מבחן התפסת נושא

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

מבחן התפסת נושא או מבחן TAT (ראשי התיבות של שם המבחן באנגלית: Thematic Apperception Test), הוא מבחן השלכה פסיכולוגי, המיועד להערכה פסיכולוגית של מאפייני אישיות ומערכות יחסים של האדם. המבחן מהווה אחד מחמשת המבחנים המקובלים המועברים לנבדקים על ידי פסיכולוגים בארץ ובעולם, במסגרת סוללת המבחנים הבסיסית לאבחון פסיכולוגי.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

מבחן ה-TAT פותח החל משנות ה-30, ויצא לאור ב-1943, על ידי הפסיכולוגים הנרי מארי וכריסטיאנה מורגן. הם עבדו במרפאה באוניברסיטת הרווארד, ופיתחו את המבחן ככלי לבדיקת מאפייני אישיות של נבדקים במחקרים שונים. לאחר מלחמת העולם השנייה, התרחב השימוש בו גם לצרכים קליניים של פסיכולוגים, לאבחון מטופלים ונבדקים. לטענת חסידיו, המבחן מסייע לחשוף רגשות, צרכים ומניעים של הנבדק, שהם מודחקים ולא מודעים. בשנות ה-70 עודדה תנועת הפוטנציאל האנושי (תנועה מייסודם של פסיכולוגים הומניסטים ואחרים), את השימוש במבחן על ידי פסיכולוגים מול מטופליהם, במטרה לסייע למטופלים להבין טוב יותר את עצמם ולתרום לצמיחתם האישית.

שיטת ההעברה[עריכת קוד מקור | עריכה]

המבחן כולל 31 כרטיסי תמונות, שרובן מתארות דמויות במצבי חיים שונים או במהלך קונפליקט רגשי. התמונות הן בצבעי שחור-לבן, אחד מהם ריק (לבן). הן מובְנות יחסית למבחן אחר בסוללת המבחנים, מבחן כתמי הדיו של רורשאך, אך יש בהן מידה מסוימת של עמימות, שאמורה לגרות את הנבדק להשליך עליה תכנים לא מודעים.

חלק מהתמונות מיועדות לגברים בלבד, חלקן לנשים, וחלקן לשני המינים. במהלך האבחון, נעשה שימוש רק בחלק מהתמונות. מתוכן בוחר הפסיכולוג לפחות 10 תמונות, חלקן "כרטיסי חובה" שמוצגים לנבדק (בהתאם למינו), וחלקן נתונות לבחירתו של הפסיכולוג.

בתחילת האבחון, הפסיכולוג אומר לנבדק כי הוא עומד להראות לו מספר תמונות, בזו אחר זו, וכי הוא מבקש שהנבדק יבנה סיפור דרמטי לכל תמונה. הסיפור צריך לכלול תיאור לגבי מה קורה בתמונה עכשיו, מה הוביל לכך (מה קרה קודם), מה האנשים חושבים או מרגישים, ואיך לדעתו הסיפור יסתיים בסוף.

קביעת ציונים ופירוש[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר ההעברה, הסיפורים שהנבדק סיפר על התמונות מנותחים ונבדקים היטב, במטרה להבין מתוכם את הרגשות, הצרכים והקונפליקטים הלא-מודעים שמניחים שהוא השליך על התמונה.

לאורך השנים פותחו מספר מערכות ציינון (מתן ציונים) לניתוח הסיפורים, במטרה ליצור שיטתיות ועקביות בציינון ובפרשנות הסיפורים. מערכת ציינון מקובלת יחסית היא ה- Short Form של לאופולד בלאק, חוקר שעבד עם הנרי מוריי על פיתוח המבחן בשנות ה-40. לאחר מספר שינויים שעשה בלאק במערכת הציינון לאורך השנים, קבע לבסוף עשרה קריטריונים, ביניהם ניתוח הנושא העיקרי (תמה) בכל סיפור, הגיבור המרכזי, צרכים, תפיסת הסביבה, חרדות, מנגנוני הגנה ועוד. בסיום הניתוח מסוכמים הממצאים מכל הקריטריונים בכל הסיפורים, למציאת מכנה משותף ודפוסים שחוזרים על עצמם, ולהפקת תמונה רחבה של אישיות הנבדק.

מערכות ציינונים נוספות שנחשבות מקובלות כיום, הן ה-DMM ‏(Defense Mechanisms Manual), שמעמיקה בניתוח מנגנוני ההגנה של הנבדק כפי שהם מתבטאים בסיפורים; וכן ה-SCOR ‏(Social Cognition and Object Relations), שעוסקת בהערכת מספר ממדים הקשורים למערכות יחסים חברתיות, על פי תאוריית יחסי אובייקט.

CAT ו- SAT[עריכת קוד מקור | עריכה]

מבחן ה-TAT נועד במקור לילדים ומבוגרים כאחד, החל מגיל ארבע. עם זאת, לאורך השנים נטען כי הדמויות מעוררות הזדהות של הנבדק רק מגילאי 7-8 ומעלה. לאופולד בלאק בנה ב-1949 את מבחן ה-CAT ‏(Child Apperception Test), גרסה לילדים בגילאי 3-10, שמורכבת מעשר תמונות, בהן מופיעים ציורי בעלי חיים, במקום דמויות אנושיות. דמויות בעלי החיים בתמונות עוסקות בפעילויות אנושיות, שהן רלוונטיות לגילאי הילדים. התמונות נוצרו בהתאם להשערה כי ילדים מזדהים בקלות רבה יותר עם תמונות של בעלי חיים, ומרגישים פחות מאויימים מהן. לפיכך, התמונות עשויות לתרום יותר בעירור דמיונם ובסיפור הסיפורים, בדומה לדמויות בעלי חיים בסיפורי ילדים. לילדים בתחילת גיל בית הספר, נבנתה גרסת CAT-H ‏ (Child Apperception Test - Human), שכוללת עשר תמונות עם דמויות אנושיות במקום בעלי חיים, באותם מצבים שמופיעים ב-CAT. ציינון וניתוח הסיפורים ב-CAT וב-CAT-H נעשה על פי אותן מערכות ציינון המקובלות ב-TAT.

ב-1973 בנה בלאק גרסה נוספת של מבחן התפסת הנושא, ה-SAT ‏(Senior Apperception Test), המיועדת לקשישים. ההנחה היא שתמונות שיכללו דמויות קשישות יותר מאלו שב-TAT, במצבי חיים שרלוונטיים יותר לגיל הזקנה, יעוררו יותר הזדהות בקרב נבדקים קשישים, ויניבו סיפורים עשירים יותר. בדומה ל-CAT, גם ציינון הסיפורים ב-SAT נעשה לפי מערכות הציינון של ה-TAT.

ביקורת[עריכת קוד מקור | עריכה]

כמבחן השלכה, ספג מבחן התפסת הנושא לא מעט ביקורת. בדומה למבחן רורשאך, נטען כי המבחן מבוסס על הנחות פרוידיאניות מיושנות בדבר קיומם של מנגנונים כגון הדחקה והשלכה, שלא ניתן להוכיח את קיומם במחקרים אמפיריים. לפיכך נטען כי למבחן אין תוקף מדעי (כלומר הוא לא בודק את מה שהוא נועד לבדוק), וגם לא מהימנות (למשל הציינון של סיפורים אינו עקבי בין בוחנים שונים, בשל מערכת הציינון שאינה מספיק שיטתית ונתונה לפרשנויות).

ביקורת נוספת נוגעת לכרטיסי התמונות - נטען כי הדמויות שבאיורים נראות מיושנות מאוד, דבר שיוצר ריחוק מסוים בין הנבדק לדמויות, מפחית את מידת ההזדהות שלו עימן, ולפיכך הסיפורים שהוא מספר עליהן לא משקפים נאמנה את אישיותו. כן נטען כי התמונות מעוררות בנייה של סיפורים שליליים יחסית לצילומים או תמונות אחרות.

שימושים יישומיים של המבחן[עריכת קוד מקור | עריכה]

למרות הביקורת, המבחן משמש כיום כחלק מסוללת המבחנים הפסיכולוגים הבסיסית לאבחון בארץ ובעולם. בנוסף לצרכים קליניים של אבחון אישיות או הפרעות נפשיות שונות, הוא משמש גם לצורכי מחקר, למשל בחקר תכנים לא מודעים כגון חלומות ופנטזיות. בנוסף הוא משמש לעתים במבחני מיון תעסוקתיים למקומות עבודה. בישראל הוא משמש לעתים במיון לתפקידים מסוימים בצה"ל, כגון מבחני המבד"ק (מבדקי קצונה) הממיינים מועמדים לקורס קצינים.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Leopold Bellak, David M. Abrams, (1996), The T.A.T., The C.A.T., and The S.A.T. in Clinical Use, Allyn & Bacon

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]