מיתון

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

מיתון הוא מונח במקרו כלכלה שפירושו תקופה ארוכה יחסית של פעילות כלכלית מואטת בכלל המשק. מיתון בדרך כלל גורר עמו ירידות מחירים, צמצום של הייצור והמסחר וירידה בתעסוקה.

אחת ההגדרות המקובלות של מיתון היא צמיחה שלילית של המשק (היינו, צמצום בתוצר) בשני רבעונים רצופים (ראו להלן).

ככל שהמיתון חמור יותר, כך ממדי התופעות גדלים, כיוון שפגיעה בחברה אחת או בענף אחד מתפשטים למגזרים אחרים של הכלכלה במה שקרוי "אפקט הדומינו".

אין הסכמה בין כלכלנים לגבי שיעור הצמיחה שמתחתיו נמצא המשק במיתון. בארצות הברית ההגדרה הרשמית היא שני רבעונים רצופים בהם התמ"ג ירד. עם זאת, במדינה כמו ישראל בה קצב גידול האוכלוסייה גבוה יש משמעות גם לשיעור הגידול בתמ"ג לנפש, אשר עלול להיות שלילי גם כאשר הצמיחה בתמ"ג חיובית, כל עוד זו אינה מדביקה את קצב גידול האוכלוסייה.

מיתון חמור ומתמשך קרוי שפל כלכלי. בשפל כלכלי מחריפות התופעות של מיתון - אבטלה, פשיטות רגל של עסקים, צמצום הפעילות העסקית והכלכלית. כתוצאה מכל אלה הייצור בשפל כלכלי אינו ממצה את הפוטנציאל היצרני של השוק.

השפל הכלכלי המפורסם ביותר היה המשבר הכלכלי הגדול שהתחיל בשנת 1929 עם קריסת הבורסה לניירות ערך של ניו יורק. כאשר פרץ המשבר הכלכלי העולמי ב-2008 היו חששות כי הוא יתפתח לשפל כלכלי, אך הן התבדו.

למיתון סיבות כלכליות רבות כגון גידול בחוב הלאומי, השקעות כושלות כתוצאה מבועה כלכלית ואירועים בלתי צפוים שפוגעים בכלכלה כמו אסונות טבע ומלחמות ועוד

לפי תאוריית עודפי הייצור של קרל מרקס מיתון הוא עניין שגרתי ומחזורי בכלכלה חופשית, שאין בה תכנון. חוסר תכנון הוא הסיבה לרוויה של השוק - הייצור אינו מותאם לצריכה "מלמעלה". בכלכלות מתוכננות, אשר נוהגות במדינות סוציאליסטיות, לא תיתכן אפשרות של ייצור מעבר ליכולת הצריכה. לעומת זאת, במדינות כגון אלה לעתים ישנו דווקא מצב של ייצור מתחת לכוח הצריכה של הציבור, מה שמוביל למחסור תמידי בסחורות.

התרופה הקלאסית כנגד מיתון היא הגדלת הוצאות הממשלה. דרך זו מכונה לעתים "תרופה קיינסיאנית" על שם הכלכלן ג'ון מיינרד קיינס אשר הגה בעת השפל הכלכלי הגדול את הרעיון בדבר הצורך להוציא את המשק משפל כלכלי ואבטלה בעזרת הגדלת הביקושים הממשלתיים למוצרים ושירותים. כדי להוציא את המשק מהגלגל החוזר של ירידה בביקושים - ירידה ביצור - פיטורים וסגירת מפעלים - גידול באבטלה - ירידה בביטחון הצרכנים - ירידה בביקושים הממשלה מפעילה פרויקטים גדולים של בניית תשתיות תוך הגדלת הגרעון הממשלתי. ביקושים אלו אמורים להתניע את הצמיחה במשק על ידי שבירת המעגל ולהשתלם בעתיד כאשר הצמיחה משתמשת ומואצת על ידי התשתיות המשופרות. תרופה זו הייתה יעילה בזמן השפלים הכלכליים של תחילת ואמצע המאה העשרים אך אינה מקובלת כיום כאשר הגישה המוניטרית שלטת וגרעון ממשלתי מופרז נחשב תמרור אזהרה למצב המשק.

התרופה המוניטרית למיתון היא הורדת ריבית והגדלת כמות הכסף על ידי הבנק המרכזי. הורדת הריבית מקלה מחד על עסקים את נטל הריבית ומאפשרת להם הגדלת החוב (נטילת אשראי נוסף) ומקטינה מאידך את האטרקטיביות של חיסכון אצל משקי הבית על מנת לעודד צריכה. דוגמה מופתית לשימוש בתרופה המוניטרית ניתן לראות בהתנהגות הבנק המרכזי האמריקאי בשנים 2001-2003. לעומת זאת, כלכלת יפן מתנדנדת בין יציאה וכניסה למיתון מאז 1990, אף על פי ששער הריבית נותר אפסי לאורך כל התקופה. מצב זה של יפן נחשב על ידי כלכלנים רבים כמלכודת הנזילות, תאוריה (המיוחסת בדרך כלל לקיינס) המדברת על כך שכאשר ישנו מיתון ושער הריבית הוא אפסי, הרי שרק מדיניות פיסקלית מרחיבה של הגדלת הביקושים הממשלתיים תוכל להוציא את המשק ממיתון.

תקופות מיתון בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

שנים רקע
1952-1953 המשבר הכלכלי בשנותיה הראשונות של ישראל
1966 מיתון 1966 בישראל
1976-1977 מדיניות הפיחות הזוחל
1984 משבר מניות הבנקים (ישראל, 1983), האינפלציה בישראל
1989 האינתיפאדה הראשונה
2001-2002 האינתיפאדה השנייה, משבר ההייטק
2009 המשבר הכלכלי העולמי (2008)

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]