טעות (חוזה)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

טעות היא אחת מן העילות המאפשרות לבטל את החוזה, בשל פגם בכריתת חוזה. עילת הטעות קמה כאשר אדם מתקשר בחוזה עקב טעות בתפיסת המציאות - ביחס לחוזה או ביחס לנסיבות שאפפו את כריתת החוזה.
עילת הטעות מנויה בפרק ב' לחוק החוזים:[1]

14. (א) מי שהתקשר בחוזה עקב טעות וניתן להניח שלולא הטעות לא היה מתקשר בחוזה והצד השני ידע או היה עליו לדעת על כך, רשאי לבטל את החוזה.
(ב) מי שהתקשר בחוזה עקב טעות וניתן להניח שלולא הטעות לא היה מתקשר בחוזה והצד השני לא ידע ולא היה עליו לדעת על כך, רשאי בית המשפט, על פי בקשת הצד שטעה, לבטל את החוזה, אם ראה שמן הצדק לעשות זאת; עשה כן, רשאי בית המשפט לחייב את הצד שטעה בפיצויים בעד הנזק שנגרם לצד השני עקב כריתת החוזה.
(ג) טעות אינה עילה לביטול החוזה לפי סעיף זה, אם ניתן לקיים את החוזה בתיקון הטעות והצד השני הודיע, לפני שבוטל החוזה, שהוא מוכן לעשות כן.
(ד) "טעות", לעניין סעיף זה וסעיף 15 - בין בעובדה ובין בחוק, להוציא טעות שאינה אלא בכדאיות העסקה.

עקרונות בסיסיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

עילת הטעות מבוססת על כך שכדי להתקשר בחוזה דרושה הסכמה של שני הצדדים, המבוססת על הבנת תוכן החוזה והנסיבות שאפפו את כריתת החוזה. העקרון הבסיסי העומד מאחורי הכרת החוק בפגם הטעות הוא האיזון בין הגנה מפני התקשרות בהסכם מחייב עקב טעות לבין שמירה על ביטחון העסקאות ויציבות מוסד החוזה[2].

האפשרות לטעון לפגם מבטאת את העובדה שהחוק הישראלי מבין שייתכן מצב בו נפלה טעות בחוזה ומאפשר היחלצות מחוזה זה היות שכפייתו על הצדדים נוגד את רצונם הראשוני ואת עקרון חופש החוזים. לעומת זאת, התנאים והסייגים להוכחת פגם הטעות מהווים התאמה של דיני החוזים לחיי המסחר והעסקים הדינמיים, הדורשים לעתים התעלמות מפגמים קלים ברצון של צד לחוזה ואכיפת חיובי החוזה.

הוכחת הטעות[עריכת קוד מקור | עריכה]

יסודות העילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

על מנת להוכיח התרחשותה של טעות, יש להראות את התקיימותם של כמה יסודות:

  • לשון החוק היא "מי שהתקשר בחוזה עקב טעות...". על כן, ראשית, יש להוכיח קיומו של חוזה תקף, וזאת על פי המבחנים השונים הקבועים בפרק א' לחוק החוזים.
  • יש להוכיח קיומה של טעות, משמע, אמונה של צד לחוזה שאינה תואמת את המציאות[3]. הטעות יכולה להיות כזו הנוגעת למצב עובדתי או חוקי, להוציא כזו שאינה נוגעת אלא בכדאיות העסקה. ישנן מספר דעות המפרשות ביטוי זה בדרכים שונות:
  1. טעות הנוגעת למצב הדברים בהווה או בעבר היא טעות שאינה אלא בכדאיות העסקה, משום שלגביה יש מקום לאמונה ברורה במצב דברים שגוי. זאת בשונה מטעות לגבי מצב דברים עתידי אשר, מטבעו, אינו ידוע בוודאות לאיש ואך טבעי לטעות לגביו[4].
  2. טעות הנוגעת לשווי הממכר היא טעות בכדאיות העסקה. להבדיל מטעות הנוגעת לתכונות הממכר או לתיאורו[5].
  3. טעות בנוגע לסיכון שצד לחוזה לקח על עצמו, במסגרת הסיכונים שכל אדם לוקח בעת שהוא כורת חוזה, תחשב לטעות שאינה אלא בכדאיות העסקה. לעומת זאת, סיכון שצד לחוזה לא לקח על עצמו לא ייחשב כעניין שבכדאיות העסקה[6].

גישה זו אומצה בהצעת חוק דיני ממונות, בה נכתב[7]: " בסימן זה - 'טעות' - בין בעובדה ובין בדין, למעט טעות שהסיכון לגביה מוטל על הטועה.

  • יש להראות קשר סיבתי בין הטעות לבין כריתת החוזה.

על הקשר הסיבתי הנדרש להוכחת פגם הטעות להיות סובייקטיבי. כלומר, האם אותו צד ספציפי שהתקשר בחוזה (לא האדם הסביר) התקשר בו בגלל הטעות ולא היה מתקשר בו לולא הטעות. רק במקרה כזה, ישנו קשר סיבתי המתאים לפגם הטעות. בנוסף, יש להוכיח שהצד התקשר בחוזה עקב הטעות, וזאת בנוגע לחוזה המסוים שלפנינו. אף אם הוכח שהיה מוכן להתקשר בחוזה זה למרות הטעות אך בתנאים שונים (מחיר נמוך יותר וכדומה) אין בכך כדי לסתור את הקשר הסיבתי הדרוש לצורך עילת הטעות[8]. בנוסף לכך, על הטעות להיות טעות יסודית שלגביה "ניתן להניח שלולא הטעות לא היה מתקשר בחוזה"[9]. יסודיות הטעות תבחן בקנה מידה אובייקטיבי, כלומר, הטעות צריכה להיות כזו שאדם סביר לא היה מתקשר בחוזה אם לא היה טועה בה[10].

טעות של אחד הצדדים וטעות של שני הצדדים[עריכת קוד מקור | עריכה]

סעיף 14 מבחין בין רמות שונות של טעות, כשההבדל ביניהן הוא ידיעה אודות הטעות או אי ידיעה, של הצד השני לחוזה. לדרגות אלה של הטעות ישנה משמעות בתוצאה הפגם.

טעות ידועה לצד השני[עריכת קוד מקור | עריכה]

סעיף 14(א) דן במצב בו צד לחוזה התקשר בחוזה עקב טעות יסודית והצד השני לחוזה ידע על כך או שהיה עליו לדעת על כך. כלומר, המדובר הוא בטעות חד צדדית. הדעות נחלקו בנוגע למשמעות הביטוי "על כך"- ידיעה של אילו עובדות נדרשת מהצד השני על מנת להיכנס לעילת הטעות הידועה?

  • על הטעות- על הצד השני לדעת על הטעות של עמיתו לחוזה בלבד[11].
  • על יסודיותה של הטעות- כפי שנאמר על ידי השופטת בן פורת[12]: "אפשר לראות צד לחוזה כמי ש״ידע או שהיה עליו לדעת ״, אם ידע על יסודיותה של הנחתו המוטעית של הצד השני, אף על־פי שגם הוא עצמו נתפס לטעות זהה או דומה" – כלומר, ידע שאילו עמיתו לחוזה טועה לגבי עניין זה, זוהי מבחינתו סיבה מהותית אשר בגינה יתקשר או לא יתקשר בחוזה.
  • על הטעות ועל יסודיותה- לפי גישה זו, שהיא המקובלת יותר, נדרשת ידיעה של הצד השני הן על טעותו של עמיתו לחוזה והן על היות טעות זו יסודית[13].

טעות לא ידועה[עריכת קוד מקור | עריכה]

סעיף 14(ב) לחוק מתייחס לטעות שהצד השני לחוזה לא ידע ולא היה עליו לדעת עליה. זוהי טעות אשר הצד השני לא היה מסוגל למנוע היות שלא היה מודע לה. על כן רמת חומרתה נמוכה מזו של טעות ידועה אשר אותה יכל הצד השני למנוע על ידי העמדת הטועה על טעותו[14].

תוצאות[עריכת קוד מקור | עריכה]

תוצאות הפגם משתנות בין טעות ידועה לטעות שאינה ידועה.

במצב של טעות ידועה ישנה אפשרות לביטול חד צדדי של החוזה בידי הצד הטועה[15]. עליו לעשות זאת בהודעה לצד השני תוך זמן סביר לאחר שנודע לו על הטעות[16]

משמבוטל החוזה ישנה חובת השבה הדדית של מה שקיבל כל צד על פי החוזה. במקרה בו ההשבה איננה אפשרית או לא סבירה- יש להשיב את שווי התמורות שהועברו במסגרת החוזה[17].

כן, במצב בו החוזה ניתן להפרדה לחלקים והטעות נוגעת רק לאחד מהם- ניתן לבטל את אותו חלק בלבד. אם ניתן להניח כי הטועה לא היה מתקשר בחוזה לולא העילה (שזהו אכן המצב של טעות יסודית) הוא רשאי לבחור בין ביטול החוזה כולו לבין ביטול חלקי[18].

במצב של טעות לא ידועה אין לצד הטועה אפשרות לבטל את החוזה לפי רצונו. במקרה זה עניין הביטול נתון לשיקול דעתו של בית המשפט, אשר רשאי, להיענות לבקשת הטועה ולבטל את החוזה. בנוסף לביטול החוזה יכול בית המשפט לחייב את הצד הטועה בפיצויים לצד השני עבור הנזקים שנגרמו לו בגין ההתקשרות בחוזה[19].

בית המשפט יבטל את החוזה אם ראה לנכון לעשות כך לאחר ששקל שיקולי צדק שונים ואיזן ביניהם, כגון[20]: חומרת הטעות, הפער בין התמורה שניתנה על ידי הטועה בגין טעותו לבין מה שקיבל בפועל, חומרת הפגיעה בטועה אם יוותר החוזה בעינו ואפשרויותיו לצמצם פגיעה זו. מנגד, ישקול בית המשפט את מידת הפגיעה במתקשר השני, את שינוי המצב שנוצר בינתיים, את מידת הפגיעה בצדדים שלישיים אם ישנם, את מידת הרשלנות של הצד הטועה ואת מועד הגשת התביעה לביטול (אם ישנו שיהוי משמעותי בינה לבין התרחשות הטעות ייטה בית המשפט לטובת הצד שאינו טעה. עניין זה ייבדק בטעות לא ידועה אך במסגרת שיקולי הצדק שכן חובת הביטול תוך זמן סביר איננה חלה מקום שבו בית המשפט הוא זה שמחליט על הביטול ולא הצד הטועה).

בנוסף לכך, לא ניתן לבטל חוזה על פי עילת הטעות, במקרה בו ניתן החוזה לתיקון, והצד השני לחוזה, בין אם ידע ובין אם לא ידע על הטעות, הודיע על נכונותו לתקן את החוזה לפני שבוטל[21].

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ חוק החוזים (חלק כללי) התשל"ג-1972, ס"ח 118.
  2. ^ גבריאלה שלו דיני חוזים - החלק הכללי (התשס"ה) 273.
  3. ^ שלו, שם, בעמ' 277; גישה זו אומצה בע"א 11/84 רבינוביץ נ' שלב, פ"ד מ(4) 533, 541.
  4. ^ גד טדסקי "טעות בכדאיות העסקה" משפטים יב 329, 332 (התשמ"ב)
  5. ^ ע"א 838/75 ספקטור נ' צרפתי , לב (1) 231, 239 (1977).
  6. ^ דניאל פרידמן "הסיכון החוזי וטעות והטעיה בכדאיות" עיוני משפט יד(3) 459, 465-466 (1989).
  7. ^ ס' 111 להצעת חוק דיני ממונות, התשע"א - 2011, ה"ח הממשלה 700.
  8. ^ דניאל פרידמן ונילי כהן חוזים כרך א 757-758 (1991).
  9. ^ ס' 14(א) לחוק החוזים (חלק כללי).
  10. ^ איל זמיר "טעות והטעיה בכריתת החוזה" ספר אור: קובץ מאמרים לכבודו של השופט תיאודור אור 203, 231 (אהרן ברק, רון סוקול ועודד שחם עורכים, 2013)
  11. ^ זאב צלטנר דיני חוזים של מדינת ישראל שער ראשון 189 (1974).
  12. ^ בג"ץ 221/86 כנפי נ' ביה"ד הארצי לעבודה, מא(1) 469, 479-480 (1987).
  13. ^ שלו, בעמ' 285.
  14. ^ ע"א 2568/97 כנען נ' ממשלת ארצות-הברית, נז(2) 632, 665 (2003).
  15. ^ ס' 14(א) לחוק החוזים (חלק כללי).
  16. ^ ס' 20 לחוק החוזים (חלק כללי).
  17. ^ ס' 21 לחוק החוזים (חלק כללי).
  18. ^ ס' 19 לחוק החוזים (חלק כללי).
  19. ^ ס' 14(ב) לחוק החוזים (חלק כללי).
  20. ^ פרידמן וכהן, בעמ' 717-719.
  21. ^ ס' 14(ג) לחוק החוזים (חלק כללי).



הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו ייעוץ משפטי.