע היבשה - מז"י), ואף התנה את מינויו של משה לוי לרמטכ"ל בכך שיתחייב להקימה.[10]

במהלך כהונתו של ארנס התרחשה פרשת קו 300. בעקבות דרישתו של היועץ המשפטי לממשלה יצחק זמיר, שנדחתה תחילה, מינה ארנס ועדת חקירה, בראשות האלוף במילואים מאיר זורע (ולכן נודעה בשם "ועדת זורע"), והטיל עליה לחקור את נסיבות מותם של שני מחבלים מחוטפי אוטובוס "אגד", לאחר שנלקחו חיים לחקירת אנשי השב"כ. ארנס הסכים לחקירה בין השאר לאור השמועות הכוזבות שהוא הורה על הריגתם. בשנים 1988-1984 כיהן כשר בלי תיק האחראי על ענייני המיעוטים, בממשלות האחדות הלאומית. ב-1987 התפטר מהממשלה בגלל הכוונה לסגור את פרויקט הלביא אך חזר לממשלה כעבור זמן מה. בשנים 1990-1988 כיהן כשר החוץ. לאחר מכן, עם פרישת מפלגת העבודה, כיהן שוב כשר הביטחון[11] בשנים 1992-1990, כולל בתקופת מלחמת המפרץ הראשונה, בה צידד בגישה, שלא התקבלה, כי ישראל תיקח חלק פעיל במלחמה ואף תפרוס כוח אוגדתי מיוחד בפיקוד נחמיה תמרי לפעולה כנגד משגרי הסקאד בעיראק.[12] ארנס נמנה בממשלה ובתוך מפלגתו עם ראשי התומכים של ראש הממשלה יצחק שמיר, במה שהיה קרוי "מחנה שמיר-ארנס".

לאחר הפסד הליכוד בבחירות לכנסת ה-13, ב-1992, הודיע ארנס על פרישה מהחיים הפוליטיים. הדבר בא כהפתעה שכן כאדם השני במחנה הגדול בליכוד אז, שכונה מחנה שמיר-ארנס, היה בעל סיכויים מצוינים להיהפך ליו"ר הליכוד ובהמשך מועמד לראש ממשלה. ניתן לומר שהיה פטרונו של בנימין נתניהו ושהוא זה אשר נתן לו דריסת רגל של ממש בציבוריות הישראלית (תחילה במינוי כציר בשגרירות, בהמשך לתפקיד שגריר ישראל באו"ם איתו זוהה לשנים) ותמך בו בבחירות הפנימיות ליו"ר הליכוד עם עזיבת שמיר. בזמן כהונת נתניהו כראש ממשלה בשנים 96'-99', הביע אכזבה ממנו התמודד מולו בפריימריס על ראשות הליכוד ב-25 בינואר 1999, וזכה בכ־20% מהקולות. מיד לאחר מכן מונה לשר הביטחון במקום יצחק מרדכי שהודח, וכיהן כשר הביטחון מ-27 בינואר 1999 עד 6 ביולי 1999. בתקופה זו יזם את "תוכנית לבנון" שעיקרה פינוי מוצבים וצימצום מספר חיילי צה"ל ששהו בלבנון. בינואר 1999 פונה אחד המוצבים בגזרה המרכזית, לאחר שבאזור נהרגו כחמישה חיילים.[13] ביוני אותה שנה, בעקבות הפגזות חזבאללה על יישובי הצפון, הורה על מבצע רפואה חליפית, במסגרתו תקף חיל האוויר בלילה אחד מגוון תשתיות אזרחיות בלבנון ובהן שתי תחנות כוח מרכזיות, שני גשרים על כביש החוף ומתקן קשר חשוב. המבצע חיזק את ההרתעה והביא לרגיעה בת כמה חודשים.[14] ארנס כיהן שוב כחבר הכנסת החמש עשרה, בשנים 2003-1999, ולאחר מכן פרש מהחיים הפוליטיים.

לאחר פרישתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

משה ארנס נואם באוניברסיטת בן-גוריון בנגב בשנת 1984. מימינו פרופ' משה גרון ואריקה הכט

לאחר פרישתו מהפוליטיקה הוסיף ארנס למלא תפקידים ציבוריים. בנוסף, ארנס פרסם באופן קבוע מאמרי דעה בעיתון "הארץ" ובבמות נוספות. בתקופת כהונתו של אריאל שרון בראשות הממשלה, ביקר אותו ארנס בחריפות מספר פעמים. תחילה על מדיניות ההבלגה בראשית האינתיפאדה השנייה, ולאחר מכן על רעיון תוכנית ההתנתקות. בשנת 2010 פרסם מאמר שבו הוא מביע תמיכה מסוימת בפתרון מדינה אחת ומציע להחיל ריבונות ישראלית על שטחי יהודה ושומרון ולהעניק אזרחות ישראלית לפלסטינים, תוך הצבת אתגר לחברה הישראלית.[15] בשנת 2018 ביקר את חוק הלאום, מאחר שהוא פוגע בעדה הדרוזית ובתהליך שילוב ערביי ישראל בכלכלה ובחברה.[16]

בשנת 2009 פרסם את ספרו "דגלים מעל הגטו" המהווה סיכום מחקר מקיף שערך על מרד גטו ורשה, וחושף את החלק שמילאו במרד לוחמי הארגון הצבאי היהודי (אצ"י), מיסודה של תנועת בית"ר, שלטענתו נדחק לשוליים מסיבות פוליטיות ואידאולוגיות בידי המימסד הציוני. ארנס עיין לעומק בחומרים ממכון ז'בוטינסקי, טס לפולין וגילה ממצאים חדשים מתקופה מלחמת העולם השנייה.[17]

ב-2010 מונה ליושב ראש המועצה הציבורית להנצחת זכרו ופועלו של זאב ז'בוטינסקי.

בשנים 20032018 כיהן כיו"ר מועצת המנהלים של קרן הון-סיכון "תעוזה".[18]

עד פטירתו שימש ארנס עמית במכון לאסטרטגיה ציונית וראש הפורום האסטרטגי בו, וכיו"ר חבר הנאמנים של אוניברסיטת אריאל[19] במשך כשני עשורים. חצי שנה לפני פטירתו נתמנה ליו"ר כבוד של מכון ז'בוטינסקי בישראל.

פרסים והוקרה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מרכז מורשת מנחם בגין העניק לארנס תעודת הוקרה לשנת תשס"ט (2009) על מפעל חיים למען ביטחון ישראל ומחקרו פורץ הדרך בנושא מרד גטו ורשה.[20][21]

בשנת 2016 קיבל את פרס בוני ציון על מפעל חיים.[22]

בשנת 2018 זכה ארנס בפרס הדיפלומטיה הישראלית לשנת תשע"ח. את הפרס העניקו לארנס ראש הממשלה ושר החוץ, בנימין נתניהו, ונשיא האגודה הישראלית לדיפלומטיה, השגריר פיני אביבי.[23]

חיים אישיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

היה נשוי עד לפטירתו למיוריאל (לבית אייזנברג) ואב לארבעה ילדים. התגורר בסביון. בנו, יגאל, הוא פרופסור באוניברסיטת דרום קליפורניה, עמד בראש שני מרכזים שעוסקים במערכות מידע, בין השאר בנושאי מודיעין, מלחמה בטרור ומשילות דיגיטלית. היה פעיל בארגון "מצפן" לשעבר.[24] בתו עליזה ארנס היא אדריכלית שנבחרה לכהן במועצת עיריית ירושלים בבחירות 2018 ברשימת "התעוררות בירושלים".[25].

משה ארנס נפטר ב-7 בינואר 2019, בגיל 93, ונטמן בבית העלמין בסביון.[26] רעייתו מיוריאל הלכה לעולמה כחודשיים אחריו, ב-12 במרץ 2019.

ספריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Optimum staging of cruising aircraft ,by M. Arens. Haifa: Technion - Israel Institute of Technology, Department of Aeronautical Engineering, 1959.
  • Some requirements for the efficient attainment of range by air-borne vehicles, by M. Arens. Haifa: Technion - Israel Institute of Technology, Department of Aeronautical Engineering, 1959.
  • A hypersonic ramjet using a normal detonation wave, M. Arens. Jerusalem: Weizmann Science Press of Israel, 1960.
  • Moshe Arens, statesman and scientist, speaks out, Merrill Simon ; with a foreword by Daniel K. Inouye ; edited by Judith Featherman. Middle Island, N.Y.: Dean Books, 1988.
  • Broken covenant: American foreign policy and the crisis between the U.S. and Israel, Moshe Arens. New York: Simon & Schuster, 1995.
  • מלחמה ושלום במזרח התיכון 1992 - 1988, מאנגלית: רמי טל; ידיעות ספרים, תשנ"ה
  • דגלים מעל הגטו - סיפורו של מרד גטו ורשה, ידיעות ספרים, 2009
  • למען ביטחון ישראל - אוטוביוגרפיה, ידיעות ספרים, 2018

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • יאיר קוטלר, הנבחרת הלאומית, כרך ב', פרק ב' (1), ירדן הוצאה לאור, 1988, עמודים 303 - 331
  • משה ארנס, למען ביטחון ישראל, ידיעות ספרים, 2018

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעקבות מותו:

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ סרטון מטקס הענקת פרס הדיפלומטיה הישראלית הניתנת ע״י ראש הממשלה בנימין נתניהו
  2. ^ אייזיק רמבה, תלמידו של יוצר הפצצה הסינית, מעריב, 23 בפברואר 1968
  3. ^ Mechanical Engineering,‏ Distinguished Alumni, באתר המכון הטכנולוגי של קליפורניה(הקישור אינו פעיל, 21.1.2019)
  4. ^ תמר מרון - בן דוד, כנס היובל לכל בוגרי מחזור ל"א – 1959, "ללא הטכניון, היינו נראים היום אחרת לגמרי", לשכת קשר לבוגרים, באתר הטכניון - מכון טכנולוגי לישראל
  5. ^ משה ארנס, ככה לא בונים תחתית, באתר הארץ, 23 בדצמבר 2009
  6. ^ משה ליכטמן, ‏משה ארנס - הג'נטלמן הפוליטי שתרומתו העיקרית הייתה המצאת נתניהו, באתר גלובס, 7 בינואר 2019
  7. ^ עשהאל לובוצקי, לא דרכי האחרונה, הוצאת ידיעות ספרים, 2017. עמוד 205:"פרופ' משה ארנס, ממנהיגי תנועת החרות, כיהן באותה תקופה כיושב ראש ועדת חוץ וביטחון. ארנס, מנאמני ארץ ישראל, התנגד אף הוא להסכמי קמפ‐דייוויד והצביע נגדם."
  8. ^ עפר שלח, המלחמה שנשכחה, באתר nrg‏, 19 במאי 2012
  9. ^ עמוס גלבוע, החטא הקדמון, באתר nrg‏, 16 באוקטובר 2011
  10. ^ שחר הלווינג ולי-טל תייר, קיצור תולדות הזרוע, בטאון ביבשה, גיליון 5, אפריל 2008, באתר זרוע היבשה(הקישור אינו פעיל, 21.1.2019)
  11. ^ עמרי אסנהיים, צאלים: הטראומה של סיירת מטכ"ל, אור יהודה: כנרת, זמורה-ביתן, תשע"ג 2012, עמוד 59
  12. ^ אמנון ברזילי, חוקרי צה"ל: האיפוק במלחמת המפרץ היה נכון, באתר הארץ, 24 בספטמבר 2002
  13. ^ אלכס פישמן ואיתן גליקמן, מבוכה בצה"ל: תוכנית לבנון של ארנס פועלת כבר חודשים, ידיעות אחרונות 14 באפריל 1999
  14. ^ מנחם הורוביץלנוכח החזית המתחממת בצפון, באתר הארץ, 14 בדצמבר 2016.
  15. ^ משה ארנס, אזרחות ישראלית לפלסטינים, באתר הארץ, 2 ביוני 2010
  16. ^ משה ארנס, חוק הלאום הוא סטירה בפניהם של הדרוזים, באתר הארץ, 23 ביולי 2018
  17. ^ פרופ' משה ארנס - "דגלים מעל הגטו" במלאת 75 שנה להתקוממות היהודית בגטאות ורשה, באתר מכון ז'בוטינסקי, 27 במרץ 2018
  18. ^ נתן שבע, משה ארנס - שר הביטחון לשעבר ויו"ר תעוזה - רכש מניות החברה בכ-100 אלף שקל, באתר הארץ, 18 בדצמבר 2006
  19. ^ דבריו פרופ' משה ארנס, יו"ר חבר הנאמנים, באתר אוניברסיטת אריאל
  20. ^ מרכז מורשת בגין העניק תעודת הוקרה לפרופ' משה ארנס, באתר ערוץ 7, 16 בפברואר 2009
  21. ^ מרכז מורשת בגין העניק תעודת הוקרה על מפעל חיים ליו"ר חבר הנאמנים של המרכז האוניברסיטאי אריאל בשומרון פרופ' משה ארנס, באתר אוניברסיטת אריאל
  22. ^ פרס "בוני ציון" הוענק בכנסת, באתר ynet, 23 במאי 2016, אוחזר 8 במאי 2018
  23. ^ פרס הדיפלומטיה הישראלית הוענק לפרופסור משה ארנס, באתר האגודה הישראלית לדיפלומטיה
  24. ^ עקיבא אלדרארנס והעץ, באתר הארץ, 29 בינואר 2007
  25. ^ יפעת ראובן, 'התעוררות' חשפה את הרשימה למועצה, באתר כל העיר, 27 באוגוסט 2018
  26. ^ אביה ריש, שר הביטחון לשעבר משה ארנס הלך לעולמו בגיל 93, באתר ערוץ 20, 7 בינואר 2019