כל העיר כולה כארבע אמות
כל העיר כולה כארבע אמות הוא כלל בהלכות תחומין האומר כי דינה של שטח עיר לעניין תחום שבת, מחושב כשטח של ארבע אמות בלבד, מותר ללכת את כל העיר בחופשיות ואין היא עולה לחשבון אלפיים האמה המותרים ללכת לפי כללי תחום שבת, ולכן אם שבת אדם בעיר - מותר לו ללכת בכל מרחבי העיר, וכן בכל תחומה. כמו כן, אם קבע שביתתו בבין השמשות מחוץ לעיר, והבליעה מידת אלפיים אמה של תחומו את כל רוחב העיר - מותר לו ללכת, את כל העיר, ולהשלים את יתר מידת תחומו בעברה הנגדי של העיר. וכן הדין אם לא שבת שם בבין השמשות אך הניח שם עירוב תחומין. עוד נוהג הכלל במצב בו אדם יצא חוץ לתחום שבת ונכנס לעיר מוקפת חומה או מקום המוקף מחיצות - לעניין היתר הליכה בכל העיר, אך לא מחוצה לה. לדעת חלק מהפוסקים, הכלל נוהג גם במצב בו אדם קנה שביתה מחוץ לעיר ומידת אלפיים אמה שלו נגמרת באמצע העיר שלן בה בשבת - לעניין שמותר ללכת בכולה - אך לא מחוצה לה. לעניין חלק מההלכות קיימת הבחנה בין עיר מיושבת למקום מוקף שאינו עיר, ולעניין חלקן - דינם שווה.
במשנה[עריכת קוד מקור | עריכה]
הכלל שנוי במחלוקת בין רבי עקיבא לשאר החכמים במשנה[1]:
אנשי עיר גדולה מהלכין את כל עיר קטנה ואנשי עיר קטנה מהלכין את כל עיר גדולה: כיצד? מי שהיה בעיר גדולה ונתן את עירובו בעיר קטנה בעיר קטנה ונתן את עירובו בעיר גדולה מהלך את כולה וחוצה לה אלפים אמה, רבי עקיבא אומר אין לו אלא ממקום עירובו אלפים אמה אמר להן רבי עקיבא אי אתם מודים לי בנותן עירובו במערה שאין לו אלא ממקום עירובו אלפים אמה, אמרו לו אימתי בזמן שאין בה דיורין אבל יש בה דיורין מהלך את כולה וחוצה לה אלפים אמה
אף רבי עקיבא מודה, שהשובת בפועל בעיר - נחשבת כל העיר כארבע אמותיו ומותר לו להלך את כל תחומה, בשונה ממי שרק עירב בעיר עירובי תחומין.
להלכה נפסק כחכמים החולקים על רבי עקיבא[2].
השובת במקום שאין בו דיירים[עריכת קוד מקור | עריכה]
השובת במקום מגודר שאין אנשים מתגוררים שם, אם הוא מקום שהוקף לדירה - כל המקום נחשב עבורו כארבע אמות, ויש לו תחום של אלפיים אמה לכל צד, הנמדד מהמחיצות. אך אם לא הוקף המקום לדירה - לדעת רוב הראשונים, רק אם שטח המקום קטן מבית סאתיים נחשב הוא כארבע אמות, אך אם היה גדול מכן - אין לשובת שם אלא ארבע אמות ואלפיים אמה חוצה להן. אמנם, במגיד משנה מבואר שדעת הרמב"ם[3] שאין הבדל זה בין מקום הגדול מבית סאתיים לקטן ממנו תקף אלא כשאדם מערב עירובי תחומין במקום - בין שמערב ברגליו, ובין שמערב באמצעות מזון. אך השובת בפועל במקום מוקף מחיצות - כל המקום עבורו כארבע אמות אף שלא הוקף לדירה, וגדול מהשיעור הנ"ל. בטור[4] ובשולחן ערוך[5] נפסק בזה כדעת רוב הראשונים.
המניח עירוב במקום שאין בו דיירים[עריכת קוד מקור | עריכה]
נחלקו אמוראים בדעת החכמים החולקים על רבי עקיבא: לפי שמואל מעלתה של העיר היא דווקא כשהיא מיושבת, וכאמור לפי פשטות לשון המשנה "...אימתי בזמן שאין בה דיורין אבל יש בה דיורין" אך אם אין בעיר אנשים שמתגוררים בה אלא העיר חרבה מתושביה, אין לה מעלה זו שכל העיר נחשבת כארבעה אמות. לעומת זאת, רבי אלעזר תלמידו חלוק עליו והוא פוסק שפירוש המילים "אין בה דיורין" היא שהעיר אינה ראויה לדירה מכיוון שנפלו מחיצותיה, אך אם העיר קיימת וחומתה עומדת היא נחשבת כארבע אמות, גם אם אין בה תושבים. יתרה מזו, אף המניח את עירובו במערה שראויה לדיורים - נחשבת היא לשיטתו כארבע אמות, שכן לצורך החשבת מקום כארבע אמות די שיהיה המקום מוקף מחיצות, אף שאינו עיר.
בעניין פסיקת ההלכה נחלקו הראשונים: הראב"ד, הרשב"א[6], רבנו ישעיה די טראני, ריא"ז, ורבנו משולם מבדרש פסקו כשמואל משום שהיה רבו של רבי אלעזר וגם פשטות לשון המשנה היא כדבריו, אך רבנו זרחיה הלוי, רבנו יהונתן מלוניל, הרמב"ם[7], והמאירי[8] פסקו כשיטת רבי אלעזר, וזאת על פי הכלל "הלכה כדברי המיקל בעירוב"[9], וכן נפסק בסמ"ג[10], בטור[11], בשולחן ערוך[12] ובמשנה ברורה[13].
אף בדעת רבי אלעזר נחלקו ראשונים: לדעת הרשב"א[6] והמאירי, בהתבססותם על המובא בתלמוד הירושלמי, דווקא המניח עירוב תחומין במקום שהוקף לדירה - כגון עיר חריבה שחומתה עומדת, או מערה שנחצבה לצורך דירה - נעשה המקום כולו כארבע אמות, ומודדים תחום אלפיים מחוץ לאותו המקום. לעומת זאת המניח עירוב במקום שלא הוקף לדירה, כגון שהוא מוקף מחיצות טבעיות או גינה מגודרת - אין המקום נחשב כולו כארבע אמות, ומשום כך אין לאדם אלא ארבע אמות במקום עירובו - ואלפיים אמה לכל כיוון. הם מזכירים בהקשר זה מחלוקת בין רבי יהודה ורבי מאיר האם עיקר עירוב תחומין הוא ברגל (קנמית שביתה במקום על ידי השתהות בו בבין השמשות) או בהנחת מזון, וכותבים שמשום שהלכה כרבי יהודה הסבור שעיקר עירוב ברגל - בניגוד למניח עירוב מזון, המערב ברגליו במקום המוקף מחיצות שלא לדירה נידון כשובת במקום, וכל המקום עבורו כארבע אמות - בתנאי ששטח המקום קטן מבית סאתיים.
לעומת דעתם, הרמב"ם פסק שאין הבדל בין דין מקום שהוקף לדירה לבין מקום שלא, אלא אם כן המקום שלא הוקף לדירה גדול יותר משטח בית סאתיים, כקרפף יותר מבית סאתיים שלא הוקף לדירה, שאז הוא נידון ככרמלית ואינו נחשב כולו כארבע אמות, וכן נפסק בטור[11] ובשולחן ערוך[14].
בתקופת האמוראים היו שניסו לערער על ההלכה במעט לכל הפחות לחומרא ולהחמיר מספק כמו רבי עקיבא, כך למשל כאשר מר יהודה ראה את בני העיר מברכתא כאשר הם מכניסים את עירובם בבית כנסת שהיה מחוץ לעיר מברכתא[15], הוא אמר להם שכדאי להעמיק את העירוב בסוף בית המדרש כדי ששיעור אלפים האמה יגדל ממקום העירוב, אך רבא שהה במקום ומחה בתוקף על דבריו של מר יהודה, באמרו לו בחריפות "חולק על דברי חכמים אתה! אין אנו פוסקים כרבי עקיבא ואף אין חוששים לדבריו!", את פסקו ביסס על הכלל הידוע ”הלכה כדברי המיקל בעירוב”[16].
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ בתלמוד בבלי, מסכת ערובין, דף ס"א, עמוד א'
- ^ תלמוד בבלי, מסכת עירובין, דף ס"א, עמוד ב'
- ^ משנה תורה לרמב"ם, הלכות שבת, פרק כ"ז, הלכה ד', משנה תורה לרמב"ם, הלכות עירובין, פרק ז', הלכה ד', ומגיד משנה בשני המקומות.
- ^ ארבעה טורים, אורח חיים, סימן שצ"ו
- ^ שולחן ערוך, אורח חיים, סימן שצ"ו, סעיף ב'
- ^ 1 2 חידושי הרשב"א, מסכת עירובין, דף ס"א, עמוד ב'
- ^ משנה תורה לרמב"ם, ספר זמנים, הלכות עירובין, פרק ו', הלכה ד'.
- ^ בית הבחירה על עירובין דף סא עמוד ב
- ^ ביאור הגר"א על שולחן ערוך אורח חיים סימן תח.
- ^ עשין א'
- ^ 1 2 ארבעה טורים, אורח חיים, סימן ת"ח
- ^ שולחן ערוך, אורח חיים, סימן ת"ח, סעיף ב'.
- ^ משנה ברורה, סימן ת"ח; ביאור הלכה, אורח חיים, סימן ת"ח
- ^ שולחן ערוך, אורח חיים, סימן ת"ח, סעיף ג'
- ^ המנהג היה בזמן המשנה והתלמוד שרבים מבתי הכנסיות היו מחוץ לעיר
- ^ בתלמוד בבלי, מסכת ערובין, דף ס"א, עמוד ב'