הסכם ברטון-וודס

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
Gnome-colors-emblem-development.svg
ערך זה נמצא בתהליך עבודה מתמשך. הערך פתוח לעריכה.
אתם מוזמנים לבצע עריכה לשונית, ויקיזציה וסגנון לפסקאות שנכתבו, וכמו כן לעזור להרחיב ולהשלים את הערך.
מלון "מאונט וושינגטון" שבו נחתם ההסכם

הסכם ברטון-וודס (באנגלית Bretton-Woods) הוא הסכם סחר אשר קבע את שערי החליפין של מטבעות בין המדינות המפותחות. ההסכם נחתם במהלך ועידת פסגה כלכלית בינלאומית שנערכה ביולי 1944 בעיירה ברטון-וודס שבניו-המפשייר שבארצות הברית ומכאן שמו. ועידת ברטון-וודס נועדה להניח את היסודות לשיטה הפיננסית העולמית לאחר מלחמת העולם השנייה והשתתפו בה 44 מדינות. בין המדינות המשתתפות: ארצות-הברית, בריטניה, סין, ברזיל, מקסיקו ועוד. מנגנון שער החליפין שעליו הוסכם בוועידה נקרא "מערכת ברטון-וודס" (באנגלית "Bretton Woods system")[1].

רקע היסטורי[עריכת קוד מקור | עריכה]

הבסיס הפוליטי למערכת ברטון וודס היה במפגש של שני תנאים עיקריים: החוויה המשותפות של שתי מלחמות העולם, והתחושה שכישלון ההתמודדות עם הבעיות הכלכליות לאחר המלחמה הראשונה הוביל לשנייה; וריכוז הכוח במספר קטן של מדינות.

המשבר הכלכלי בין שתי מלחמות העולם[עריכת קוד מקור | עריכה]

בין המעצמות היה חוסר תיאום בקביעת שערי החליפין במהלך התקופה שבין שתי מלחמות העולם, דבר שהחמיר את המתחים הפוליטיים. ניסיון זה הקל על ההחלטות שהתקבלו בוועידת ברטון וודס. יתר על כן, כל הממשלות שהשתתפו בברטון וודס הסכימו כי הכאוס הכספי של התקופה שבין המלחמות הניב כמה לקחים יקרי ערך.

החוויה של מלחמת העולם הראשונה הייתה רעננה במוחם של פקידי הציבור שהובילו את הדיונים. המשתתפים בוועידת ברטון וודס קיוו להימנע מחזרה על חוזה ורסאי שלאחר מלחמת העולם הראשונה, שיצר מספיק מתח כלכלי ופוליטי בכדי להוביל למלחמת העולם השנייה. לאחר מלחמת העולם הראשונה בריטניה הייתה חייבת לארצות הברית סכומים ניכרים, שבריטניה לא יכלה להחזיר מכיוון שהיא השתמשה בכספים כדי לתמוך בבעלות ברית כמו צרפת במלחמה; בעלות הברית לא יכלו להחזיר את הכספים לבריטניה, ולכן בריטניה לא יכלה להחזיר אותםלארצות הברית. הפתרון בחוזה ורסאי עבור הצרפתים, הבריטים והאמריקאים היה כרוך בסופו של דבר חיוב גרמניה על החובות שנצברו. אם הדרישות כלפי גרמניה היו לא מציאותיות, הרי שזה לא היה מציאותי לצרפת להחזיר לבריטניה, ובריטניה להחזיר לארצות הברית. לפיכך, "נכסים" רבים במאזן הבנקים בעולם היו למעשה חובות אבודים, שהגיעו לשיאם במשבר הבנקאות ב-1931. ההתעקשות הבלתי מתפשרת של מדינות הנושות לפירעון חובות המלחמה ומתן פיצויים לבעלות הברית, בשילוב עם נטייה לבידוד, הביאה לפירוק המערכת הפיננסית הבינלאומית ולמיתון כלכלי עולמי. המדיניות הבדלנית שמדינות יושמו בעקבות המשבר הייתה להביא לפיחות מטבע בניסיון להגדיל את התחרותיות שלהן (כלומר, העלאת היצוא והורדת היבוא).

בשנות ה-20 של המאה ה-20 גברו הזרמים הבינלאומיים של הון פיננסי ספקולטיבי, דבר שהוביל למצבי קיצון במאזן התשלומים במדינות אירופה ובארצות הברית (כלומר עליות וירידות מהירות במאזן). בשנות ה-30 של המאה ה-20, השווקים העולמיים היו מוגבלים בהיקפם בגלל המחסומים וההגבלות על היקף הסחר וההשקעה הבינלאומי. חסמים שהושמו ללא תכנון או מדיניות ברורה, מונעים מלאומניות ונכפו ללא הסכמה בין מדינות. המדיניות הלאומנית האנרכית, ולעיתים קרובות האוטרקית והפרוטקציוניסטית שהופיעה במהלך המחצית הראשונה של העשור אצל מדינות רבות, עבדה באופן לא עקבי ולא הביא לקידום החלפת יבוא בייצור מקומי, או להגברת היצוא הלאומי. הבנקאים המרכזיים ניסו לנהל את המצב על ידי מפגש זה עם זה, אך הבנתם את המצב כמו גם קשיים בתקשורת בינלאומית, הפריעו ליכולותיהם. הלקח היה שפעולות בהובלת בנקאים מרכזיים לא הייתה מספיקה ויש צרוך במערכת בינלאומית שתפעל בהסכמה.

בריטניה בשנות ה-30 של המאה ה-20 קיימה גוש סחר עם מדינות האימפריה הבריטית המכונה "גוש השטרלינג". אם בריטניה ייבאה יותר ממה שייצאה למדינות כמו דרום אפריקה, מקבלי תשלום בשטרלינג דרום אפריקאים נטו להפקיד אותם בבנקים בלונדון. פירוש הדבר שלמרות שבריטניה ניהלה גירעון סחר, היה לה עודף במאזן תשלומים ובחשבון הפיננסי התשלומים היו מאוזנים. יותר ויותר, מאזן התשלומים החיובי של בריטניה הצריך הפקדת הון מדינות האימפריה בבנקים בריטים. תמריץ אחד עבור, למשל, לבעלי ראנד דרום אפריקאים להפקיד את הונם בלונדון ולשמור על הכסף בשטרלינג, על עוד השטרלינג היה בעל שער חליפין גבוה. לאחר שהפעילות התעשייתית בבריטניה ירדה בצורה חדה בשנות העשרים, הדרך לצאת מגירעון הסחר הייתה פיחות מטבע. אך בריטניה לא בצע פיחות, כדי שההון שנצבר מהסחר של האימפריה הבריטית לא יעזוב את המערכת הבנקאית שלה.

תוכן ההסכם ומשמעויותיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

הנחת היסוד של ההסכם הייתה ששיתוף פעולה בינלאומי בעניינים כלכליים יגביר את היציבות של הסדר העולמי. "הבריאות הכלכלית של כל מדינה היא עניינה של כל אחת משכנותיה, הקרובות והרחוקות" (נשיא ארצות הברית, פרנקלין רוזוולט, בעת פתיחת הועידה).

בעקבות הוועידה הוקמו קרן המטבע הבינלאומית והבנק העולמי. היוזמה להקמת גופים אלו, אשר מהווים זרוע של הממשלות להשפעה על הכלכלה העולמית, התבססה על עקרונות הכלכלה הקיינסיאנית שפותחה על ידי הכלכלן הבריטי ג'ון מיינרד קיינס בעשור שקדם לכינוס הוועידה. גישתו של קיינס דוגלת בכלכלה מתערבת, דהיינו מעורבות ממשלתית בכלכלה, ובמסגרתה אף הציע ליצור מטבע לסחר בינלאומי שיגובה בסל סחורות, אך הצעה זו לא מומשה.

הצמדת מטבעות בינלאומיים לדולר[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההסכם קיבע את ערכם של מטבעות בינלאומיים מול הדולר האמריקאי. בכך ביטא ההסכם הלכה למעשה את הפיכת ארצות הברית למעצמה כלכלית עולמית. ערכו של הדולר עצמו נקבע ל-$35 לאונקיית זהב, ומכיוון ששאר המטבעות הוצמדו לדולר - נכפה על המדינות תקן הזהב בעקיפין[2]. ההסכם נועד למנוע משברים כלכליים נוספים דוגמת המשבר הכלכלי של שנות ה-30. עקרון מרכזי של הסכם ברטון-וודס בוטל למעשה בשנת 1971 עם הכרזתו של נשיא ארצות הברית ריצ'רד ניקסון על ביטול תקן הזהב כבסיס לדולר. הרקע להחלטה היה גידול בגירעון במאזן המסחרי של ארצות הברית, אשר נבע מהוצאות העתק על מלחמת וייטנאם והוביל לעלייה דרמטית באינפלציה בארצות הברית.

עם תחילת עידן הגלובליזציה, הלכו ונעלמו עקרונות ההסכם. בשנת 1989 טבע הכלכלן ג'ון וילאמסון את המונח קונצנזוס וושינגטון, שהיה סממן המעבר לפרדיגמה כלכלית חדשה שכונתה כלכלה נאו-ליברלית. עם זאת, המורשת של הסכם ברטון-וודס ששמה את הדגש על חשיבות שיתוף פעולה בינלאומי בענייני הכלכלה נותרה על כנה.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ג'וזף שטיגליץאין מנצחים במלחמת המטבעות, באתר הארץ, 7 בנובמבר 2010
  2. ^ משה שלום, ‏מתי זה יכאב באמת?, באתר גלובס, 8 בספטמבר 2015