כפיה (חוזה)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

כפיה היא אחת מן העילות המאפשרות לבטל את החוזה, בשל פגם בכריתת חוזה. במקרה בו צד כופה על צד אחד להתקשר עמו בחוזה, קמה זכות ביטול לצד שהתקשר בחוזה מחמת הכפיה.
עילת הכפיה מנויה בפרק ב' בחוק החוזים הישראלי:[1]

17. (א) מי שהתקשר בחוזה עקב כפיה שכפה עליו הצד השני או אחר מטעמו, בכוח או באיום, רשאי לבטל את החוזה.

(ב) אזהרה בתום לב על הפעלתה של זכות אינה בגדר איום לעניין סעיף זה.

עקרונות בסיסיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

עילת הביטול בשל פגם הכפיה מוצדקת משום שבמצב בו נכפה על אדם לכרות חוזה, רצונו החופשי פגום. אמנם יש פה רצון חלקי ובחירה כלשהי, היות שאותו אדם בחר באפשרות כריתת החוזה אל מול האפשרות של מימוש האיום. אך הואיל ואותה בחירה נעשתה מתוך כפיה ולא מתוך רצון מלא ושלם, המחוקק מאפשר את ביטולו של חוזה זה. זאת מכח עקרון חופש החוזים, המשמש עקרון על בדיני החוזים[2].

הוכחת הפגם[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • חוזה- לשון החוק היא: " מי שהתקשר בחוזה עקב כפיה...". על כן, יש להוכיח תחילה קיומו של חוזה תקף על פי המבחנים הקבועים בפרק א' לחוק החוזים.
  • כפיה- יש להוכיח כפיה שנעשתה על ידי הצד השני לחוזה או על ידי מישהו מטעמו. על הכפיה להיות בכח או באיום.
הגדרתה המדויקת של כפיה איננה מוחלטת, כי אם משתרעת על הטווח שבין חסר מוחלט ברצון ובבחירה, אשר מביא לביטול אוטומטי של החוזה, על פי דוקטרינת "לא נעשה דבר". לבין פגיעה מינורית ברצונו ובבחירתו של המתקשר אשר איננה עולה כדי כפיה, כגון: לחץ חברתי, לחצים מסחריים רגילים וכדומה[3].
בדרך כלל, נגדיר כפיה בכח כהתנהגותית, כלומר, לחץ ממשי ואקטיבי המופעל על אדם באלימות ובכל שימוש אחר בכח על מנת להכריחו לחתום על חוזה. ואילו כפיה באיום, נגדיר ככפיה מילולית, קרי, אמירה של צד אחד לחוזה לצד השני במסגרתה הוא מאיים בדברים שונים כדי לגרום לצד המאוים להיקשר בחוזה[4].
למרות זאת, כסייג לנאמר עד כה, מבהיר החוק כי איום שהוא "אזהרה בתום לב על הפעלתה של זכות" איננו בגדר איום לעניין פגם זה.

אזהרה על הפעלת זכות שתחשב לכזו שנעשתה בתום לב:

  1. כשהמזהיר בטוח שהזכות שהוא מאיים בהפעלתה אכן קיימת במציאות. אזהרה בדבר זכות שלא קיימת היא אזהרה שלא בתום לב ולא חוסה תחת הסייג הנ"ל.
  2. כשהזכות שמאיימים בהפעלתה היא זכות חוקית, כגון: פניה לעורך דין, מימוש ערבויות בנקאיות וכדומה. אזהרה בדבר זכות שאיננה חוקית היא אזהרה שלא בתום לב, לדוגמה: אזהרה לפרסם ברבים שהנאשם אינו פורע את חובותיו, אזהרה מפני מימוש הזכות באלימות וכן הלאה[5].
  3. כשהשימוש בזכות נעשה לשם הגשמתה, בשונה מניצול זכות שנעשה בנסיבות ובמועד שנועד לגרום נזק לצד השני גרידא[6].
  • קשר סיבתי- יש להוכיח קשר סיבתי בין הכפיה לבין כריתת החוזה, כפי שכתוב בחוק: "מי שהתקשר בחוזה עקב כפיה...". הקשר הסיבתי הנדרש סובייקטיבי, כלומר, אין צורך בכך שהכיפיה תהיה הסיבה הבלעדית להתקשרות בחוזה, אלא די בכך שהיא השפיעה על רצונו של הצד התם בהטילה בו חששות ופחד[7].

כפיה כלכלית[עריכת קוד מקור | עריכה]

כפיה כלכלית היא סוג ספציפי של פגם הכפיה אשר דרכי הוכחתו שונות במקצת.

על מנת להוכיח כפיה כלכלית יש להראות שהתקיימו התנאים הבאים (זאת בנוסף למבחני הכפיה הרגילים):

  • צד אחד איים על הצד השני באיום מפתיע, כאשר הנזק הצפוי לצד המאוים במימושו הוא חמור ביותר ובלתי הפיך[8].
  • עיתוי האיום צריך להיות כזה שדווקא בו יהיה הצד השני חשוף ופגיע ביותר[9].
  • איכות הלחץ הכלכלי- יש להוכיח כפייה או לחץ שיש בהם פסול מוסרי־חברתי־כלכלי, ואשר חיי עסקים ומסחר תקינים והוגנים לא יוכלו לשאתם. זאת להבדיל מלחצים עסקיים רגילים הקיימים בעולם המסחר והעסקים[10].
  • עוצמת הלחץ הכלכלי- השופט חשין מגדיר את עוצמת הלחץ הנדרשת: "אותו לחץ חייב שיהיה בעל עוצמה המקדיחה תבשיל". כלומר, לחץ חזק מאד על הצד המאוים. המבחן המקובל לקביעת עוצמת הלחץ יימצא בתשובה לשאלה אם הייתה לצד הנכפה חלופה שלא להיכנע לאותו לחץ[11].
בעניין החלופה ישנו וויכוח בין השופטים חשין ושמגר. השופט חשין טוען שעל מנת שתקום עילת הכפיה הכלכלית יש להוכיח שלא הייתה בפני הצד הנכפה אף חלופה "סבירה ומעשית שלא להיכנע לאותו לחץ". כלומר, אילו יוכח שהייתה בפני הצד התם חלופה מעשית וסבירה שלא להיכנע ללחץ הכלכלי- לא תקום עילת הכפיה הכלכלית. לעומתו, השופט שמגר מדבר על חלופה סבירה, אשר אף אם איננה מעשית לחלוטין- קיומה איננו מאפשר לטעון לכפיה כלכלית[12].

תוצאות[עריכת קוד מקור | עריכה]

אדם אשר נכפה עליו לכרות חוזה רשאי לבטל חוזה זה בהודעה לצד השני תוך זמן סביר מאז שנודע לו שפסקה הכפיה.

במקרה שאותו אדם אכן בחר לבטל את החוזה, חלה חובת השבה הדדית של התמורות שהחולפו עד לאותו רגע במסגרת היחסים החוזיים שבין הצדדים, ובמצב שבו השבה של דבר כלשהו איננה אפשרית- יש להשיב את שוויו.

כן, במקרה בו החוזה ניתן להפרדה לחלקים והכפיה נוגעת רק בחלק אחד מהם, ניתן לבטל את אותו חלק בלבד. אולם, אם הצד הנכפה לא היה מתקשר בחוזה כלל אילולא נכפה עליו לעשות כן- הוא רשאי לבחור בין ביטול מלא או חלקי של החוזה.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ חוק החוזים (חלק כללי) התשל"ג-1972, ס"ח 118.
  2. ^ גבריאלה שלו דיני חוזים - החלק הכללי (התשס"ה) 325-327.
  3. ^ דניאל פרידמן ונילי כהן חוזים כרך ב 897-898 (1991).
  4. ^ שלו, בעמ' 332.
  5. ^ שלו, בעמ' 337-338.
  6. ^ פרידמן וכהן, בעמ' 949.
  7. ^ ע"א 784/81 שפיר נ' אפל, פ"ד לט(4) 149, 153 (1985).
  8. ^ ע"א 8/88 שאול רחמים בע"מ נ' אקספומדיה בע"מ, פ"ד מג(4) 95, 99 (1989) - להלן: פרשת אקספומדיה.
  9. ^ פרשת אקספומדיה, בעמ' 99.
  10. ^ ע"א 1569/93 מאיה נ' פנפורד (ישראל) בע"מ, פ"ד מח(5) 705, 719 (1994) - להלן: פרשת מאיה.
  11. ^ פרשת מאיה, בעמ' 721.
  12. ^ פרשת מאיה, בעמ' 740.



הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו ייעוץ משפטי.