לילא כילאני

From ויקיפדיה
Jump to navigation Jump to search
לילא כילאני
لَيْلَى كيلاني
לילא כילאני בפסטיבל הקולנוע בפריז (אנ')
לילא כילאני בפסטיבל הקולנוע בפריז (אנ')
לידה 1970 (בת 50 בערך)
מרוקומרוקוקזבלנקה, מרוקו
מדינה מרוקומרוקו  מרוקו
עיסוק מפיקה ובמאית

לילא כילאניערבית: لَيْلَى كيلاني; נולדה בשנת 1970) היא מפיקה ובמאית מרוקאית[1]. סרטיה הידועים שלה כוללים את הסרטים "טנג'יר" (2003) ו"המקומות האסורים שלנו" (2009). "על קרש הקפיצה", סרטה העלילתי הראשון, הוקרן במסגרת "שבועיים של הבמאים" בפסטיבל הקולנוע בקאן 2011 וזכה בפרסי הסרט, הבימוי והשחקנית בפסטיבל טאורמינה 2011. כילאני נולדה בעיר קזבלנקה שבצפון אפריקה.

רוב הסרטים של כילאני עוסקים באופי הפוליטי והחברתי-כלכלי של מקומות שונים, ולעיתים קרובות הם מתמקמים בארץ מולדתה. בסרטי התיעוד שלה מתארים אזורים פגועים במרוקו, ועוסקים גם בתנאי החיים הקשים. כילאני מתגוררת בפריז ובטנג'יר[2].

ביוגרפיה[edit source | edit]

לילא כילאני למדה לתואך מוסמך בהיסטוריה ותרבות של המזרח התיכון בפריז, בבית הספר ללימודים גבוהים במדעי החברה. בסוף שנות ה-90 ועד תחילת שנות ה-2000, כילאני עבדה כעיתונאית עצמאית ועשתה את הסרט הדוקומנטרי הראשון שלה "Tanger, La Reve De Bruleurs" (טנג'יר), סרט המספר על מהגרים צעירים מאפריקה המסתגלים לחיים בטנג'יר שבמרוקו[3]. כילאני המשיכה ליצור סרטים דוקומנטריים לפני שביימה סרט עלילתי באורך מלא בשנת 2011.

קריירה[edit source | edit]

לילא כילאני צילמה סרטי תעודה, שלעיתים קרובות, נוגעים בביוגרפיה האישית שלה. הסרט "Tanger, La Reve De Bruleurs" (טנג'יר חלומם של הבוערים), מציג את נקודות הבט האישית שלה על העיר טנג'יר השוכנת על מצר גיברלטר, כשבצדו השני של המצר נמצאת ספרד, הכניסה ליבשת אירופה. הסרט עוקב אחרי צעירים שחולמים להגר לאירופה. במאי 1991 נחתמה אמנת שנגן ומאז נדרשים אזרחי אזור המגרב לקבל ויזה לאירופה והעיר טנג'יר היא בסיס לכניסה בלתי חוקית לאירופה של מרוקאים, אזרחי מאלי, סנגל, מאוריטניה ומדינות אפריקה האחרות. הם נקראים בדיאלקט המרוקאי מקומי הבוערים, משום שהם מוכנים לעשות הכל כדי לעזוב, אפילו לשנות את זהותם[4]. היא סיפרה בראיון לעיתון הצרפתי "לה מונד" כי המושג "Bruleur" נועד לסמל את שריפת הזהות, במיוחד את זהות המהגרים הצעירים שמוצגים בסרט. כילאני ממשיכה להזכיר כי תנאי המדינה אינם מספיקים כדי לקיים את החלומות שלהם, ולכן הם חייבים לתפוס את עצמם ולשרוף את זהותם[5].

אחד מסרטיה הדוקומנטריים המוכרים ביותר הוא הסרט "Nos Lieux Interdits" (המקומות האסורים שלנו), אותו צילמה בשנת 2008. סרט תיעודי זה הוא על סיפור המתרחש בשנות ה-70 על שלטונו של המלך המרוקאי חסן השני, המספר את סיפורי המשפחות בתקופת שלטונו. סרט זה זכה בפרס בפסטיבל הסרטים הפאן-אפריקאי ה-21. סרט תיעודי זה, הוביל אותה מאוחר יותר לביים את סרטה הראשון "On the Edge" (על קרש הקפיצה) אשר הוקרן לראשונה במאי 2011 בפסטיבל הקולנוע בקאן[6].

פילמוגרפיה[edit source | edit]

שם הסרט במקור שם הסרט בעברית שנה הערות
Tanger, La Reve de Bruleur (צר') טנג'יר 2002 סרט דוקומנטרי
Zad Moultaka פגישה, עם ברז 2003 סרט דוקומנטרי
Our Forbidden Places (אנ') המקומות האסורים שלנו 2008 סרט דוקומנטרי
On the Edge (אנ') על קרש הקפיצה 2011 סרט באורך מלא

קישורים חיצוניים[edit source | edit]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא לילא כילאני בוויקישיתוף

הערות שוליים[edit source | edit]

  1. ^ Leïla Kilani, באתר "spla"
  2. ^ "Personnes | Africultures". Africultures (בצרפתית). בדיקה אחרונה ב-17 בנובמבר 2018. 
  3. ^ Biographie de Leïla Kilani, באתר "Africultures"
  4. ^ TANGER, LE RÊVE DES BRULEURS, Institut francais (בצרפתית)
  5. ^ "J'étais une littéraire, je sacralisais l'écrit, mais pas l'image", ‏ Clarisse Fabre, באתר "Le Monde.fr"
  6. ^ Sur la planche / On the Edge by Leïla Kilani (review), Clarisse Fabre ‏, באתר "Project MUSE" ‏, 11 בספטמבר 2007