חרדה

"חרדה" מאת אדוורד מונק (1894)

חֲרָדָה היא מצב פסיכולוגי ופיזיולוגי בו האדם חש פחד ואי שקט פיזי ונפשי, בשל מחשבה שמשהו רע עומד לקרות. מחשבות מעוררות חרדה עשויות להיות מחשבות הן על איום וסכנה ממשיים והן דמיוניים, ועשויות להופיע באופן מודע כמו גם שלא במודע. החרדה מתאפיינת בתחושות פיזיות כגון דופק מהיר, נשימה מהירה, הזעה, "גלובוס היסטריקוס", חולשה, רעד ותחושת עילפון/סחרור וכן במתח נפשי, חשש, דאגה ותחושות פחד.

חרדה נבדלת מפחד בכך שהיא רגש שלילי מעורפל שאיננו קשור לגירוי חיצוני מסוים, או הקשור לגירוי הנתפס כסכנה עתידית, בעוד שפחד הוא תגובה לסכנה ממשית ומיידית. כתוצאה מכך, פחד מביא לתגובת הילחם או ברח, בעוד חרדה, הנתפסת כתגובה לדבר הבלתי ניתן לשליטה או שלא ניתן להימנע ממנו, גורמת לתחושת חוסר אונים. עוצמת החרדה יכולה להשתנות מחרדה קלה ועד חרדה קיצונית ובלתי נסבלת.

תסמינים אופייניים

לחרדה יש תסמינים פיזיים ופסיכולוגיים אופייניים.

• תסמינים פיזיולוגיים - עוררות פיזיולוגית של מערכת העצבים הסימפתטית הבאה לידי ביטוי בתסמינים כגון: פעמת, בחילה, כאבים בחזה, קוצר נשימה, כאבי בטן או כאב ראש, תנועות מעיים מהירות, צורך דחוף להטיל שתן, טשטוש ראייה, סחרחורת או חולשה. כמו כן לחץ הדם וקצב הלב עשויים לעלות, ותיתכן הזעה מוגברת. סימנים חיצוניים נוספים של חרדה עשויים להיות עור חיוור, רעידות והרחבת אישונים.
• תסמינים פסיכולוגיים - כגון אי שקט, מתח, פחד מפני העתיד, חוסר ודאות, מחשבות חוזרות ונשנות של פחד ודאגה, חוסר ביטחון, צורך לקבל הגנה מאנשים אחרים או מאמצעי ביטחון כלשהם, ועוד.

מיעוט מהאנשים שחווים חרדה עשויים גם לחוות תחושת אימה או פאניקה. התקף פאניקה מגיע בדרך כלל באופן פתאומי, ובמהלכו נוצרת תפיסת סכנה אמיתית, למרות שסכנה כזו אינה קיימת במציאות. התקף פאניקה דומה מאוד לתחושת פחד עמוקה, והאדם החווה אותו עשוי לבלבל בינו לבין התקף לב, אסתמה ועוד.

בספרות המחקרית נהוג להבחין בין חרדה מצבית לחרדה תכונתית. חרדה מצבית מופיעה לזמן קצר בעת תחושת סכנה, בעוד חרדה תכונתית קיימת אצל האדם לטווח ארוך. חרדה תכונתית משקפת נטייה יציבה להגיב בתחושות והתנהגויות של חרדה מצבית, בציפייה קבועה יחסית למצבי איום. חרדה תכונתית מקושרת לתכונת אישיות נוירוטית.

אבחון של חרדה במטרה לברר האם היא חמורה עד כדי הפרעת חרדה, נעשה על ידי פסיכיאטר. הפסיכיאטר עורך אנמנזה ושואל את הנבדק שאלות לגבי ההיסטוריה הרפואית והנפשית שלו, מברר את שכיחות התסמינים, עוצמתם ומשך הזמן שלהם, ובעיות בתפקוד הנגרמות מהופעת תסמינים אלו. לעיתים הנבדק ממלא שאלון שנועד לברר את מאפייני החרדה, כגון השאלונים של בק (Beck Anxiety Inventory),‏ צונג (Zung Self-Rating Anxiety Scale)‏ והמילטון (HAM-A - Hamilton Anxiety Scale).

גישות פסיכולוגיות לחרדה

לפי התאוריה הפסיכואנליטית, תחושת החרדה נוצרת על ידי המבנה הראשוני והיצרי של האישיות, הסתמי (איד) המתמודד עם דרישות המציאות ועם הסופר אגו. היא נועדה לגלות סכנות פנימיות וחיצוניות ולהזהיר את האדם מפניהם. חלק מהתהליכים המתקיימים בנפש נמצאים בלא-מודע של האדם. זיגמונד פרויד פירט שלושה סוגי חרדה:

• חרדה מציאותית - שמזהירה את האדם מפני סכנות ממשיות.

זו יכולה להיות חרדה בשל בעיות בריאות אצל האדם או מישהו מקרוביו, חרדה כלכלית, חרדת נטישה, חרדה ביטחונית, חרדה מבעלי חיים, חרדה מחושך, קפיופוביה (חרדה משוטרים), חרדת בחינות או פחד גבהים.

• חרדה נוירוטית - שהיא למעשה חשש מעונש - חשש שהאני (אגו), המבנה האישיותי שמתווך בין הדחפים והיצרים של הסתמי לבין דרישות המציאות, יאבד שליטה על הסתמי, וכך עלול האדם להיענש על מעשיו.
• חרדה מוסרית - שמתבטאת ברגשות אשמה שנועדו להזהיר את האדם מפני עונשים חמורים ביותר, כביכול, שצפויים לו אם יבצע מעשה לא מוסרי בעיניו של האני עליון (סופר אגו), מבנה אישיות נוקשה שאחראי על ערכיות ומצפון האדם.

לעומת זאת, לפי הגישה הביהביוריסטית, חרדה לא מתרחשת בתהליכים פנימיים מסוג זה, אלא נוצרת בתהליך של התניה קלאסית, בה גירוי חיצוני שהיה נייטרלי מקושר עם תגובת פחד, וכך מתבססת תחושת חרדה סביב גירוי זה. לטענת הביהביוריסטים, זהו התהליך שברמות קיצוניות שלו עשויות להיווצר פוביות. אחד הכלים בהם ניתן לתת מענה למצבים מסוג זה הוא טכניקת הרפיה.

גורמי סיכון להתפתחות הפרעת חרדה

חשיפה להתעללות מינית או גופנית בילדות מהווה גורם סיכון משמעותי להפרעות דיכאון וחרדה בחיים הבוגרים. לנטייה להפרעות חרדה ולחלק מהתסמינים הגופניים הנלווים אליהן, כמו נטייה לסחרחורות או למעי רגיז, נמצא גם בסיס גנטי.

על פי סקר בריאות הנפש העולמי, ההסתברות לפתח הפרעת חרדה או דיכאון יורדת עם הגיל. הפרעות דיכאון או חרדה גורמות למוגבלות בעיקר בתחומים של יחסים חברתיים ויחסים בין אישיים. בתחומים של עבודות הבית או עבודה מחוץ לבית, אחוז המדווחים על מוגבלות גבוהה מסיבות נפשיות לא שונה מאחוז המדווחים על מוגבלות גבוהה מסיבות גופניות. השילוב של הפרעה נפשית מתחום הפרעות מצב הרוח והחרדה ומחלה גופנית גורם לחוויה סובייקטיבית של מוגבלות גבוהה יותר מאשר חוויה הפרעה נפשית בלבד, ויותר מאשר מחלה גופנית בלבד. בישראל, אחוז הפונים לטיפול בגלל הפרעות חרדה היה הגבוה ביותר בהשוואה לשאר המדינות. לעומת זאת, בהפרעות דיכאון, אחוז הפונים לטיפול בישראל היה נמוך בהשוואה לרוב המדינות.

בכתב עת בריטי שפורסם בשנת 2017, נטען כי אחת הסיבות שחרדה היא מצב מתמשך היא העובדה שרבים מהאנשים מאמינים שחרדה היא חיובית. בכתבה הוסבר כי ברגע שהאדם לוקח את החרדה שלו ככלי עבודה יום-יומי שבעזרתו הוא מונע מאסונות להתרחש ומסתמך עליו, כך החרדה תשוב ותתקוף אותו לעיתים יותר קרובות בחייו.

הבסיס הביולוגי

מעגלים עצביים בהם מעורבים אזורי מוח כמו האמיגדלה וההיפוקמפוס, הם אלו שנחשבים כבסיס הביולוגי של החרדה. בניסויי סריקות PET נמצא כי בעת הצגת ריח או טעם דוחים או מאיימים, מוגברת זרימת הדם לאמיגדלה, והנבדקים דיווחו על תחושת חרדה מתונה. הממצאים עשויים להעיד על כך שמקורה של תחושת החרדה הוא במנגנון פיזיולוגי שנועד להגן על האדם על ידי מניעת התנהגויות מזיקות.

תגובת הגוף להופעה של גירוי מאיים היא הפעלה של ציר ההיפותלמוס-בלוטת יותרת המוח-בלוטת יותרת הכליה (ציר ה-HPA). גרעין האמיגדלה מפעיל את ההיפותלמוס, שבתורו מפריש את ההורמונים CRH וזופרסין אל ההיפופיזה שבתגובה מפריש את ההורמון ACTH שמגיע עם זרם הדם אל בלוטת יותרת הכליה, כשהתוצר הסופי הוא הפרשה של קורטיזול מבלוטת יותרת הכליה. הקורטיזול מוכר כ"הורמון הדחק", היות שהוא משפיע על המטבוליזם בגוף, מעודד עליה ברמת הגלוקוז בדם, מסייע בפירוק של גליקוגן בכבד, מעלה לחץ דם ומפחית את תגובות מערכת החיסון. בנוסף יש הפרשה של הורמונים קטכולאמינים (אדרנלין ונוראדרנלין) מבלוטת יותרת הכליה. הקורטיזול וההורמונים הנוספים המשתחררים מבלוטת יותרת הכליה מובילים לעלייה בקצב פעימות הלב וקצב הנשימה (על מנת שיגיע יותר דם עשיר בחמצן אל השרירים), הגברה של מערכות קשב וירידה בתפקוד של פונקציות גופניות לא חיוניות (כגון מערכת העיכול). כלומר, הורמונים אלה מכינים את הגוף לתגובה אופטימלית למצבי חירום על ידי הפניית משאבים לתפקודים חיוניים וצמצום משאבים לתפקודים שאינם דחופים.

ג'וזף לדו בספרו "המוח הרגשי" מתאר שני מסלולים קודמים לציר ה-HPA, המתריעים בפני האמיגדלה על מצב סכנה. המסלול הראשון הוא המסלול המהיר, בו הגירוי המפעיל את האמיגדלה מגיע אליה ישירות ממערכת החושים. גירוי זה עשוי להיות מולד (מתריע על סכנות המקודדות בקוד הגנטי, כגון פחד מנחשים) או נרכש (מתריע על גירויים שהאדם למד מניסיונו לזהות כאיום, גם כאשר איום זה סובייקטיבי) המסלול המהיר מעורר באופן מיידי תגובות של "הלחם או ברח". המסלול השני הוא המסלול האיטי, בו אותות הקלט עוברים דרך קליפת המוח לעיבוד נוסף באזור שבו מתרחשים תהליכי החשיבה. כלומר, האדם חושב על הגירוי ואז מחליט האם זהו גירוי המתריע על סכנה או לא (חשיבה זו יכולה להיות לא מודעת). גם במסלול זה תתעורר תחושת פחד אך באופן מחושב.

מסקנה נוספת שעולה ממחקריו של ג'וזף לדו היא, שאצל אנשים חרדתיים החרדה אינה תגובה ישירה לסכנה, אלא לתגובה הטבעית של הגוף לסכנה. כלומר, האדם חווה את התגובה הטבעית כסכנה כשלעצמה ומגיב באופן רצוני כדי לבלום אותה. דבר זה מוביל למעגל קסמים בו החרדה מגבירה את עצמה. מסקנה זו תואמת לתוצאות מחקר נוסף שהראה כי אנשים שאינם חוששים מלחץ נפשי אינם נפגעים מתופעות חרדה

מתח וחרדה

ציר הסטרס (לחץ) - מתאר את פעולת מערכת העצבים הסימפתטית בתגובה לסכנה. בעת חשיפה לאיום, מציפה מערכת זו את המוח בנוראדרנלין (הורמון שתפקידו להורות על מיקוד והאצה של הפעילות המנטלית והמוטורית). במקביל מוצף הגוף באדרנלין ובקורטיזול, הורמונים שתפקידם בין היתר להזרים אנרגיה זמינה אל תאי השרירים האוטונומיים והרצוניים.

מתח - מתח הוא מצב שבו האיזון התקין של טונוס השרירים מופר. מתח עשוי להיות תגובה לגירויים חיצוניים המביאים לעומס יתר ודריכות, כמו גם לגירויים פנימיים כמו תחושות ורגשות הנחווים כשליליים. תגובה זו מביאה לכיווץ שרירים מתוך ניסיון להחזיר את תחושת השליטה. אלא שפעולה זו אינה מועילה, ולאורך זמן היא עלולה להתקבע בהתניה כמתח כרוני, שתבטא בכיווץ שרירים קבוע, לא רצוני ולא מודע.

מתח כשלעצמו אינו יוצר תחושות חרדה, אך כאשר במקביל אליו יש חשיפה לגירוי מאיים המערכת הסימפתטית מכווצת בעוצמה את השרירים המתוחים ממילא, דבר הגורם לתחשות חרדה. (מכיוון שבתנאים מסוימים המערכת הסימפתטית מביאה להרפיית השרירים, ייתכן שכיווץ זה אמור להיות שלב מקדים להרפייתם, מה שקרוי 'הרפיה אקטיבית). אופי החרדה משתנה בהתאם לאזורים המתוחים בגוף. ניסיון להחזיר את השליטה בשרירים מגביר עוד את המתח ובהתאם שוב את החרדה, וחוזר חלילה.

סוגי חרדה

נהוג להבדיל בין סוגים שונים של חרדה:

חרדה קיומית

"חרדה" מאת אלפרד קובין (1903)

בתחילת המאה ה-20 אפיין התאולוג פאול טיליך את החרדה הקיומית כ"מצב שבו יצור נעשה מודע לאפשרות של אי-הקיום שלו". הוא מנה שלוש קטגוריות של חרדה קיומית: חרדת מוות, חרדה מוסרית (שכוללת רגש אשמה), וחרדה רוחנית (שכוללת תחושת ריקנות וחוסר משמעות). לטענתו, חרדה רוחנית נפוצה יחסית בתקופה המודרנית, בעוד שבעבר היו חרדת מוות וחרדה מוסרית נפוצות יותר. עוד טען טיליך כי יש לקבל את החרדה הקיומית כחלק טבעי במצבו של האדם, וכי התנגדות לה עלולה להביא להשלכות שליליות.

ויקטור פראנקל, בספרו "האדם מחפש משמעות", טוען כי כשאדם ניצב מול סכנת מוות משאלתו הבסיסית היא למצוא משמעות לחייו, על מנת שיוכל להתמודד עם "טראומת אי-הקיום" של המוות הקרוב. אבי האקזיסטנציאליזם, סרן קירקגור, מדבר על הייאוש שלתוכו נולדים כלל בני האדם בשל "העצמי המזויף" שלהם, וטוען כי העצמי האמיתי הוא יחסי האדם עם אלוהים.

חרדה חברתית וחרדת זרים

ערך מורחב – חרדה חברתית

בקרב פעוטות וילדים נפוצה תחושת חרדה כאשר הם פוגשים אדם זר, כחלק מהתפתחותם. הפעוט עשוי לפרוץ בבכי למראה פרצוף זר, מתוך חוסר ביטחון טבעי שהוא חש בנוכחותו של אדם לא מוכר. הפסיכולוגית מרי איינסוורת פיתחה על סמך תחושה נפוצה זו את הליך "מצב הזר", הבודק את סגנון ההתקשרות של ילד להוריו בהתאם להתנהגותו בנוכחות זר בחדר, ותגובתו בעת חזרת אמו לחדר לאחר מכן. חרדת זרים נפוצה בעיקר בגילאי חצי שנה עד שנה, בהם התינוק חסר מיומנויות מוטוריות ושפתיות שמאפשרות לו שליטה על מידת התקרבות הזר, ולכן מצוקתו גדולה יחסית והוא מביע אותה בבכי. לאחר התפתחות יכולות הדיבור וההליכה, פוחתת לרוב התופעה במידה ניכרת.

עם זאת, עבור אנשים מסוימים נמשכת (או מתחילה מחדש) חרדת זרים זו גם בהמשך ההתפתחות ואף בבגרות, ומקבלת צורה של חרדה חברתית. חרדה חברתית מתבטאת בתחושת חרדה במצבים חברתיים שונים או בשעת ביצוע פעולות בפומבי, הנובעת מהחשש שהאדם יתנהג באופן לא מותאם וכך יושפל או יושם ללעג על ידי אחרים. במצבים קיצוניים עשוי אדם החש חרדה חברתית להימנע כליל ממפגשים חברתיים, הנחווים על ידו כמאיימים.

חרדת בחינות

ערך מורחב – חרדת בחינות

תחושת חרדה נוצרת לעיתים אצל תלמידים, סטודנטים, או עובדים במצבים של מבחן או הערכת ביצועים מסוגים שונים. חרדה זו נובעת מחשש מכישלון במבחן ומתבטאת בתחושת אי נוחות, עצבנות ותחושות פיזיולוגיות המאפיינות חרדה (הזעה, סחרחורת, הגברת קצב לב ועוד). חשש זה עשוי לנבוע ממקורות שונים, כגון קישור הציון במבחן לערך העצמי הכולל של הנבחן, פחד מהשפלה, בושה מהמורה או המעביד, חשש מדחייה על ידי ההורים או החברים בעקבות כישלון במבחן, תחושת לחץ זמן או פחד מאיבוד שליטה במצב מסוג זה. נראה כי מידה מסוימת של עוררות במצב דחק זה דווקא נחוצה לביצוע מוצלח של המשימה, אך ברמות גבוהות נוצרת חרדה שעשויה לפגום בביצוע.

ראו גם

• הפרעת חרדה
• חרדה פרודקטיבית

לקריאה נוספת

דייוויד בארלו ווינסנט מארק (2004), Abnormal Psychology - An integrative Approach

עודד מבורך, חרדה היא הזדמנות, מטר, 2016

Jonathan S. Abramowitz, Brett J. Deacon, and Stephen P. H. Whiteside, Exposure Therapy for Anxiety: Principles and Practice, Guiford Press

Henny A. Westra, Motivational Interviewing in the Treatment of Anxiety, Guilford Press, 2015

Cathy Creswell, Monika Parkinson, Kerstin Thirlwall, and Lucy Willetts. Parent-Led CBT for Child Anxiety: Helping Parents Help Their Kids. Guiford Press 2017

Susan M. Orsillo and Lizabeth Roemer. Worry Less, Live More: The Mindful Way through Anxiety Workbook. Guilford Press 2016

קישורים חיצוניים

• טלי קרופקין, אנשים הסובלים מחרדה והרהורים מציקים הם חכמים יותר, באתר הארץ, 21 באפריל 2015
• יוענה גונן, המרד השפוף באמת: הגיע הזמן לאינתיפאדת החרדתיים, באתר הארץ, 6 באפריל 2016
• חרדה, דף שער בספרייה הלאומית

הערות שוליים

הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואינו מהווה ייעוץ רפואי.