התערבות נאט"ו במלחמה נבעה משפיכות הדמים שהתקיימה ביוגוסלביה והטיהור האתני של האלבנים הקוסוברים, גורמים אשר דחפו את האלבנים במדינה לברוח למדינות שכנות, אירוע בעל פוטנציאל לערעור היציבות באזור. פעולותיה של יוגוסלביה עוררו גינוי נרחב של ארגונים וסוכנויות בינלאומיות כמו האו"ם, נאט"ו וארגונים נוספים. סירובה של יוגוסלביה לחתום על הסכם הביניים לשלום וממשל עצמי בקוסובו, המכונים הסכמי רמבוייה, הוצג בתחילה כהצדקה לשימוש של נאט"ו בכוח.[1] מכיוון שרוסיה וסין יכלו להשתמש בווטו שלהן במועצת הביטחון כדי לא לאשר התערבות חיצונית במלחמה, נאט"ו פתחה במלחמה ללא אישור האו"ם, וקבעה כי מדובר בין היתר בהתערבות הומניטרית. שלושה ימים לאחר תחילת פעולות הלחימה, ב-26 במרץ 1999, דחתה מועצת הביטחון את דרישתן של רוסיה, בלארוס והודו להפסקת השימוש בכוח נגד יוגוסלביה.[2]
עד סוף המלחמה הרגו היוגוסלבים בין 1,500[3] ל-2,131 לוחמים. 10,317 אזרחים נהרגו או נעדרים, כאשר 85% מהאלבנים-קוסוברים וכ-848,000 אזרחים נוספים גורשו מקוסובו.[4] בהפצצת נאט"ו נהרגו כ-1,000 אנשים מכוחות הביטחון היוגוסלביים בנוסף ל-489 עד 528 אזרחים. ההפצצות הרסו או גרמו נזקים לגשרים, מפעלי תעשייה, בתי חולים, בתי ספר, אנדרטאות ועסקים פרטיים, כמו גם צריפים ומתקנים צבאיים. בסך הכל, בין 9 ל-11 טונות של אורניום מדולדל הושלכו על פני כל יוגוסלביה. בימים שלאחר נסיגת הצבא היוגוסלבי, למעלה מ-164,000 סרבים ו-24,000 רומנים עזבו את קוסובו. רבים מהאזרחים הנותרים שאינם אלבנים (כמו גם אלבנים שנתפסו כמשתפי פעולה) היו קורבנות להתעללות שכללה מכות, חטיפות ורציחות.[5][6][7][8][9] לאחר כל מלחמות יוגוסלביה, מלחמת קוסובו ביניהן, הפכה סרביה לבית למספר הגבוה ביותר של פליטים ועקורים פנימיים (כולל סרבים-קוסוברים) באירופה.[10][11][12]
ההפצצה הייתה מבצע הקרב הגדול השני של נאט"ו, לאחר מסע ההפצצות בבוסניה והרצגובינה ב-1995. זו הייתה הפעם הראשונה שבה נאט"ו השתמש בכוח צבאי ללא אישור מפורש של מועצת הביטחון של האו"ם, כלומר ללא אישור משפטי בינלאומי, מה שעורר ויכוחים על הלגיטימיות של ההתערבות.[13]
הפסקת אש בתיווך נאט"ו בין הצבא לשחרור קוסובו ליוגוסלבים נחתמה ב-15 באוקטובר 1998, אך שני הצדדים הפרו אותה חודשיים לאחר מכן והלחימה התחדשה. לאחר מכן, הצדדים הלוחמים התעלמו מהחלטה 1160, החלטה 1199 והחלטה 1203 של מועצת הביטחון של האו"ם. כאשר דווח על הריגת 45 אלבנים-קוסוברים בטבח ראצ'אק בינואר 1999, נאט"ו החליטה שניתן ליישב את הסכסוך רק על ידי הכנסת כוח צבאי לשמירת שלום שירסן את שני הצדדים בכוח. יוגוסלביה סירבה לחתום על הסכמם הביניים לשלום וממשל עצמי בקוסובו, הסכמי רמבוייה, שכללו בין היתר הכנסת 30,000 חיילי שמירת שלום של נאט"ו לקוסובו; זכות מעבר ללא הפרעה עבור חיילי נאט"ו בשטח יוגוסלבי; חסינות לנאט"ו וסוכניו לחוק היוגוסלבי; והזכות להשתמש בדרכים מקומיות, נמלים, מסילות רכבת ושדות תעופה ללא תשלום ולדרוש מתקנים ציבוריים לשימושם ללא עלות. לאחר מכן התכוננה נאט"ו להכניס את שומרי השלום בכוח, תוך שימוש בסירוב זה כדי להצדיק את ההפצצות במדינה.
בהצהרה שפורסמה בסיכום ישיבת השרים המיוחדת של המועצה הצפון אטלנטית שהתקיימה במטה נאט"ו בבריסל, ב-12 באפריל 1999, שלושה שבועות לאחר תחילת הלחימה ב-23 במרץ 1999, אמרה המועצה כי "הרפובליקה הפדרלית של יוגוסלביה (FRY) הפרה שוב ושוב את החלטות המשטרה הצבאית, הבלתי-צבאית והפרה-צבאית של האו"ם. הכוחות, בהנחייתו של הנשיא מילושביץ', יצרו אסון הומניטרי מסיבי שמאיים לערער את היציבות של האזור, כשמסביב מאות אלפי אנשים גורשו ללא רחמים מקוסובו על ידי הרשויות היוגוסלביות. המעשים הקיצוניים והפושעים הללו, שלא יכולים להיות מוצדקים משום סיבה, הצריכו והצדיקו את הפעולה הצבאית של נאט"ו".
מבצע "כוח מאוחד" השתמש בעיקר בהפצצות אוויריות בקנה מידה גדול כדי להרוס תשתית צבאית יוגוסלבית מגובה רב. לאחר היום השלישי של הפצצות אוויריות, נאט"ו השמידה כמעט את כל המטרות הצבאיות האסטרטגיות שלה ביוגוסלביה. למרות זאת, הצבא היוגוסלבי המשיך לתפקד ולתקוף את מורדי הצבא לשחרור קוסובו (KLA) בתוך קוסובו, בעיקר בצפון ודרום-מערב קוסובו. נאט"ו הפציצה מטרות כלכליות וחברתיות אסטרטגיות, כגון גשרים, מתקנים צבאיים, מתקנים ממשלתיים רשמיים ומפעלים, תוך שימוש בטילי שיוט ארוכי טווח כדי לפגוע ביעדים מוגנים בכבדות, כגון מתקנים אסטרטגיים בבלגרד ובפרישטינה. חילות האוויר של נאט"ו התמקדו גם בתשתיות, כגון תחנות כוח (באמצעות BLU-114/B, "הפצצה הרכה"), מפעלי עיבוד מים ומערכת השידור בבעלות המדינה. שר החוץ ההולנדי ג'וזיאס ואן ארטסן אמר כי ההתקפות ביוגוסלביה צריכות להיות כאלה שיחלישו את יכולותיה הצבאיות וימנעו מעשי זוועה הומניטריים נוספים.
בשל החוקים שמגבילים את התקשורת החופשית במדינה, התקשורת ביוגוסלביה סיקרה מעט את מה שכוחותיה עושים בקוסובו, או את יחסן של מדינות אחרות למשבר ההומניטרי; לכן, מעטים מהציבור ציפו להפצצה, במקום זאת חשבו שתתבצע עסקה דיפלומטית.
לפי ג'ון קיגן, הכניעה של יוגוסלביה במלחמת קוסובו סימנה נקודת מפנה בהיסטוריה של הלחימה. כניעתה "הוכיחה שאפשר לנצח במלחמה על ידי כוח אווירי בלבד". השימוש בכלים דיפלומטים נכשלו במניעת המלחמה, והצבת כוח קרקעי גדול של נאט"ו במדינה הייתה במרחק שבועות בודדים, כאשר סלובודן מילושביץ' הסכים להסכם שלום.
באשר לסיבה בגינה התאפשר לכוח אווירי להכריע את המלחמה לבד, נטען על ידי אנליסטים צבאיים שיש מספר גורמים הנדרשים לכך. גורמים אלו מתקיימים כולם רק לעיתים רחוקות, אבל כולם התקיימו במהלך מלחמת קוסובו:[15]
ההפצצה צריכה להיות מסוגלת לגרום להרס תוך מזעור הנפגעים. הדבר גורם ללחץ בתוך האוכלוסייה להפסיק את פעולות האיבה במקום להאריך אותן. הפעלת כוח אווירי מדויק במלחמת קוסובו היא שסיפקה זאת, על פי אנליסטים צבאיים.
הממשלה חייבת להיות חשופה ללחץ מתוך האוכלוסייה. כפי שהוכח בהפלתו של מילושביץ' שנה לאחר מכן, ממשלת יוגוסלביה הייתה סמכותנית אך חלשה והייתה תלויה בתמיכה מתוך המדינה.
חייב להיות פער בין היכולות הצבאיות של התוקף ליריבו, כך שהיריב אינו מסוגל לעכב את הפעלת העליונות האווירית על שטחו. סרביה, מדינה בלקנית ענייה קטנה יחסית, עמדה בפני קואליציית מדינות נאט"ו חזקה הרבה יותר, שכללה בין היתר את בריטניה וארצות הברית.
קרל פון קלאוזביץ כינה מרכיב זה כ"מרכז הכובד של האויב". אם מרכז הכובד ייהרס, גורם מרכזי ברצון היוגוסלבים להמשיך להילחם יתמעט או יוסר. במקרה של מילושביץ', מרכז הכובד היה אחיזתו בכוח. הוא ביצע מניפלוציות כלליות שכללו בין היתר שימוש בהיפר-אינפלציה, סנקציות והגבלות היצע וביקוש כדי לאפשר לאינטרסים כלכליים רבי עוצמה בתוך סרביה להרוויח והם הגיבו בשמירה על שלטונו של מילושביץ'. הנזק לכלכלה איים לערער את תמיכתם של כוחות כלכליים גדולים במילושביץ' אם המערכה האווירית תימשך, תוך גרימת נזק יקר לתשתית.
לפי הסגן-גנרל הבריטי מייק ג'קסון, ההחלטה של רוסיה ב-3 ביוני 1999 לתמוך במערב ולדחוף את מילושביץ' להיכנע הייתה האירוע היחיד שהייתה לו "משמעות קריטית שהביאה לסיום המלחמה". הכניעה היוגוסלבית הגיעה מיד באותו יום. רוסיה הסתמכה על סיוע כלכלי מערבי באותה תקופה, מה שהפך אותה לחשופה ללחץ של נאט"ו להסיר את התמיכה במילושביץ'.
כתב האישום נגד מילושביץ' שהוגש על ידי האו"ם והגדיר אותו כפושע מלחמה (ב-24 במאי 1999), גם אם לא השפיע עליו אישית, הפחית את הסבירות שרוסיה תחדש את התמיכה הדיפלומטית.
הסכם רמבוייה מ-18 במרץ 1999, במידה ויוגוסלביה הסכימה לו, היה מעניק לכוחות נאט"ו את הזכות למעבר ותמרון מלא ברחבי סרביה. עד כניעתו של מילושביץ', לכוחות נאט"ו הייתה גישה רק לקוסובו עצמה.
הנוכחות האזרחית הבינלאומית במחוז הייתה אמורה להיות תחת שליטת האו"ם, מה שאפשר להטיל וטו רוסי במקרה של איום על האינטרסים הסרבים.
פעולות קרקע במקביל - הצבא לשחרור קוסובו ביצע פעולות קרקעיות בקוסובו בעצמה והיו לה הצלחות מסוימות נגד הכוחות הסרבים. הצבא היוגוסלבי נטש עמדת גבול מול מורינה ליד מוצב הצבא היוגוסלבי בקושירה בצפון מערב המחוז. מוצב הצבא היוגוסלבי בקושירה נשאר בידיים יוגוסלביות לאורך כל המלחמה: הדבר איפשר להקים קו אספקה לתוך המחוז ולאחר מכן להשתלט על שטח באזור ג'וניק. הצבא לשחרור קוסובו חדר גם כמה קילומטרים לאזור הדרום-מערבי של הר פשטריק, אבל רוב המחוז נשאר בשליטה סרבית.
פוטנציאל להתקפה קרקעית– הגנרל וסלי קלארק, המפקד העליון של בעלות הברית באירופה, היה "משוכנע" שתכנון והכנות להתערבות קרקעית "דחפו את מילושביץ' להיכנע". הכניעה היוגוסלבית התרחשה באותו יום שבו קיים נשיא ארצות הבריתביל קלינטון פגישה מתוקשרת עם ראשי המטות המשולבים של ארצות הברית כדי לדון באפשרויות להצבת כוחות קרקעיים למקרה שההפגזות האוויריות יכשלו. עם זאת, צרפת וגרמניה התנגדו נמרצות למתקפה קרקעית, ועשו זאת במשך כמה שבועות, מאז אפריל 1999. ההערכות הצרפתיות הצביעו על כך שפלישה תזדקק לצבא של כ-500,000 חיילים כדי להשיג הצלחה. זה הותיר את נאט"ו, במיוחד ארצות הברית, עם דעה ברורה שלפעולה יבשתית אין תמיכה. חוסר הרצון של נאט"ו להשתמש בכוחות היבשה מטיל ספק רציני ברעיון שמילושביץ' נכנע מחשש לפלישה יבשתית.
ב-20 במרץ 1999, פקחי משלחת שמירת השלום בקוסובו מטעם ה-OSCE, הארגון לביטחון ושיתוף פעולה באירופה, נסוגו מקוסובו בנימוק של "הידרדרות מתמדת במצב הביטחוני",[16] וב-23 במרץ 1999 חזר ריצ'רד הולברוק לבריסל והודיע כי שיחות השלום נכשלו.[17] שעות לפני ההכרזה, הודיעה יוגוסלביה בטלוויזיה הלאומית שהיא הכריזה על מצב חירום תוך ציון "איום ממשי של מלחמה... נגד יוגוסלביה על ידי נאטו" והחלה בגיוס עצום של חיילים ומשאבים. ב-23 במרץ 1999 בשעה 22:17 הודיע מזכ"ל נאט"ו, חוויאר סולאנה, כי הנחה את המפקד העליון של בעלות הברית באירופה (SACEUR), הגנרל ווסלי קלארק, "ליזום פעולות אוויריות ברפובליקה הפדרלית של יוגוסלביה".[18][19]
המבצע כלל 1,000 מטוסים שפעלו מבסיסי אוויר באיטליה ובגרמניה, ואת נושאת המטוסים תיאודור רוזוולט ששטה בים האדריאטי. במהלך עשרת השבועות של המבצע, מטוסי נאט"ו ביצעו מעל 38,000 טיסות מבצעיות, כאשר קצת יותר מ-10,000 מהן היו משימות תקיפה אווירית.
תחילה, המבצע תוכנן על מנת להשמיד את ההגנות האוויריות היוגוסלביות ומטרות צבאיות בעלות ערך גבוה ליוגוסלבים.[20] פעולות צבאיות של נאט"ו תקפו יותר ויותר יחידות יוגוסלביות על הקרקע, וכן המשיכו את ההפצצה האסטרטגית. מונטנגרו הופצצה מספר פעמים, ונאט"ו סירבה לבקשתו של מנהיגה שהיה מהכוחות המובילים נגד מילושביץ', מילו ג'וקאנוביץ'. מטרות "דו-שימושיות", ששימשו אזרחים וצבא, הותקפו, כולל גשרים על הדנובה, מפעלים, תחנות כוח, מתקני תקשורת, ומטה מפלגת השמאל היוגוסלבי, מפלגה פוליטית בראשות אשתו של מילושביץ', ומגדל התקשורת אוואלה. קולות מחאה נשמעו וטענו כי פעולות אלה הן הפרות של החוק הבינלאומי ואמנות ז'נבה. נאט"ו טענה כי מתקנים אלה עשויים להיות שימושיים לצבא היוגוסלבי ולכן הפצצתם מוצדקת.[21]
ב-12 באפריל, תקיפה אווירית של נאט"ו הפגיזה את גשר הרכבת בגרדליצה ופגעה ברכבת נוסעים אזרחית, מה שגרם להרג של כעשרים בני אדם.[22] הגנרל ווסלי קלארק הציג קטעי וידאו, התנצל על המקרה, וציין כי הרכבת נסעה מהר מדי והפצצה הייתה קרובה מדי לרכבת בזמן נסיעתה מכדי שתוכל לסטות בזמן. היומון הגרמני פרנקפורטר רונדשאו דיווח בינואר 2000 כי הסרטון שנאט"ו הציגה לעיתונות הוצג במהירות פי שלושה ממהירותו האמיתית, מה שנתן רושם מטעה לגבי מהירות הרכבת.[23]
ב-14 באפריל, מטוסי נאט"ו הפציצו יוגוסלבים-אלבנים ליד קורישה, אשר שימשו את הכוחות היוגוסלביים כמגנים אנושיים.[24] בהפגזה נהרגו לפחות 87 אזרחים, ונפצעו עוד כ-60. כוחות יוגוסלביים לקחו צוותי טלוויזיה למקום זמן קצר לאחר ההפצצה, על מנת להציג לעולם את הזוועות לטענתם, וכדי לקדם את טענת ממשלת יוגוסלביה כי נאט"ו תוקפת והורגת אזרחים.[25][26][27]
גשר אוסטרוז'ניצה אשר נהרס במהלך הפגזות נאט"ו
ב-23 באפריל, נאט"ו הפציצה את מטה הרדיו והטלוויזיה של סרביה והרגה שישה עשר עובדים אזרחיים.[28]אמנסטי אינטרנשיונל הגדירה זאת כפשע מלחמה. נאט"ו טענה כי ההפצצה הייתה מוצדקת משום שהתחנה פעלה ככלי תעמולה עבור משטר מילושביץ'.
ב-7 במאי, ארצות הברית הפציצה את שגרירות סין בבלגרד, במתקפה בה נהרגו שלושה עיתונאים סינים ונפצעו לפחות 20.[29] שר ההגנה האמריקאי הסביר את סיבת הטעות בכך ש"הוראות ההפצצה התבססו על מפה מיושנת", אך ממשלת סין לא קיבלה הסבר זה.[30] ממשלת סין פרסמה הצהרה ביום ההפצצה, בה נאמר כי מדובר ב"מעשה ברברי". נשיא ארצות הברית ביל קלינטון התנצל על ההפצצה ואמר כי מדובר בתאונה.[31][32][33] ארצות הברית העניקה לסין פיצוי כספי.[29][34] ההפצצה הגבירה את המתח ביחסים בין הרפובליקה העממית של סין לנאט"ו, ועוררה הפגנות זועמות מחוץ לשגרירויות המערב בבייג'ינג.[35] הקורבנות היו שו שינגהו, אשתו ג'ו יינג ושאו יונהואן. חקירה מאוקטובר 1999 של "האובזרבר" ו"פוליטיקן" טענה כי ההפצצה הייתה למעשה מכוונת, שכן השגרירות שימשה להעברת תקשורת של הצבא היוגוסלבי, דבר שנאט"ו, בריטניה וארצות הברית הכחישו בתוקף.[36][29] באפריל 2000, פרסם "הניו יורק טיימס" חקירה משלו, בטענה כי לא מצא "שום ראיות לכך שהפצצת השגרירות הייתה פעולה מכוונת".[37]
מזכ"ל נאט"ו, חאבייר סולאנה, הורה לווסלי קלארק, המפקד העליון של בנות הברית באירופה, "ליזום פעולות אוויריות ברפובליקה הפדרלית של יוגוסלביה". לאחר מכן, קלארק העביר את האחריות לניהול מבצע "כוח מאוחד" למפקד העליון של כוחות בעלות הברית בדרום אירופה, אשר בתורו העביר את השליטה למפקד כוחות האוויר של בעלות הברית בדרום אירופה, לוטננט גנרל מייקל סי. שורט.
בית הדין בהאג פסק כי למעלה מ-700,000 אלבנים-קוסוברים נעקרו בכוח על ידי כוחות יוגוסלבים וגורשו לאלבניה ולמקדוניה השכנות, כאשר אלפים רבים נעקרו וגורשו למקומות אחרים בתוך קוסובו.[38] עד אפריל, דיווח האומות המאוחדות כי 850,000 פליטים עזבו את קוסובו. 230,000 נוספים רשומים כעקורי פנים: גורשו מבתיהם, אך נותרו בתוך קוסובו. שר החוץ הגרמני יושקה פישר ושר ההגנה רודולף שרפינג טענו באותה עת כי משבר הפליטים נגרם על ידי תוכנית טיהור אתני יוגוסלבית שכונתה "מבצע פרסה". קיומה ואופייה של תוכנית כזו הועמדו בספק.[39][40][41][42][43][44]
הטלוויזיה הסרבית טענה כי כמויות עצומות של פליטים נמלטו מקוסובו בגלל הפצצות נאט"ו, ולא בגלל פעולות צבאיות יוגוסלביות.[45] הצד היוגוסלבי ותומכיו במערב טענו כי בריחת הפליטים נגרמה עקב פאניקה המונית בקרב האוכלוסייה האלבנית בקוסובו, וכי הבריחה נבעה בעיקר מפחד מהפצצות נאט"ו.
עקורי פנים חוצים את הדנובה, לאחר הריסת שלושה גשרים בנובי סאד
האו"ם וארגוני זכויות אדם בינלאומיים היו משוכנעים שהמשבר נובע ממדיניות של טיהור אתני יזום בידי שלטונות יוגוסלביה. עדויות רבות, הן מצד סרבים והן מצד אלבנים, זיהו את כוחות צבא יוגוסלביה ומיליציות כאחראים לריקון שיטתי של ערים וכפרים מתושביהם האלבנים על ידי הברחתם.[46]
מעשי זוועה נגד אזרחים בקוסובו היו הבסיס להאשמות בפשעי מלחמה של האו"ם נגד מילושביץ' ונגד פקידים אחרים האחראים על ניהול המלחמה בקוסובו.
ב-29 במרץ 1999, כדי להימנע מהרס אפשרי, פינתה חברת התעופה ג'ט איירווייז כ-30 מצי המטוסים האזרחיים שלה מבלגרד למדינות שכנות.[47]
חלק חשוב מהמלחמה כלל קרבות בין חיל האוויר היוגוסלבי לכוחות האוויר היריבים מנאט"ו. מטוסי F-15 ו-F-16 של חיל האוויר האמריקאי שטסו מבסיסי חיל האוויר האיטלקי תקפו את מטוסי הקרב היוגוסלביים המגנים, בעיקר מטוסי מיג-29, אשר הובסו על ידי מטוסי ה-F-15 וה-F-16 המודרניים והמתקדמים יותר עקב מערכות מכ"ם וטילים מיושנות, והיו במצב גרוע עקב מחסור בחלקי חילוף ותחזוקה. כוחות נאט"ו אחרים תרמו גם הם לקרבות האוויר.
בלילה שבין ה-24 ל-25 במרץ 1999: חיל האוויר היוגוסלבי העלה לאוויר חמישה מטוסי מיג-29 כדי להתמודד עם ההתקפות הראשוניות. שני מטוסי קרב שהמריאו משדה התעופה ניש שהוקפצו כדי ליירט מטרות מעל דרום סרביה וקוסובו נפגעו בידי מטוסי קרב של נאט"ו. מיג-29 שהוטס על ידי רב-סרן דראגן איליץ' ניזוק; הוא נחת כאשר מנוע אחד שלו נפגע והושבת. המיג השני, שהוטס על ידי רב-סרן איליו אריזנוב, הופל על ידי מטוס F-15C של חיל האוויר האמריקאי שהוטס על ידי סגן אלוף סזאר רודריגז. שני מטוסים מבסיס חיל האוויר באטנייצה (שהוטסו על ידי רב-סרן נבויישה ניקוליץ' ורב-סרן ליובישה קולאצ'ין) הותקפו על ידי קפטן מייק שאואר, שהפיל את ניקוליץ', בעוד קולאצ'ין התחמק מכמה טילים שנורו לעברו, תוך כדי שהוא נלחם על מנת להחזיר את מטוסו התקול לתפקוד תקין. בסוף, כשהבין שאינו יכול לעשות דבר, ומכיוון שבסיס חיל האוויר בבאטנייצה ממנו יצא היה תחת מתקפה, קולאצ'ין המריא ונחת בשדה התעופה ניקולה טסלה בבלגרד, כשהוא מסתיר את מטוסו מתחת לזנב של מטוס נוסעים חונה. מטוס המיג-29 החמישי והאחרון שהמריא באותו לילה הוטס על ידי רב-סרן פרדראג מילוטינוביץ'. מיד לאחר ההמראה, מכ"ם הבקרה שלו כשל וגנרטור חשמלי במטוס התקלקל. זמן קצר לאחר מכן, הוא הוזהר שהוא נתפס על ידי מכ"ם בקרת האש, אך הוא חמק מהיריב באמצעות מספר תמרוני התחמקות. בניסיון להתחמק מעימותים נוספים, הוא התקרב לשדה התעופה ניש במטרה לנחות, אך לבסוף הופל על ידי מטוס F-16 של חיל האוויר ההולנדי, שהוטס על ידי רב-סרן פיטר טנקינק.[48][49]
ירי נ"מ יוגוסלבישרידי מטוס מיג-29 שהופל בבוסניה ב-25 במרץ 1999בבוקר ה-25 במרץ, רב-סרן סלובודן טשנוביץ' נכנס למצב הזדקרות (אובדן שליטה על עילוי המטוס) עם מטוס המיג-29 שלו בעת נחיתה בבסיס חיל האוויר פוניקווה. הוא נחלץ מהמטוס בשלום.[50][51]
במהלך המלחמה, מטוסי התקיפה היוגוסלביים מדגם Soko J-22 Orao ו-G-4 ביצעו כ-20-30 משימות תקיפה בגובה נמוך כנגד הצבא לשחרור קוסובו, וגרמו לאבידות בקרב הארגון. במהלך אחת המשימות הללו ב-25 במרץ 1999, סגן אלוף ז'יבוטה דוריץ' נהרג כאשר מטוס ה-J-22 שלו פגע בגבעה בקוסובו. מעולם לא נקבע בוודאות האם תקלה במטוס, טעות טייס או פעולת אויב (של ה-KLA) הייתה הסיבה (נאט"ו מעולם לא טענה שהם הפיל אותו).[52]
קולונל זולטן דני, מפקד הגדוד ה-3 של החטיבה ה-250 של הצבא היוגוסלביבאחר הצהריים של ה-25 במרץ 1999, שני מטוסי מיג-29 יוגוסלבים המריאו מבאטנייצה כדי לרדוף אחרי מטוס מכוחות נאט"ו שטס לכיוון הגבול הבוסני. הם חצו את הגבול והופלו על ידי שני מטוסי F-15 אמריקאים. שני מטוסי המיג הופלו על ידי קפטן ג'ף הואנג. טייס מיג אחד, רב-סרן סלובודן פריץ', שהצליח להתחמק מלפחות טיל אחד לפני שנפגע וביצע בריחה מהמטוס, הוברח מאוחר יותר חזרה ליוגוסלביה על ידי כוחות מרפובליקה סרפסקה. הטייס השני, קפטן זוראן רדוסאבלייביץ', לא הצליח לברוח ונהרג.[53][54]
ב-27 במרץ 1999, הגדוד השלישי של חטיבת הטילים ה-250 של צבא יוגוסלביה, בפיקודו של קולונל זולטן דני, שהיה מצויד במערכת טילי קרקע-אוויר מסוג S-125 נייבה, הפיל מטוס F-117 אמריקאי. הטייס ברח וחולץ על ידי כוחות חיפוש והצלה ליד בלגרד. זו הייתה הפעם הראשונה, ונכון לשנת 2024, היחידה, שמטוס חמקן הופל מאש קרקעית עוינת בקרב.[55][56][57]
מספר פעמים בין ה-5 ל-7 באפריל 1999, מטוסי מיג-29 יוגוסלבים הוזנקו ליירוט מטוסי נאט"ו, אך חזרו לבסיס עקב תקלות.[58]
ב-7 באפריל 1999 הופלו ארבעה כטב"מים מדגם האנטר.[59][60]
ב-30 באפריל, מקורות אמריקאים טוענים כי מטוס F-117A שני ניזוק מטיל קרקע-אוויר. למרות שהמטוס חזר לבסיס, ככל שידוע לציבור הוא מעולם לא טס שוב.
ב-2 במאי, מטוס F-16 של חיל האוויר האמריקאי הופל ליד שאבאץ על ידי מערכת S-125 נייבה, שנורה שוב על ידי הגדוד השלישי של חטיבת הטילים ה-250. הטייס, סגן אלוף דייוויד גולדפיין, מפקד טייסת הקרב ה-555, חולץ. באותו יום, מטוס A-10 ת'נדרבולט II ניזוק על ידי טיל כתף נגד מטוסים מסוג 9K32 סטרלה-2 מעל קוסובו ונאלץ לבצע נחיתת חירום בשדה התעופה בסקופיה שבמקדוניה. בנוסף באותו יום, מטוס מסוג מקדונל דאגלס AV-8B הרייר II של חיל הנחתים התרסק בעת שחזר לנושאת המטוסים USS Kearsarge ממשימת אימון. טייסו חולץ.
ב-4 במאי, מטוס מיג-29 יוגוסלבי, שהוטס על ידי סגן אלוף מילנקו פבלוביץ', הופל בגובה נמוך מעל עיר הולדתו ולייבו על ידי שני מטוסי F-16 של חיל האוויר האמריקאי, בעת שניסה לרדוף אחרי מטוס שחזר לאחר שהפציץ את העיר. המטוס הנופל נפגע ככל הנראה גם מאש יוגוסלבית - טילי 9K32 סטרלה-2. פבלוביץ' נהרג. הוא הופל על ידי מייקל ה. גצי.[61][62]
ב-11 במאי, מטוס A-10 ניזוק קלות מעל קוסובו על ידי מערכת טילי קרקע אוויר מסוג 9K35 סטרלה-10.[63]
במהלך המלחמה איבדו כוחות נאט"ו שני מסוקי תקיפה מדגם בואינג AH-64 אפאצ'י (אחד ב-26 באפריל והשני ב-4 במאי) ליד הגבול עם יוגוסלביה, בתאונות אימונים שהביאו למותם של שני אנשי צוות של צבא ארצות הברית.[64]
בנאט"ו דיווחו כי איבד 21 כטב"מים עקב כשלים טכניים או פעילות אויב במהלך הקרבות, כולל לפחות שבעה כטב"מים גרמניים וחמישה כטב"מים צרפתיים. בעוד שמפקד הארמייה השלישית היוגוסלבית טען כי 21 כטב"מים של נאט"ו הופלו על ידי כוחות יוגוסלביים, גנרל יוגוסלבי אחר טען כי כוחות ההגנה האווירית וכוחות הקרקע היוגוסלביים הפילו 30 כטב"מים. אחת הטקטיקות היוגוסלביות המועדפות להשמדת כטב"מים עוינים כללה שימוש במסוקי תובלה בקרבות אוויר-אוויר. כטב"מ ההאנטר הראשון שאיבד צבא ארצות הברית במערכה הופל ככל הנראה על ידי מסוק יוגוסלבי שטס לצידו, כאשר מקלען הדלת ירה בכטב"מ. השיטה חזרה על עצמה מספר פעמים עד שהעליונות האווירית של בעלות הברית ביוגוסלביה הפכה את הנוהג הזה למסוכן מדי עבור הטייסים.
פעולות לדיכוי מערכות ההגנה האוויריות של האויב היוגוסלבי (SEAD) על ידי נאט"ו בוצעו בעיקר על ידי חיל האוויר האמריקאי, עם חמישים מטוסי F-16, ועל ידי חיל הים והמארינס האמריקאי, עם כ-30 מטוסי A-6 אינטרודר. מטוסי ה-F-16 נשאו טילים נגד קרינה מסוג AGM-88 הארם אשר כוונו והשמידו כל מערכת מכ"ם יוגוסלבית פעילה, בעוד שמטוסי ה-A-6 סיפקו סיוע בשיבושים במכ"ם. סיוע נוסף הגיע בצורה של מטוסי טורנדו ECR איטלקיים וגרמניים אשר נשאו גם הם טילים נגד קרינה מסוג הארם.
מטוסי Compass Call EC-130 של חיל האוויר האמריקאי שימשו ליירוט ולשיבוש תקשורת יוגוסלבית, בעוד שמטוסי ריגול מסוג בואינג RC-135 ביצעו את הערכת נזקי ההפצצות.
הטקטיקה הסטנדרטית של ההפצצות בעבור מטוסי F-16 הייתה ששני זוגות מטוסים יגיעו לאתר הגנה אווירית חשוד מכיוונים מנוגדים, תוך הבטחת כיסוי מלא של אזור המטרה והעברת מידע לכלי הטיס הנכנסים כדי שיוכלו להתאים את מסלול הטיסה שלהם בהתאם למערכת המוצבת במקום.
מטוסים רבים של נאט"ו עשו שימוש בחימושי דמה חדשים שנועדו למשוך טילים שנורו לעברם. על פי הדיווחים, נאט"ו גם השתמשה לראשונה בלוחמת סייבר כדי לפגוע במערכות מחשב הגנה אווירית יוגוסלביות.
מספר ליקויים בפעולות דיכוי מערכות ההגנה האוויריות על ידי נאט"ו נחשפו במהלך קמפיין ההפצצות. מטוסי ה-A-6 אינטרודר היו איטיים באופן ניכר ממטוסים אחרים, מה שהגביל את יעילותם במתן תמיכה, ומטוסי כאלו שטסו מבסיס חיל האוויר אביאנו נאלצו לשאת מיכלי דלק נוספים במקום טילי הארם נגד מערכות הגנה עקב המרחקים הכרוכים בכך. מטוס ה-F-16 מסוג בלוק 50, לא יכול היה לשאת את תרמיל הכוונת LANTIRN , מה שמנע מהם לבצע הפצצות מדויקות בלילה. יתר על כן, חיל האוויר האמריקאי אפשר לענף הלוחמה האלקטרונית שלו להתנוון בשנים שלאחר מלחמת המפרץ. האימונים של לוחמי הסייבר היו פחות ופחות קפדניים מבעבר, בעוד שוותיקים עם ניסיון בלוחמה אלקטרונית פרשו, ולא הובא להם כל תחליף. התוצאות לא היו משביעות רצון: זמני התגובה להתמודדות עם איום טילי קרקע-אוויר למעשה גדלו ממלחמת המפרץ, והיכולת לשתק את מערכות ההגנה האוויריות ולפגוע בהן בדרך אלקטרונית הדרדרה.
קשיים נוספים הגיעו בדמות הגבלות על תנועה במרחב האווירי, שאילצו את מטוסי נאט"ו לפעול דרך נתיבי טיסה מעטים וצפויים, וכללי פתיחה באש שמנעו מנאט"ו לפגוע באתרים מסוימים מחשש לנזק משני ונזק אזרחי. בפרט, הדבר חל על מכ"מי התרעה מוקדמת שהוקמו במונטנגרו, אשר נותרו פעילים במהלך המערכה ונתנו לכוחות היוגוסלבים התרעה מוקדמת מפני התקפות אוויריות של נאט"ו. השטח ההררי של קוסובו הקשה גם הוא על נאט"ו לאתר ולפגוע בהגנות האוויריות היוגוסלביות.
מערכת ההגנה האווירית היוגוסלבית הייתה קטנה בהרבה מזו שעיראק פרסה במהלך מלחמת המפרץ - לפי הערכות, 16 מערכות טילי קרקע-אוויר מדגם SA-3 (S-125 נייבה) ו-25 מערכות טילי קרקע-אוויר מדגם SA-6 (2K12 קוב), בנוסף למספר רב של ארטילריה נגד מטוסים (AAA) ומערכות הגנה אווירית ניידות המופעלות על ידי אנשים (MANPADS) – אך בניגוד לעיראקים, הם נקטו צעדים לשמר את נכסיהם. לפני תחילת הסכסוך, טילי הגנה אווירית יוגוסלבית פוזרו באופן מקדים הרחק ממחנות צבאיים כדי להפחית את יכולתם של כוחות נאט"ו לאתר אותם. מערכת ההגנה האווירית המשולבת של יוגוסלביה (IADS) הייתה נרחבת, וכללה אתרי פיקוד תת-קרקעיים וקווי טלפון קרקעיים קבורים, שאפשרו שיתוף מידע בין מערכות.
ניסיון מדינות נאט"ו לזכות לאישור מועצת הביטחון של האומות המאוחדות לשימוש בכוח נגד יוגוסלביה לא זכה להצלחה בשל איום רוסיה להטיל וטו על כל החלטה כזו. מחשש לטבח עם, הסכימו מדינות אירופה לפתוח במבצע הצבאי, לראשונה בלי אישור בינלאומי זה. במהלך המבצע ספגה הממשלה האיטלקית ביקורת מבית,[65] וסקר שנערך במרץ הראה כי יותר מ-50% מהאיטלקים מתנגדים להפצצות.[66] מחאות הושמעו גם מכיוון יוון וצרפת שקראו לשוב למשא ומתן ולחדול מההפצצות.[67]
ב-10 ביוני הסכימה הממשלה היוגוסלבית בראשות הנשיא סלובודן מילושביץ' להסיג את כוחות הצבא מקוסובו. ב-12 ביוני כוחות נאט"ו ואו"ם נכנסו לקוסובו למשימת שמירת שלום והגנה על האזרחים מפני כוחות סרביים. ביקורת פנימית על המצב הכלכלי הובילה להדחתו של מילושוביץ' ב-5 באוקטובר2000. במהלך הסכסוך נהרגו באימונים (מחוץ לשדה הקרב) רק שני חיילי נאט"ו.[70] מצבא יוגוסלביה נהרגו בין 132–169 חיילים וכ-300 נפצעו.[71] מספר ההרוגים האזרחים היה גבוה יותר ועמד על כ-500.[72]
^AFP, NATO used speeded-up film to excuse civilian deaths in Kosovo: newspaper, עמ' Videotape shown by NATO to explain the killing of at least 14 civilians aboard a train on a bridge in Serbia last April was shown at triple its real speed, the German daily Frankfurter Rundschau reports in its Thursday edition … General Wesley Clark, shortly afterwards showed two videotapes of the train appearing to be traveling fast on the bridge, and said it had then been impossible to alter the missiles' trajectories. The Frankfurt newspaper said the two videotapes were both shown at three times normal speed. A spokesman for NATO'S military command in Mons, Belgium, acknowledged in a telephone interview with AFP that those images had been altered by "a technical problem
.svg){kind=small}
