כימותרפיה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

כִּימוֹתֵרַפְּיָה היא השימוש בכימיקלים על מנת לטפל במחלות שונות. במשמעותה המודרנית, כימותרפיה מתייחסת לחומרים ציטוטוקסים המשמשים לטיפול במחלת הסרטן. השיטה מבוססת על מתן חומרים אלו במינון שיש בו כדי להרוג או לפחות לעכב את התפתחותם של תאים סרטניים (או תאי דם לבנים במקרה של מחלות הקשורות במערכת החיסון), אך אין בו כדי לגרום לנזק בלתי-נסבל לחולה.

לטיפול הכימותרפי מספר מטרות:

  • הריסה מוחלטת של תאי הסרטן וריפוי המחלה
  • במקרים מסוימים, התרופה ניתנת לאחר ניתוח או הקרנה על מנת לוודא שלא יוותרו תאי סרטן בגוף.
  • במקרים שבהם לא ניתן להגיע להחלמה מלאה, התרופה ניתנת על מנת להקטין את הגידול או לפחות להאט את קצב גידולו, או לצמצם את מספר התאים הסרטניים על מנת להאריך את החיים ולהעניק איכות חיים טובה יותר.

מקור השם מאנגלית: Chemotherapy. מורכב מהמילה Chemo - כימי ומהמילה Therapy - טיפול. המשמעות הקלאסית של כימותרפיה כוללת גם את התרופות האנטיביוטיות (תרופות נגד מיקרואורגניזם). במובן זה, הכימותרפיה הראשונה היא ארספנמין (Arsphenamine) שפותחה על ידי המדען הגרמני פאול ארליך בתחילת המאה ה-20 לטיפול במחלת העגבת.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

התכשיר הכימותרפי הראשון שנמצא יעיל נגד סרטן הוא חרדל חנקני (Nitrogen Mustard). יעילות החרדל החנקני כנגד סרטן התגלתה לאחר שבמהלך מבצע שנערך במלחמת העולם השנייה, נחשפה קבוצת חיילים לגז חרדל ובבדיקות שנערכו להם לאחר מכן, נתגלה שיש להם ספירה נמוכה מאוד של תאי דם לבנים. ממצא זה העלה השערה שייתכן שלגז החרדל תהיה אותה השפעה על תאים סרטניים כמו שהייתה לו על תאי הדם הלבנים. בעקבות ממצא זה, בשנת 1940 נערך ניסוי על קבוצת מטופלים שסבלו מלימפומה מתקדמת. לקבוצת המטופלים הוזרק חרדל חנקני - נגזרת של גז החרדל, בעקבות ההזרקה פחת באופן דרמטי מספר התאים הסרטניים בדם החולים, אך הפחתה זאת הייתה זמנית, ולאחר זמן מה חזרה המחלה. תוצאות ניסוי זה הביאו חוקרים לנסות ולחפש אחר חומרים נוספים בעלי השפעה דומה נגד סרטן.

ב-1947 החל סידני פארבר לטפל באופן ממוקד (כלומר מבלי לפגוע ברקמות בריאות) בגידול הפרוע של תאי דם לבנים ברקמות מח עצם המופיע בלוקמיה לימפוציטית חריפה בילדים. החומר הראשון שבעזרתו השיג שליטה ממוקדת בגידול היה אמינופטרין (Aminopterin), מולקולה המונעת קליטת חומצה פולית ולפיכך מעכבת את התפתחות תאי הדם הלבנים. ביוני 1948 פרסם פארבר לראשונה את ניסוייו בכתב העת New England Journal of Medicine[1]. פארבר עמל על גיוס משאבים ותוכניות ממשלתיות לחקר הסרטן ולמציאת תרופה כימית ממוקדת לגידולים שונים.

ב-1954 הוקם בארצות הברית CCNSC - Cance Chemotherapy National Service Center (מרכז השירות הלאומי לכימותרפיה של סרטן), שחקר את השפעתם של מאות אלפי חומרים סינתטיים ואורגניים. העיקרון בבסיס מאמץ זה היה שיש לרכז מאמץ עליון למציאת תרופות ולפיכך אין צורך להבין ולחקור את מנגנון הפעולה, אלא להתרשם מהפנומנולוגיה שלה בלבד[2].

ב-1958 טיפלו פארבר ועוזריו בנפרובלסטומה ("גידול וילמס") באמצעות אקטינומיצין D בשילוב הקרנות קרני רנטגן. היה זה הסרטן הגרורתי הראשון שנרפא בהצלחה מלאה כתוצאה בכימותרפיה.

כתוצאה מכך פותחו תרופות רבות, ובהדרגה הוקמה תעשייה ענפה בתחום, אך אותם עקרונות שהביאו לפיתוחם של התרופות הראשונות עדיין קיימים.

אופן הפעולה[עריכת קוד מקור | עריכה]

רמות שונות של שינויים ברקמה מנורמלית (שמאל) ועד לממאירה (מימין)

סרטן הוא שם כללי למחלות שבהן מספר תאים בגוף מתחלקים בצורה לא נשלטת. האסופה של תאים אלו יוצרת גידול ממאיר ("נאופלסיה") או שתאים אלו מתקדמים למקומות שונים בגוף (גרורות). הטיפול הכימותרפי תוקף את התאים הסרטניים וגורם להפסקת ההתחלקות והגדילה שלהם, אבל חסרונו הוא שהטיפול הורג גם תאים בריאים, בפרט תאים המתחלקים במהירות (כגון תאי מערכת העיכול, מערכת הרבייה, השיער ועוד). הפגיעה בתאים הבריאים יוצרת תופעות לוואי, אך לרוב הם מתקנים את עצמם לאחר סיום הטיפול הכימותרפי.

טיפול כימותרפי יכול להינתן במספר צורות. מתן תוך-ורידי מתבצע לרוב במספר מחזורים, שכל אחד מהם יכול להימשך בין מספר שעות למספר ימים. לאחר כל מחזור תהיה תקופת החלמה של מספר שבועות, המאפשרת לגוף להתאושש מתופעות הלוואי. בנוסף, ישנם חולים המקבלים טיפול כימותרפי בכדורים. במקרה זה הטיפול הוא במינון נמוך יותר, אך ניתן יום ביומו במשך מספר שבועות או חודשים ובכדורים החדשים אף שנים, עד לריפוי המחלה או לעיכוב התקדמותה.

תופעות לוואי[עריכת קוד מקור | עריכה]

התרופות הכימותרפיות נועדו לחסל את התאים הסרטניים. על מנת שלא לפגוע בתאים רגילים, התרופות פוגעות בתאים המתחלקים במהירות (תכונה אופיינית לתאי סרטן) יותר מאשר בתאים המתחלקים בקצב איטי. אולם, ישנם גם תאים בריאים המתחלקים במהירות, והטיפול הכימותרפי פוגע בהם וגורם בכך לתופעות לוואי קשות.

לרוב מצויים תאים בריאים אלו במערכת העיכול (פה, ושט, קיבה, מעיים), במערכת הרבייה ובזקיקי השערות. בנוסף, ישנן מספר תרופות היכולות לפגוע באיברים חשובים כמו הלב, הכליות, הריאות ומערכת העצבים. עוצמת תופעות הלוואי היא אינדיווידואלית לכל חולה ומשתנה בהתאם לסוג התרופה, מינון התרופה ותגובת הגוף.

סוג תופעת הלוואי נובע ממיקום הפגיעה של התאים הבריאים וניתן לחלקן בהתאם לאיבר:

יש מספר תרופות יעילות העוזרות להפחית או למנוע את תופעות הלוואי, וניתן לקבלן במהלך הטיפול הכימותרפי או אחריו. תופעות הלוואי נעלמות בהדרגה ככל שהתאים הבריאים בגוף מתגברים על השפעת הטיפול הכימותרפי. לרוב, חולים אינם סובלים לטווח ארוך מתופעות הלוואי אך לעתים עלולה הכימותרפיה לגרום לפגיעה קבועה בלב, ריאות, עצבים, מערכת הרבייה ועוד.

כיום מתבצע מחקר רב בנושא מיקוד הטיפול הכימותרפי (למשל באמצעות ננו-חלקיקים או Antibody-drug conjugate) כך שהטיפול יפגע מעט ככל שניתן בתאים בריאים, וכך תופחתנה תופעות הלוואי מלכתחילה.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ המאמר המקורי
  2. ^ סידהרטא מוחרג'י, מלכת כל המחלות: ביוגרפיה של מחלת הסרטן, עם עובד 2013, עמ' 136

הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואינו מהווה ייעוץ רפואי.