הנגב

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
מפת הנגב
Negev-2005-2.JPG
בול "הנגב" משנת 1950 בעיצובו של ר. רובין
Israel Neghev Desert 001.jpg
Khaztera Range 2.jpg
נוף לס בצפון הנגב (באל עראקיב מצפון לבאר שבע)
סלע דמוי פטרייה בבקעת תמנע אשר בנגב
מכתש רמון
בשנים גשומות, ניתן לראות בהר הנגב הגבוה מרבדי פריחה מרהיבים. בתמונה נראים בפריחה צבעוני המדבר בצבע אדום, שמשון הדור בורוד ובן-שלח מנוצה בלבן.
בתים טיפוסיים בעיר הבדואית רהט

הנגב הוא אזור גאוגרפי המשתרע בחלקה הדרומי של ארץ ישראל. הנגב הוא חלק מרצועת המדבריות העולמית וזו הסיבה לתנאי האקלים השוררים בו. הנגב מכסה כ-60% משטחה של מדינת ישראל ובחלקו הקטן הוא נמצא מחוץ לה. קיימות הגדרות שונות לתיחום המדויק של הנגב, שניתנו על ידי חוקרים שונים. המילה "נגב" בתנ"ך משמשת גם לציון כללי של "דרום".

גאוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

צורתו של הנגב כצורת משולש בעל זווית חדה, הנמצאת בקצה הדרומי של ישראל בים סוף לחוף אילת. שתי זוויותיו האחרות נמצאות האחת (המזרחית) בחלקו הדרומי של ים המלח והשנייה (המערבית) בים התיכון מול נפת אשקלון. שטחו של הנגב הישראלי הוא כ-13,000 קילומטרים רבועים והוא כולל את נפת באר שבע וחלק מנפת אשקלון.

גבולות גאוגרפיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • הגבול הצפוני: מאחר שהנגב הוא האזור הדרומי הצחיח של ארץ ישראל, ניתן לקבוע את גבולו הצפוני על פי כמות המשקעים הממוצעת. קו של 300 מ"מ גשם בשנה (בממוצע) עובר מנקודה צפונית ליריחו, דרך נקודה הנמצאת 1 ק"מ צפונית לקיבוץ שובל (או 20 ק"מ צפונית לעיר באר שבע) ועד נקודה דרומית לעזה. קו של 200 מ"מ גשם עובר מצפונית ליריחו, דרך מושב אוהד, קיבוץ גבולות וקיבוץ סופה ועד לאל עריש. מקובל למתוח את גבולו הצפוני של הנגב בקו העובר צפונית לבקעת באר שבע והנמתח מדרום ים המלח ועד לנפת אשקלון;
  • בצפון-מערב עובר גבולו של הנגב לאורך מישור החוף הדרומי עד רפיח או אל עריש;
  • בהמשך (בצד מערב-דרום-מערב) גובל הנגב בחצי האי סיני. גם כאן, אין תיחום גאוגרפי אחיד, אולם, הגבול המקובל בימינו עובר לאורך הגבול הבינלאומי בין ישראל למצרים (קו עקבה רפיח). יש הרואים בנחל אל עריש את גבולו המערבי של הנגב.
  • בדרום - חוף אילת והרי אילת.
  • במזרח - מעקבה, דרך הערבה ועד דרום ים המלח (המהווים חלק מן השבר הסורי אפריקני). גם כאן, מקובל להשתמש בגבול הבינלאומי שבין ישראל לירדן כגבול הנגב, אף על פי שגבול זה משייך לנגב את החלק הישראלי של הערבה בלבד ולא את חלקה הירדני. מבחינה גאוגרפית, הערבה היא יחידה אחת, ואם מתייחסים לנגב כאל אזור גאוגרפי גרידא, יש לכלול בו את כל הערבה (ישראלית וירדנית) או שלא לכלול בו את הערבה כלל.

יחידות גאוגרפיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • בקעת הנגב - בקעה המפרידה בין הרי יהודה להרי הנגב ומהווה בקעת משנה של הרי השבר הסורי אפריקני, למרות שלא כמו כל הבקעות, היא איננה מתחברת ויוצאת מהשבר הסורי אפריקני אלא אל מישור החוף.
  • הר הנגב - שורת רכסים מקבילים בכיוון צפון-מזרח - דרום-מערב. הרכסים משתפלים במתינות לכיוון מערב ובתלילות לכיוון מזרח. שיא הרכסים מגיע ל-1,037 מטר בהר רמון. בתוך הר הנגב מצויים מכתשים המהווים תופעה גאולוגית ייחודית.
  • מדבר פארן - משתרעים מדרום להר הנגב, מהערבה ועד לסיני. אזור מישורי ברובו המהווה את רוב אגן הניקוז של נחל פארן.
  • הרי אילת - יש הרואים בהם חלק מסיני, אך היות שמבחינה מדינית נמצאים בתחום ישראל, מקובל לשייך אזור זה לנגב.
  • חולות חלוצה - שטח חולי ממערב לבקעת הנגב ועד למישור החוף. מתאפיין בגבעות חוליות.

מאפיינים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הנגב הוא חבל ארץ מדברי ברובו. בנגב ערוצי נחלים, רובם המוחלט נחלי אכזב: במהלך הקיץ כמו גם רוב החורף, מים אינם זורמים בהם כלל. עם זאת, כשיורד גשם חזק זורמים בנחלים אלו שיטפונות.

החי והצומח בנגב[עריכת קוד מקור | עריכה]

מטבע הדברים, בשל אופיו המדברי של הנגב, אוכלוסיית בעלי החיים והצמחייה שבו צריכה להסתגל ולשרוד תנאים קשים, שהעיקריים בהם הם מחסור במים, צל ומקורות מזון כמו גם חום גבוה במהלך היום וקור בלילה.

בשל כך, רובה המוחלט של הצמחייה הדלילה שכבר גדלה היא צמחייה מדברית שלא צורכת כמות רבה של מים, ויכולה לשרוד את הבדלי הטמפרטורות והמחסור במים, לרוב, הצמחייה לא צבעונית אלא בצבעי אפור, חום וירקרק דהוי. בשנים האחרונות נעשו ניסיונות לטעת עצים וצמחים בנגב כדי להרבות את הצל ומקורות המזון לבעלי החיים הצמחוניים.

עברונה היא הנקודה הצפונית ביותר בעולם בה ניתן למצוא דקל מסוג דום מצרי.

אוכלוסיית בעלי החיים מוצאת פתרונות אחרים לחום והצחיחות: רובם של בעלי החיים ישנים ומסתתרים ביום; הזוחלים והמכרסמים הקטנים, לדוגמה, מתחפרים בדרך כלל במאורות בחול, ועם בוא הערב ורדת הטמפרטורות יוצאים בעלי החיים ממסתורם למרעה או לחלופין למציאת ציד. בעלי חיים אחדים, כמו גם צמחים רבים, נפוצים בקרבת נאות מדבר, שם לעתים קרובות זורמים מים ושורר צל.

רוב היונקים הצמחוניים, כגון צבאים, יעלים, שפני סלע וראמים (שנכחדו מנופי הארץ זה מכבר אך החל תהליך החזרתם לטבע) מורגלים לקבל את רוב כמות הנוזלים שהם צריכים מליחוך עלים המכילים מים. הטורפים הנפוצים הם שועלים, תנים, צבועים, זאבים, כמו גם מספר מועט מאוד של נמרים הנפוצים בעיקר בקרבת מצפה רמון והמכתש שבקרבתו.

בנגב נפוצים גם מספר סוגי עופות דורסים, ביניהם ניתן למנות את המין נשר מקראי בסוג נשר ואת עזניית הנגב שנכחדה מנוף הנגב בעקבות ציד לא חוקי, אולם בשנים האחרונות נעשה מאמץ להחזרתה ומספר פרטים שוחררו.

בעבר היו נפוצים בנגב בעלי חיים רבים שכיום חיים בעיקר בסוואנה האפריקנית, בהם האריות שנכחדו מנופי הארץ במהלך המאה העשירית לספירה וגם המין יען הנגב בסוג יענים שנכחד מהטבע בארץ במאה העשרים בעקבות ציד. בעבר גם הנמרים והראמים היו נפוצים הרבה יותר.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

תקופת האבן הקדומה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתקופת האבן הקדומה היה הנגב אחד המעברים דרכם התפשט האדם המודרני הקדום מאפריקה לכיוון אסיה ואירופה. היה זה המעבר היבשתי היחידי ולפיכך ככל הנראה העיקרי. בנגב נמצאו ממצאים אופייניים לתרבות המוסטרית במקומות כמו הר הנגב, נחל הבשור ורמת מטרד. הממצאים העיקריים הם כלי צור ועצמות בעלי חיים שניצודו.

תקופת המקרא[עריכת קוד מקור | עריכה]

הכתוב במקרא מציין מספר יישובים חשובים שהיו בנגב, ביניהם באר שבע, ערד וגרר: "עַל כֵּן קָרָא לַמָּקוֹם הַהוּא בְּאֵר שָׁבַע"[1]

לאחר תקופת התנחלות השבטים בצפון הנגב ישבו בני שבט יהודה, ובדרומו - בני שבט שמעון.

לפי סיפורי המקרא, הנגב היה בשליטת ממלכת שלמה, ובהמשך עברה השליטה לממלכת יהודה שהתפצלה מממלכת ישראל המאוחדת. בסוף תקופת ממלכת יהודה פלשו לנגב האדומים ואחריהם - הנבטים, שהקימו בנגב ממלכה מפוארת, ששרידים ממנה ניתן לראות בפטרה שבירדן. לאחר הנבטים כבשו את הנגב הערבים ומאות שנים אחריהם - העות'מאנים. מאז תקופת ממלכת יהודה לא התיישבו יהודים באופן קבוע בנגב, וזאת עד תחילת המאה העשרים, שבה החלו ניסיונות ליישוב ארץ ישראל לקראת הקמת המדינה.

לקראת הקמת המדינה ולאחריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הניסיון הראשון ליישב את הנגב ממניעים ציוניים היה הקמת היישוב רוחמה בשנת 1911, ניסיון שלא עלה יפה בגלל תנאי המדבר. הניסיון הבא של הציונות ליישוב הנגב אירע בשנת 1943, אז הוקמו שלושת המצפים: רביבים, בית אשל וגבולות.

בלילה שבין 5 ל-6 באוקטובר 1946, לקראת הקמת המדינה, הוקמו במפתיע 11 יישובים ביוזמת הסוכנות היהודית, הם 11 הנקודות בתגובה לתוכנית "מוריסון גריידי" שמטרתה הייתה לבטל את חוקי הקרקעות, וליצור בארץ ישראל משטר נאמנות בריטי. במסגרת התוכנית, אמורה הייתה ארץ ישראל להתחלק לשלושה חלקים : 17% כמדינה יהודית , 40% כמדינה ערבית ו-43% כמחוז בריטי שעיקרו השתרע על אדמת הנגב. תוכנית זו נדחתה הן על ידי המנהיגות הערבית והן על ידי הסוכנות היהודית, ואף על ידי חלק מן הבריטים עצמם. הקמת היישובים נעשתה על מנת לתפוס אחיזה באדמת הנגב ובסופו של דבר סייעה בהכללת הנגב בגבולות המדינה. ביוני 1947 ביקרה בנגב ועדת החקירה אונסקו"פ מטעם האו"ם והתרשמה מצינור המים החדש ומיכולת המתיישבים היהודים לקיים חקלאות באזור. בסופו של דבר הצעת החלוקה של האומות המאוחדות כללה את רוב שטחו של הנגב בשטח המיועד להקמת המדינה היהודית.

לאחר הקמת מדינת ישראל, עם הסרת המגבלות שהוטלו על ידי ממשלת המנדט, תמך דוד בן-גוריון ביישוב הנגב ופיתוחו, ואכן הוקמו בו יישובים רבים. המתיישבים פיתחו גם שיטות חקלאות מפותחות טכנולוגית שיתאימו לגידול באקלים הנגב, ועד היום מתפרנסים חלק מהתושבים מחקלאות.

במהלך שנות השבעים החל גל נוסף של התיישבות בנגב, בעיקר באזור הערבה ואילת, וזאת בעקבות הסכם השלום בין ישראל למצרים, שהחדיר תקווה לשיתוף פעולה כלכלי ומדיני עם המצרים, שיתוף פעולה שיוכל לבסס התיישבות בנגב.

גל התיישבות נוסף החל בעקבות העלייה מברית המועצות לשעבר בשנות התשעים. עולים רבים התיישבו בנגב, בעיקר בעיירות פיתוח כדוגמת דימונה וירוחם[דרוש מקור].

כיום, רוב האוכלוסייה היהודית מתרכזת בערים הגדולות, לדוגמה אילת, מצפה רמון, דימונה ובאר שבע (העיר הגדולה בנגב) ובנוסף לערים ולעיירות הפיתוח, יש במתגוררים בקיבוצים ובמושבים שונים.

על אף ששטח הנגב הוא כ-60% משטחה של מדינת ישראל, מתגורר בו רק חלק קטן מאוד מאוכלוסיית המדינה. ישראל מנסה לעודד אזרחים לעבור לגור בנגב, וזאת על ידי תמריצים שונים. כיום מהווים הבדואים חלק נכבד מאוכלוסייה בנגב (ראו הרחבה בפסקה הבדואים בנגב).

הנגב במלחמות ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]


כלכלה וחינוך[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעבר, עד לפני הקמת מדינת ישראל, רובם המכריע של התושבים היו בדואים, וכלכלתם התבססה על רעיית צאן. רוב שטחו של הנגב, מלבד צפונו - אזור באר שבע, אינו מתאים לעיבוד חקלאי, אם בשל הבדלי הטמפרטורות הקיצוניים בין היום והלילה ואם בשל חוסר במים ובתשתיות מתאימות להשקיה. עם הקמת המדינה והתפתחות האזור, החלו לפעול בנגב מפעלי עיבוד פוספטים, ותחום התיירות התפתח אף הוא. עד היום, רוב כלכלת הנגב מתבססת על מפעלי עיבוד פוספטים - בעיקר באזור הר צין, כריית מעט נחושת באזור תמנע וכן שאיבת מעט גז טבעי שהתגלה בקרבת ערד.

מקור פרנסה אחר הוא אכסניות נוער ו"מאהלים" רבים שמטרתם לתת לתלמידים ואנשים רבים החפצים לטייל בנופו הייחודי והטבעי של הנגב אפשרות ללינה זולה יחסית. מוקד רוב הטיולים הוא באזור הערבה, בהר הנגב, בסביבות אילת ובמכתשים הטבעיים - המכתש הגדול (מכתש ירוחם), המכתש הקטן ומכתש רמון.

האוניברסיטה היחידה בנגב היא אוניברסיטת בן-גוריון, המציעה לסטודנטים גם מעונות בשל המרחק הרב של רבים מהסטודנטים מביתם, ומלבדה קיימות עוד מספר מכללות, ישיבות ומדרשיות קטנות.

מזה שנים מועלות כלפי ממשלת ישראל תלונות רבות על הזנחת הנגב ואוכלוסייתו, דבר שמתבטא במחסור במקומות עבודה ובהזנחה של התשתיות באזור, לעומת מרכז הארץ וצפונה, כמו גם בניית עיירות פיתוח - ערים מתפתחות שהאוכלוסיות בהן מורכבות לרוב מבעלי מעמד סוציו-אקונומי וכלכלי נמוך. בשנים האחרונות החלה מדינת ישראל ליישם תוכניות רבות לחיבור הנגב לשאר המדינה, וזאת על ידי נתינת מעמד מיוחד לערי הפיתוח, בניית רכבת שתאפשר מעבר מהיר מן הנגב למרכז הארץ ובניית בסיס צה"ל גדול לקצינים בנגב.

חוות הבודדים בנגב - דרך היין[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – חוות בודדים

תוכנית דרך היין היא תוכנית של מדינת ישראל, בהובלת מועצה אזורית רמת הנגב, ששמה למטרה להוסיף חיים ועניין למרחבים הגדולים של הנגב על מנת למשוך עליו מטיילים ומתיישבים. התוכנית כללה 30 מיקומים להקמת חוות חקלאיות שבהם קיימת הסכמה כללית של כל הגופים הנוגעים לדבר. את החוות הציעו לכל יזם פרטי המעוניין, שנדרש להגיש בקשה מלווה בתוכנית עסקית ורעיונית ולקבל כל האישורים לעלות לשטח.

בתחילת דרכה נתקלה התוכנית בהתנגדויות מצד החברה להגנת הטבע וכן מצד גופים נוספים אשר נדחו בבג"ץ ואפשרו לתוכנית להמשיך כמתוכנן ולהקים 23 התיישבויות חדשות.

הבדואים בנגב[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – הבדואים בנגב

הבדואים הם חלק ניכר מאוכלוסיית הנגב. נכון לסוף 2011 חיים באזור הנגב כ-200,000 בדואים, כמחציתם תושבי העיר רהט ועיירות הקבע - כסייפה, ערערה בנגב, שגב שלום, תל שבע, חורה ולקיה, והשאר הם תושבי כפרים לא מוכרים.

עד קום המדינה קיימו הבדואים בנגב אורח חיים נוודי למחצה - מגורים קבועים וגידולים חקלאיים בעונת החורף ונדודים עם עדרי הצאן בעונת הקיץ. בשנות הארבעים חיו בנגב כ-75,000 בדואים. במלחמת העצמאות ברחו רבים מהם, ואז נותרו בנגב כ-11,000 בלבד.

אחרי קום המדינה רוכזו הבדואים באזור הסייג בין דימונה, ערד ובאר שבע. לאחר סיום הממשל הצבאי בשנת 1966, החלה המדינה בבנייה של עיירות קבע ובעידוד התושבים לעבור אליהן. במקביל, ניסו המדינה מצד אחד והבדואים מצד שני להביא לרישום הקרקע על שמם על ידי תביעות בעלות ותביעות-נגד.

ב-2003 הוכרו מספר כפרים בלתי מוכרים ואוגדו במסגרת המועצה האזורית אבו בסמה.

ב-2008 הגישה "הועדה להסדרת התיישבות הבדואים בנגב" בראשות השופט בדימוס אליעזר גולדברג סדרת המלצות להסדרת תביעות הבעלות על הקרקע של הבדואים בנגב וסוגיית ההכרה בכפרים הבלתי מוכרים. ממשלת ישראל הכריזה על אימוץ ההמלצות.

פרנסתם של הבדואים בנגב בעבר התבססה על חקלאות - רעיית צאן משולבת בגידולי שדה, בעיקר שעורה ודורה. מצבם הכלכלי והסוציו-אקונומי של הבדואים בנגב אינו טוב. לפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, שבע עיירות הקבע הבדואיות ממוקמות בשמונת המקומות האחרונים בדירוג הסוציו-אקונומי.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • שמואל אחיטוב (עורך), מחקרים בארכאולוגיה של נוודים: בנגב ובסיני, רשות העתיקות ואוניברסיטת בן-גוריון בנגב, באר שבע, בשיתוף עם מדרשת שדה בוקר ומרכז ג'ו אלון, להב, תשנ"ח, 232 עמ'‏[2]
  • מרדכי נאור (עורך), יישוב הנגב 1900 - 1960, יד יצחק בן-צבי, 1985
  • שמעון רובינשטיין, הנגב: המחדל הציוני הגדול 1929-1919, חלקים א-ד, הוצאת המחבר, ירושלים, 1988‏[3]
  • אבשלום שמואלי, יהודה גרדוס (עורכים), ארץ הנגב: אדם ומדבר,חלקים א-ב, הוצאת משרד הביטחון, תשל"ט
  • דותן גורן, תרומתה של קרן קיימת לישראל לפיתוח הנגב: עבר, הווה ועתיד, ירושלים 2007

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעת הקדומה

מראה פנורמי- הרי הנגב
Magnify-clip.png
מראה פנורמי- הרי הנגב

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ספר בראשית, פרק כ"א, פסוק ל"א
  2. ^ ביקורת: זאב הרצוג, ‏הארכאולוגיה של הנוודות, קתדרה 93, ספטמבר 1999, עמ' 150-143
  3. ^ ביקורת: יעקב שביט, ‏מחדל או הישג?, קתדרה 63, יוני 1992, עמ' 158-155