יתרות מט"ח

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
(הופנה מהדף יתרות המט"ח)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

יתרות מט"ח, או יתרות מטבע חוץאנגלית: Foreign Exchange Reserves, בקיצור forex או FX Reserves), הם נכסים המוחזקים על ידי בנקים מרכזיים, על פי רוב בצורת מטבעות של מדינות זרות, בדרך כלל בדולר ארצות הברית וכן (במידה פחותה משמעותית) באירו, לירה שטרלינג ובין יפני. יתרות אלו משמשות בעיקר כערבונות לפעילות כלכלית.

בתחילת שנות ה-80 נפסקה פעילות בשיטת הסחר של ברֶטוֹן ווּדס, לאחר שבאוגוסט 1971 הודיעה ארצות הברית בהנהגת ריצ'רד ניקסון, באופן חד-צדדי, על הפסקת התאימות בין יתרות זהב בפועל לבין הדולר, עבר הדולר להיות כסף פיאט וקרסה בפועל שיטת המסחר מכיוון שהדולר הפך בפועל להוות מעין יתרה בשמוש על ידי בנקים מרכזיים זרים. מדינות מרכזיות נוספות כגון אנגליה, לא איחרו להגיב ושינו את מתכונת הכלכלה בהתאם כדי לאפשר את אותה הדינאמיות במטבעות שלהם.

יתרות מט"ח בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

גרף שנתי - גובה יתרות המטח של ישראל
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – התערבות בשוק המט"ח בישראל

על פי חוק בנק ישראל (התש"ע-2010)[1], אחד מתפקידיו של בנק ישראל, הוא להחזיק ולנהל את יתרות מטבע החוץ של המדינה.

מהמשבר הכלכלי העולמי שהחל בשנת 2008 הפגינה מדינת ישראל איתנות כלכלית ובנק ישראל פתח בסדרת רכישות אגרסיביות של יתרות מט"ח. גילוי שדות גז טבעי בשטחי המים הכלכליים של ישראל בים התיכון חיזק מגמה זו, ובנק ישראל החל ברכישת מט"ח בכמויות המותאמות להשפעה של הפקת הגז על מאזן התשלומים, כדי להימנע מהמחלה ההולנדית.[2]

באוקטובר 2010 היוו לראשונה היתרות (69.1 מיליארד) מעל ל 30% מהתוצר הגולמי (GDP). על פי דו"ח בנק ישראל, הגיעו יתרות מטבע החוץ של מדינת ישראל בסוף שנת 2017, לערך של 113 מיליארד דולר[3].

צבירת יתרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

יתרות מטבע החוץ שמדינות מחזיקות ממלאות שלושה תפקידים מרכזיים:

  • מקנות למשק מטבע חוץ בהיקף מספיק לעת חירום (למשל במקרה של מלחמה או אסון טבע). בעת כזאת ייתכן צורך לקיים את היבוא או להגדילו במהירות ובמידה משמעותית כדי להתמודד עם מצב החירום, ואילו היצוא עלול להפגע קשות, כך שההכנסות במטבע חוץ יהיו נמוכות. בנסיבות כאלה הממשלה והמגזר הפרטי יתקשו לגייס מטבע חוץ בחו"ל, כך שיתרות מטבע החוץ יישארו המקור העיקרי של המדינה למימון במטבע חוץ.
  • מאפשרות לבנק המרכזי להתערב בשוק מטבע החוץ בנסיבות שבהן:
    • שער החליפין סוטה מטווח הרמות המתיישב עם שיווי המשקל הבסיסי של המשק.
    • שוק מטבע החוץ אינו פועל כיאות (כשל שוק).
  • מאפשרות לבנק המרכזי לפעול בשוק מטבע החוץ לשם מיתון ההשפעה של תנועות הון משמעותיות מצד תושבי חוץ או תושבים מקומיים, העלולות לערער את היציבות בשווקים הפיננסיים, ולכן – לפגוע ביציבות של המשק (מקרה פרטי של הנקודה הקודמת).

הלימות רמת יתרות מטבע חוץ[עריכת קוד מקור | עריכה]

החזקת רמה נאותה של יתרות מטבע חוץ היא מדד חשוב לאיתנות הכלכלית של מדינה, היא מסייעת לבנק המרכזי במילוי תפקידיו. היתרות הן מקור של נזילות במטבע חוץ, שאותו הבנק יכול לנצל בעת הצורך. מלבד זאת, יתרות גדולות של מטבע חוץ תורמות לשיפור מעמדה של המדינה בסביבה הפיננסית הבינלאומית, בהגדילן את האמון ביכולתה להתמודד עם זעזועים במשק. יתרון זה מקבל ביטוי בדירוג האשראי של המדינה ובהערכות שמפרסמות חברות הדירוג. כך בדרך כלל מתאפשר למשק להוריד את עלויות המימון בגיוס של חוב בחו"ל במידה או כזו אחרת.

תאוריות[עריכת קוד מקור | עריכה]

עלויות הכרוכות באחזקת יתרות גבוהות[עריכת קוד מקור | עריכה]

יתרות המטבע שבידי הבנק המרכזי, הן נכס שדורשות טיפול. לא ניתן להחזיק אותן ללא בניית תיק השקעות, שכן אז ערך היתרות ירד כתוצאה מאינפלציה במטבעות הזרים בהן הן מוחזקות. באופן טבעי, בגלל חשיבותן ותפקידן של יתרות המטבע, אופי ההשקעה שמרני מאד, כאשר המטרה היא בעיקר שמירת ערך ותשואות צנועות. על פי דו"ח בנק ישראל לשנת 2017, [4] רוב ההשקעות הן באגרות חוב של מדינות. בין 10% ל 13% מהיתרות הושקעו במניות של חברות, ובין 4.8% ל 6% הושקעו באגרות חוב של חברות.

חשוב לציין, שחלק ניכר מיתרות המטבע נובע ממדיניות בנק ישראל להעלות את שער הדולר (ואיתו מטבעות זרים נוספים) יחסית לשער השקל. זאת מהסיבה ששקל זול תורם לייצוא (מקבלים יותר שקלים עבור אותו סכום בדולרים). לצורך העלאת ערך הדולר יחסית לשקל, מספק בנק ישראל ביקושים לדולר, ומוכר בעבורו שקלים. לבנק ישראל אין מגבלה על כמות השקלים שהוא יכול לספק, שכן הוא יצרן השקלים. הדבר אינו גורם לאינפלציה כמו במקרה של "הדפסת כסף" שכן תמורת השקלים מקבלים נכס אמיתי בצורת מטבע זר. השקלים הללו אינם בגדר "יש מאין" שהוא הדבר שגורם לאינפלציה. ומדיניות זו החלה בתקופתו של סטנלי פישר והמשיכה בתקופתה של קרנית פלוג. ביקורת רבה הושמעה על מדיניות זו, שכן למרות הקניות המאסיביות של דולר שביצע הנגיד, עדיין המשיך שער השקל ליפול יחסית לדולר, ואיתו ערך היתרות והגיע להפסד "על הנייר" של מיליארדי דולרים [5]. ביקורת זו מוטעיית ממספר סיבות:

  • לא ניתן להתייחס לירידת הערך בפני עצמה, מבלי להתייחס לתרומה של שקל זול לכלכלה.
  • ההפסדים הם "על הנייר". כל עוד הבנק לא מממש את ההשקעה שלו, וקונה חזרה שקלים תמורת המטבע הזר, אין זה הפסד אמיתי. לבנק אין סיבה אמיתית לעשות זאת, כל עוד המדינה לא הגיעה לסיטואציה של משבר. סיטואציה של משבר יכולה להיות כאשר מסיבה כלשהי, המשקיעים הזרים שמחזיקים שקלים, זורקים אותם לשוק ויוצרים הצעים. זה יכול לקרות במצב של מלחמה רצינית, או משבר כלכלי משמעותי. על מנת למנוע התדרדרות בלתי נשלטת של שער השקל במצב משברי, בנק ישראל יצטרך להזרים ביקושים לשקל. הוא יכול לממן זאת רק באמצעות יתרות המטבע שאסף קודם לכן (וכאן ניתן לראות את החשיבות של "עומק הארנק" שיש למדינה). מכיוון שהצעים של המטבע מורידים את מחירו, רוב הסיכויים שהשקל יהיה זול ומטבע החוץ יהיה יקר, וכל ההפסדים שהיו על הנייר ימחקו. לפיכך ניתן לראות שאין משמעות לחישובי ה"ההפסד על הנייר" שרואים בעיתות שלום. מה שקובע הוא השער ביום המימוש שבאופן טבעי הוא עת משבר.
  • בנק ישראל לא משלם בשקלים שהגיעו מתקציב המדינה השוטף, אלא משקלים שהוא "מייצר". לבנק קל לדחוף את ערך השקל למטה, הרבה יותר מאשר למעלה. זאת משום שדחיפת ערך השקל כלפי מטה נעשית באמצעות מכירת שקלים, שלבנק יש מהם ללא הגבלה. דחיפת השקל למעלה נעשית באמצעות מכירת מטבע חוץ, ממנו יש כמות מוגבלת.

הפסד אמיתי שעלול לקרות מאחזקה של יתרות גבוהות, הוא כאשר הגופים שהשקיעו בשקל (מכרו לבנק ישראל את מטבע החוץ), חוזרים וקונים אג"ח של המדינה המבוסס על שקלים. ברוב המקרים הריבית שבנק ישראל נותן על אגרות החוב שלו, גבוהה מהריבית שהוא מקבל כאשר הוא משקיע את יתרות מטבע החוץ שלו באגרות חוב של מדינות אחרות. הסיבה לכך היא שבנק ישראל משקיע באגרות חוב של מדינות בעלות דרוג אשראי גבוה יותר מהדרוג של ישראל ולכן בעלות שיעור ריבית נמוך מהריבית שבנק ישראל נותן על אגרות החוב שלו. הפרשי הריביות הללו הם מקור להפסדים. בניגוד להפסד שנובע משינויים בשערי המטבע, שהוא הפסד "על הנייר" (שכן הוא צפוי להתבטל ביום שיהיה צורך להשתמש ביתרות הללו), הרי שכאן מדובר בהפסד אמיתי שכן זהו הפסד שתלוי בכמות הזמן שמוחזקות היתרות ולא בשערי המטבע. בנק ישראל מנסה לחפות על בעיה זו באמצעות "ניהול פעיל" והשקעה של אחוז מסוים מהיתרות, באפיקים עם סיכון מוגבר ורמת תשואה גבוהה יותר. חשוב לציין שעצם האחזקה של יתרות מטבע חוץ גבוהות, מהווה פרמטר חיובי לחברות דרוג האשראי, גורם לשיפור של דרוג האשראי של המדינה ולירידה בריבית שהבנק משלם על האג"ח שהוא מנפיק. כך באופן עקיף מצטמצם הפרש הריביות שגורם להפסד הנ"ל.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ עד כניסתו לתוקף של חוק בנק ישראל התש"ע-2010, נוהלו היתרות על פי חוק בנק ישראל התשי"ד-1954 והפרשנות המשפטית שהתווספה עליו במשך השנים, ובהתאם למדיניות ההשקעה שקבע נגיד הבנק.
  2. ^ בנק ישראל ירכוש מט"ח על מנת לקזז את ההשפעה מהפקת הגז בישראל על שער החליפין, באתר בנק ישראל
  3. ^ דו"ח על יתרות מטבע החוץ - דו"ח שנתי 2017, בנק ישראל, ‏12 מרץ 2018
  4. ^ דוח על השקעת יתרות מטבע החוץ של ישראל לשנת 2017, בנק ישראל, ‏13 במרץ 2018
  5. ^ מיקי פלד, עקב המט"ח: בנק ישראל רשם הפסד של 5.3 מיליארד שקל ב-2016, באתר כלכליסט, 22 במאי 2017