כל העיר כולה כארבע אמות

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

כל העיר כולה כארבע אמות הוא כלל בהלכות עירוב תחומין האומר כי דינה של שטח עיר לעניין תחום שבת, מחושב כשטח של ארבע אמות בלבד, מותר ללכת את כל העיר בחופשיות ואין היא עולה לחשבון אלפיים האמה המותרים ללכת לפי כלל תחום שבת, ולכן אם שבת אדם (או הניח עירוב) בבין השמשות לדוגמה במרחק של אלף אמה מהעיר מותר לו ללכת אלף אמה, את כל העיר, ועוד אלף אמות.

במשנה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הכלל שנוי במחלוקת בין רבי עקיבא לשאר החכמים במשנה[1]:

אנשי עיר גדולה מהלכין את כל עיר קטנה ואנשי עיר קטנה מהלכין את כל עיר גדולה, כיצד מי שהיה בעיר גדולה ונתן את עירובו בעיר קטנה בעיר קטנה ונתן את עירובו בעיר גדולה מהלך את כולה וחוצה לה אלפים אמה, רבי עקיבא אומר אין לו אלא ממקום עירובו אלפים אמה אמר להן רבי עקיבא אי אתם מודים לי בנותן עירובו במערה שאין לו אלא ממקום עירובו אלפים אמה, אמרו לו אימתי בזמן שאין בה דיורין אבל יש בה דיורין מהלך את כולה וחוצה לה אלפים אמה

.

אף רבי עקיבא מודה, שלמרות שכאשר מניחים את העירוב בעיר, לפי שיטתו תחום שבת הוא אלפים אמה ממקום העירוב ולא מהשטח שבו הונח העירוב, אם העירוב נעשה על ידי שביתה במקום (שהייה במקום בערב שבת בין השמשות) ולא על ידי פת, נחשב כל המקום כארבע אמות וניתן להלך ארבע אמות מחוץ למחיצותיו החיצוניות. הרשב"א מביא בהקשר זה מחלוקת בין רבי יהודה לרבי מאיר האם עיקר עירוב תחומין שתיקנו חז"ל הוא ברגל (שביתה במקום) או בהנחת פת, ומסביר כי כלל זה תקף לפי שיטת רבי יהודה שאומר שעיקר עירוב ברגל ולכן לשביתה במקום ישנה חשיבות הלכתית גדולה יותר מאשר הנחת פת במקום.

מחלוקת האמוראים[עריכת קוד מקור | עריכה]

נחלקו האמוראים בגדר וטעם הלכה זו לפי טעם החכמים: לפי שמואל מעלתה של העיר היא דווקא כשהיא מיושבת, וכאמור לפי פשטות לשון המשנה "...אימתי בזמן שאין בה דיורין אבל יש בה דיורין" אך אם אין בעיר אנשים שמתגוררים בה אלא העיר חרבה מתושביה, אין לה מעלה זו שכל העיר נחשבת כארבעה אמות. לעומת זאת, רבי אלעזר תלמידו חלוק עליו והוא פוסק שפירוש המילים "אין בה דיורין" היא שהעיר אינה ראויה לדירה מכיוון שנפלו מחיצותיה, אך ברור לפי שיטה זשו שאם העיר קיימת ומחיצותיה עומדות היא נחשבת לעיר, ולא ייתכן שהיא תחשב לעיר רק אם יש בה תושבים.

להלכה נחלקו הפוסקים הרשב"א כותב בשם הראב"ד שההלכה היא כשמואל שהוא היה רבו של רבי אלעזר וגם פשטות לשון המשנה היא כדבריו, וכן פוסק הרשב"א עצמו, אך הוא מביא אחרים הפוסקים כשיטת רבי אלעזר וזאת על פי הכלל "הלכה כדברי המיקל בעירוב", וכן נפסק ברמב"ם[2], בסמ"ג[3], ובטור והשולחן ערוך[4].

היו שניסו לערער על ההלכה במעט לכל הפחות לחומרא ולהחמיר מספק כמו רבי עקיבא, כך למשל כאשר מר יהודה ראה את בני העיר מברכתא כאשר הם מכניסים את עירובם בבית כנסת שהיה מחוץ לעיר מברכתא[5], הוא אמר להם שכדאי להעמיק את העירוב בסוף בית המדרש כדי ששיעור אלפים האמה יגדל ממקום העירוב, אך רבא שהה במקום ומחה בתוקף על דבריו של מר יהודה, באמרו לו בחריפות "חולק על דברי חכמים אתה! אין אנו פוסקים כרבי עקיבא ואף אין חוששים לדבריו!", את פסקו ביסס על הכלל הידוע "הלכה כדברי המיקל בעירוב"[6].

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ בתלמוד בבלי, מסכת ערובין, דף ס"א, עמוד א'
  2. ^ משנה תורה לרמב"ם, ספר עירובין, הלכות ו, פרק ד'.
  3. ^ עשין א'
  4. ^ שולחן ערוך, אורח חיים, סימן ת"ח, סעיף ב'.
  5. ^ המנהג היה בזמן המשנה והתלמוד שרבים מבתי הכנסיות היו מחוץ לעיר
  6. ^ בתלמוד בבלי, מסכת ערובין, דף ס"א, עמוד ב'.

הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.