לא נרדם בלילות

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
לא נרדם בלילות
לא נרדם בלילות.jpg
מידע כללי
מאת גיורא איילנד
שפת המקור עברית
סוגה עיון, אוטוביוגרפיה, אסטרטגיה, מלחמה
הוצאה
הוצאה ידיעות ספרים
שנת הוצאה 2018
מספר עמודים 414

לא נרדם בלילות הוא ספר עיון אוטוביוגרפי בהוצאת ידיעות ספרים, מאת האלוף במילואים גיורא איילנד, המתאר את קורות חייו של איילנד מתחילת דרכו בצה"ל ועד סיום תפקידיו כעבור 33 שנות שירות, בדרגת אלוף, דרך כל רמות הפיקוד שאותם עבר. בין היתר, הוא היה גם ראש אגף המבצעים, ראש אגף התכנון וחבר במטכ"ל. לאחר מכן התמנה לראש המטה לביטחון לאומי בתקופה של ארבע וחצי שנים מינואר 2002 עד יוני 2006.

תוכן[עריכת קוד מקור | עריכה]

איילנד התגייס לצה"ל ב-1970, התנדב לצנחנים, ושובץ בגדוד 890. בצנחנים עבר מסלול הכשרה כלוחם והשתתף באימונים ופעילות מבצעית במסגרת הגדוד והחטיבה, וכן עבר קורס מ"כים חי"ר וקורס קציני חי"ר. לאחר סיום הקורס שב לחטיבה ושימש כמפקד מחלקה בגדוד 890.[1] בספר הוא מתאר את מלחמת יום הכיפורים כמפגש הראשון שלו בקרב קשה עם האויב. הוא השתתף בקרב של החווה הסינית, במבצע אנטבה, במלחמת לבנון הראשונה, באינתיפאדה הראשונה, באינתיפאדה השנייה ועוד. הוא מתאר את כל תפקידיו מדרגת מפקד מחלקה, מפקד פלוגה, מפקד גדוד, מפקד חטיבה ועד לדרגת אלוף. הוא מתאר את פעילותו כקצין בבה"ד 1 ולאחר מכן כמפקד הבסיס. הוא שוטח בפנינו את הכשלים שלקח על עצמו לתקן. כאשר הדגש הוא על תקשורת, יחס אנושי, הקשבה, הקטנת כמות החוקים המיותרים וכתיבתם מחדש ויכולת לדון בעיקר.

ייחודיות הספר היא לא רק בפירוט המלא של האירועים, אלא ביכולתו הניתוחית. איילנד עוסק בעיקר בנושאים הבוערים והעכשוויים, כדי להעביר לקורא סדרת חינוך. ולא משנה מאיזה תחום בא הקורא. הוא מתאר את הקרבות מנקודת מבט סובייקטיבית, כמובן. אבל לאחר מכן יוצר ריחוק מסוים, המאפשר לקורא לראות גם את הצד האובייקטיבי של המצבים המתוארים. וזאת כאשר הוא מביא מספר נקודות או סעיפים, המאפשרים לו להראות, כשלונות מול הישגים ולבחון כל מצב לאשורו בהתאם לנתונים שיש בידיו.

איילנד טוען, שככל שמתקרבים אל הדרגות הנמוכות בצה"ל, חייבים ללמוד מעל לכל, דבר אחד עקרוני, תקשורת. לדעת לא רק איך לתת פקודות, איך לנסחן כראוי, בדיוק מרבי ובקצרה, אבל גם להיכנס לפרטי פרטים של האירוע בהכנות לקראתו. לעומת זאת, כאשר עולים בסולם הדרגות והתפקידים בצה"ל, חייבים כמובן לשכלל את יכולות התקשורת, ולא רק הבין-אישית, אלא בכל הדרגים ובכל פעילות מסוימת בצבא. בדרגות הגבוהות צריך לדעת, לפני לכל, לטפל בשאלות העקרוניות ומראש. לא כאשר האש כבר עולה בלהבות. אלא לתכנן תסריטים ותרחישים לכל מצב אפשרי, מראש. וכאן החשיבות היא לא לפרטי המבצע אלא למבנה הכולל את המהלכים העקרוניים ולבחור תחילה את המטרות המדויקות. הוא מביא מספר דוגמאות חינוכיות בנושא זה ומדגים, כיצד פקודות לא מנוסחות היטב, ארוכות, מסורבלות, גרמו לטעויות ואי-הבנות, שניתן היה למנוע אותן.

אך המרכיב החשוב ביותר שעולה מספרו, מסתכם באחד מהמשפטים האחרונים בספרו:

"יש לנו הישראלים בעיה תרבותית הנובעת מעודף מזיק של אגו, מעודף ביטחון עצמי, מזלזול באחר, מחוסר סבלנות, מזלזול בתהליכים, מהיעדר כבוד לחשיבה אינטלקטואלית ומעודף עצום של צדקנות. כל הגורמים - הדרג הפוליטי, הפקידות הבכירה וראשי מערכות הביטחון - סובלים במידה כלשהי מבעיות אלה וגם משפיעים זה על זה לרעה."[2]

זוהי מסקנה אחרונה בספר, שאליה מגיע איילנד לאחר ניתוחים מעמיקים בכל תחום שאליו הגיע, בו עבד שנים רבות והוכיח את עצמו. איילנד איננו חוסך מעצמו ביקורת עצמית נוקבת ולעיתים אף אכזרית, עד כדי רצון למצות עם עצמו את כאב האובדן האנושי, החומרי, המדיני וכדומה. אך הדוגמה האישית הזו לא באה כדי להאדיר את שמו, אלא כדי להנחיל תרבות צבאית אחרת בצה"ל. וכמובן, ככלל, בכל תחומי הפעילות בישראל. ולהוכחה לכך, הוא אומר: "אין לי פתרונות קסם. ישנם דברים הניתנים לשיפור על ידי אימוץ מחייב של תהליכים נכונים, אך אין זה מספיק. שיפור אפשר להשיג בהדרגה אם לפחות נכיר בקיומן של החולשות הישראליות הייחודיות. הצרה היא שאחת החולשות שלנו היא חוסר היכולת להכיר בזה שיש לנו חולשות."[3] הוא מסיים.

בניגוד לביקורת כאילו הוא מטפל יתר על המידה בסיפורו האישי, נראה שדווקא באמצעות הטיפול בסיפורו האישי, איילנד מציג את הבעיות העקרוניות של צה"ל, תוך כדי מסע התנסות אישית המאפשר לו, מתוך ניסיון אישי, לבנות מערך לימודי לכלל העוסקים בנושאי הביטחון, המודיעין וצה"ל. גם בחלק העוסק בנושאי המדיניות, איילנד לא נוהג ביד רכה בפוליטיקאים, בראשי הממשלה, בקבינט על טעויותיהם, אלא ובעיקר מתוך דגש מתמיד על דרכים למציאת פתרונות בכל תחומי העיסוקים שבהם נגע במהלך כהונותיו השונות.

לאורכו ולרוחבו מציע איילנד פתרונות ולא רק בתחום הביטחוני, אלא גם במערכות היחסים הקשות בין פוליטיקאים, בגלל המבנה הפוליטי במדינה, כאשר ראש ממשלה רואה בשר החוץ שלו או בשר הביטחון שלו, יריבים פוליטיים, אם כן שואל איילנד, איך אנחנו רוצים שהממשלה תפעל כראוי. ומציע לשנות את שיטת הבחירות.

לממשלה וגם לקבינט שלה, אין סדר יום הבנוי בצורה שמאפשרת לבחון את השאלות בדרך הנכונה והראויה. משום שהם נוהגים להתכנס כדי לכבות שריפות, ולא על מנת לדון מראש, לעצם העניין. בעיות של אגו מכסות לא פעם על הנושא העקרוני. אין דיון עקרוני בנושא המטרה או האינטרסים הישראלים מראש, אלא רק כאשר מדובר בבעיה בוערת. איילנד מביא דוגמאות רבות, כמו זו של מלחמת לבנון, עזה, ושאלת פתרון שתי המדינות. הוא מביא בכל נושא כמעט, תפיסה אחרת ומקורית יותר מזו הקיימת בשטח. אך בעיקר מהי הדרך העקרונית להעלות נושאים לדיון שנים לפני שהאש פורצת. איך מוטל על הצבא להביא לכל מפגש, לא רק הצעה אופרטיבית אחת, אלא מספר רב של חלופות, כדי לאפשר לקבינט לקבל החלטות כראוי. למעשה בשטח, גם הקבינט וגם הממשלה, מקבלים החלטות שגויות משום שלא דנו במטרות האמת, מראש. וכך מגיעים לדיון רק בתוכנית פעולה אחת. דוגמה לביזבוז זמן וחוסר אפקטיביות, היא כאשר אנשי המודיעין מדברים הרבה וכל אחד מהם חוזר על דברי חברו בדיון, ולא נותר זמן אלא לדיון על פרטי הפעולה וזהו. אין חלופות. אין דיון עקרוני לפני ה"תכלס" הישראלי.

הספר מתובל בסיפורים אישיים, בחוש הומור רב. וכן בצילומים ייחודיים המתעדים את חייו של הכותב.

איילנד מסכם על פי דרכו לפי סעיפים[עריכת קוד מקור | עריכה]

א) חייבת להיות מתודולוגיה נכונה, בתהליך קבלת החלטות בכל הדרגים בצבא. לא מדובר בנוהל נוקשה ופורמלי. כי גם כאן יש יותר מדי חוקים, וחייבים לקצץ בהם, במקום להוסיף עוד ועוד, שלא מאפשרים ליצירתיות ולמקוריות היהודית - ישראלית לבוא לידי ביטוי. להימנע מהנחת הנחות מוטעות, אף על פי שזו נטייה אנושית, יש להתגבר עליה, לבחון ולברר כל דבר עד שהתקשורת תעבור במדויק והדרג המחליט יהיה קרוב ככל יכולתו למציאות האובייקטיבית.

ב) התחושה הישראלית שהרשעים נמצאים בצד השני ואנחנו הצדיקים, המנסה לתאם בין אידאולוגיה אישית לאידאולוגיה קבוצתית, מדינית, זו דרך שבה אנשים מתאהבים בעצמם, באידאולוגיה הקבוצתית שלהם. וכך נוטים שלא באשמתם לבצע טעויות ולקבל החלטות מוטעות, שאינן מאפשרות הפרדה בין האישי, הקבוצתי ובין מציאות אובייקטיבית. לדוגמה, הסכסוך הישראלי-פלסטיני, מדוע העולם מתעניין בו, בעוד יש כל-כך הרבה מקומות בעולם עם בעיות קשות יותר משלנו. אין ספק שמדובר באנטישמיות. איילנד מסביר שיש לכך סיבה הגיונית אובייקטיבית. העם היחיד בעולם שחי ללא זכויות, ללא שוויון אזרחי, תחת כיבוש הוא העם הפלסטיני, ועל כך מתלונן העולם. העולם אומר לנו שזו תופעה בלתי-קבילה בתקופה זו של המאה העשרים ואחת. אמירה זו באה כדי להדגיש כי המודל הקיים חייב להשתנות, כי אסור לנו להתעלם מהיבטים שאינם נוחים לנו. גם אם אנחנו חושבים שאנחנו צודקים בפעילויות רבות שלנו. חייבים לדעת להקשיב לכל המרכיבים ונקודות המבט. ולאפשר לדעות הפוכות משלנו לבוא לידי ביטוי. איילנד אינו חוסך מאיתנו ביקורות שזכה להם לא רק ממפקדיו, מראש הממשלה, הזה או האחר, ומהם למד והסיק מסקנות כדי לשפר את עצמו. הוא מספר על ביקורת שזכה לה בדיון שקיים בקורס שנתי שנתן באוניברסיטת תל אביב[4]. ההנחה היא שהוא הקשיב לטענות ולוויכוחים של הסטודנטים, וניסה להעביר להם את דעתו, מתוך הקשבה וכבוד הדדי.

ג) מדיניות ודיפלומטיה שמטרתן להביא למהלכים מדיניים מוצלחים, הם מן הסתם מהלכים שמתקיימים בחשאי, על מנת לשכנע צד שלישי כדי שיפעל לקידום אינטרסים ישראלים. אלא שבמשרד החוץ הישראלי התמקמה תרבות ארגונית המעדיפה פעילות הסברה חיצונית ומוחצנת אך לא יעילה, על פני מהלכים מתוחכמים שמחייבים יוזמה, יצירתיות, דמיון, מקוריות ויכולת לקחת סיכונים. תכונות התיחכום והסיכון העצמי לא קיימות בדרך כלל אצל דיפלומטים ישראלים.

ד) נורמה פסולה להציע לשר, למנהל בכיר, או לראש ועדה, פתרון אחד בלבד למצב הקיים, במקום להציע הצעות רבות, יצירתיות, מקוריות ומגוונות. ובנוסף להציג יתרונות וחסרונות לכל חלופה. ולבסוף אפילו לתת המלצה לאחת מהן שהוועדה בחרה. אך לא להציג רק הצעה אחת לפתרון.

ה) "הסורים כבר על הגדרות" הוא מושג המתאר בצה"ל שרק כאשר מגיע אירוע חמור, מגיבים אליו מאוחר מדי, מבלי לתכנן כראוי ולבחון מראש את כל המצבים האפשריים בתסריטים ראויים לאירוע שניתן לחזותו מראש. במצב כזה קטנה כמות האפשרויות לפעולה, ומקבלים החלטות בחופזה.

ו) "עסקת חבילה" ממשלה מנהלת שני משאים ומתנים בעת ובעונה אחת. האחד עם הצד השני, על המהות. ואחד נוסף סמוי, במקביל, עם דעת הקהל במדינתה. והיא זקוקה להצליח בשניהם. כאשר ההסכם מעניק חצי חצי, לכל צד, העם בישראל ישאל, איך ייתכן שלא קיבלנו יותר? אם אנחנו הצודקים והטובים יותר? הוא מביא את דוגמת עוגת הגבינה ועוגת השוקולד, כדי להדגיש היטב כיצד ניתן לסבר את אוזני העם[5]. וכן את דוגמת המשא ומתן בעניין הגרעין האיראני. למשל, איילנד סבר שיש לשלב לנושא המהותי הנדון, תחומים נוספים שבהם ארצות הברית תגיע להסכמות עם רוסיה, כדי ששתי המדינות תעמודנה יחדיו כדי למנוע את הגרעין האיראני. כך גם בעניין עזה, לשלב מספר נושאים רחב כדי לאפשר שיחרורו של גלעד שליט ופתרון משולב לנושאים אחרים בעסקת חבילה.

ז) מפקד זוטר יעסוק בפרטי פרטים של הפעולה הצבאית. ברמה האסטרטגית יש לעסוק ביסודיות בדברים החשובים באמת, במרחב הכוללני ביותר.

ח) הכרח של דיאלוג בין הדרג המדיני לצבאי. המטכ"ל מעצם הגדרתו הוא דרג אסטרטגי, לכן חובה עליו לעסוק בנושאי צבא ומדיניות. לכן הדיאלוג בין הצבא והממשלה חייב להיות פתוח, בגובה העיניים וללא כל היראכיה. היראכיה תהיה קיימת רק בעניין ההחלטה הסופית. הצבא יהיה כפוף להחלטות הממשלה, אך לפני ההחלטה הסופית זכותו וחובתו לומר הכל. איילנד מתאר מצב, לאחר שסיים תפקידו במל"ל, שבו אולמרט מנסה באמצעות שליחו ארדואן להגיע להסכם שלום עם סוריה.

ט) המהלך המדיני חייב להקדים את המהלך הצבאי. היות שהתגובות הבינלאומיות, דעת הקהל ועקרונות המשפט הבינלאומי מקבלים חשיבות גדולה יותר בימינו, מאשר בעבר. אם ישראל מתכוונת לבצע שינוי מציאות, היא חייבת קודם כל לקיים דיאלוג עם ארצות הברית.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ בספרו "לא נרדם בלילות" עמ' 20
  2. ^ עמ' 406
  3. ^ עמ' 406
  4. ^ קורס "מדיניות החוץ והביטחון של ישראל", לתואר שני בפקולטה למדעי המדינה, באוניברסיטת תל אביב 2007 "היו לי עימותים רבים עם הסטודנטים שלי, שטענו בלהט מול ההסברים שלי ש"לא ככה עושים את זה" או "תביא לנו ספר שמוכיח שמה שאתה אומר גם כתוב". אחת הסיבות לכתיבת ספר זה היא שיהיה ספר כזה..." עמ' 368, שם
  5. ^ עמ' 404