מדונה ואמנויות עכשוויות

תרומתה והשפעתה של האמנית האמריקאית מדונה בנוף של אומנויות המחתרת והאומנויות העכשוויות זכו לאורך השנים לסיקורים רבים על ידי עיתנואים, חוקרי אומנות ומבקרי אומנות. פעילותה לאורך השנים בחום האומנות הייתה שולית יחסית למראית עין והיא דרשה תשומת לב גדולה יותר. במהלך הקריירה שלה מדונה לקחה השראה לא פעם מציירים שונים ואף פעם כונתה כ"פרויקט אמנות מולטימדיה מתמשך". פאנל של מבקרי אומנות טעם כי היא משלבת פעמים רבות מוטיבים מתחומי האופנה, מחול, צילום, פיסול, מוזיקה, וידאו והציור בקריירה שלה.

העניין של מדונה בתחום האומנויות החל עוד בגיל צעיר לאחר שעברה לניו יורק ללמוד מחול מודרני וכתוצאה מכך התיידדה עם אמנים פלסטיים שונים כגון אנדי וורהול, מרטין בורגיין, קית' הרינג וז'אן-מישל בסקיה אשר היה בן זוגה באותה תקופה. מדונה אף כתבה את השיר "Graffiti Heart" מתוך אלבומה "Rebel Heart" אותו כתבה על היחסים שלה עם בסקיה.

בנוסף לכך מדונה נחשבת לאספנית אומנות כאשר במהלך חייה אספה יצירות אומנות רבות ואף שובצה ברשימת "100 אספני האומנות הגדולים ביותר בהיסטוריה". לעיתים היא גם משתמשת באומנות למטרות צדקה ואף נותנת חסות לתערוכות של אמנים שונים כמו סינדי שרמן וטינה מודוטי. פרויקטים נוספים שלה בתחום האומנות כוללים את הסרט הקצר סיקרט-פרוג'קט-רבולושן, התערוכה המשותפת שלה ושל סטיבן קליין, X-STaTIC PRO=CeSS ופרויקט משותף עם מייק וינקלמן ב-NFT.

לאורך השנים הוויזואליה והסגנון שלה זכו לפרשנות חיובית ושלילית כאחד כאשר הביקורת הגיע גם מהתרבות הנמוכה לכאורה (כמו התרבות המחתרתית של ניו יורק) וגם מהתרבות הגבוהה כאשר הרב אנשים ראו את מדונה כמודרניזם. על פי דבריה של מבקרת תרבות הפופ דליה שווייצר עד המאה ה-21 אנשים רבים נמנעו מלכתוב את המילים "מדונה" ו"אומנותיות" באותו משפט אם כי היו אנשים כמו למשל היסטוריונית האומנות קירה בלאן שראו את מדונה "כסמל להישגים נשיים". אמן האשליות דייוויד בליין אמר "שהיא בעצמה יצירת האמנות הגדולה ביותר של עצמה - משהו כל כך משפיע עד שבלתי נתפס". השפעתה נצפתה אצל אמנים עכשוויים כמו מתאו בלנקו, טרישה באגה ופגסוס. דמותה של מדונה ויצירותיה הוצגו במוזיאונים וגלריות שונות ברחביי העולם כולל הקליפ של השיר "Bedtime Story" שהפך לחלק קבוע באוסף של המוזיאון לאומנות מודרנית.

רקע

לאורך השנים אנשים רבים נהגו לתעד את רקע של מדונה עם עולם האומנות וכיצד זה השפיע על הקריירה שלה. בשיחה עם אוצר האומנות וינס אלטי אמר אלטי כי העניין שלה באומנות התחיל בילדותה מכיוון שכמה מבני משפחתה יכול לצבוע ולצייר והיא לא, "חייתי את עולם האומנות בעקיפין דרכם" אמרה מדונה. היא ביקרה במכון לאומנויות של דטרויט, וכך גילתה על פרידה קאלו והחלה לקרוא עליה. מדונה גם הזכירה את השכלתה הקתולית, ואמרה "יש אמנות בכל מקום בכנסיות, אז אתה מתוודע לזה כך".

עוד מתחילת ילדותה עודד אותה אביה ואת אחיה לקחת שיעורים לאומנות דיסציפלינארית. הוא רצה שהיא תלמד לנגן על פסנתר אך ללמוד פסנתר לא היה בראש מעיונותיה למרות שמוזיקה כן. למדונה הייתה חברה שלמדה בלט והיא ניסתה לשכנע את אביה שייתן לה ללמוד בלט במקום פסנתר. עבור מדונה הריקוד היה שער לגילוי אומנויות אחרות שבהן היא שמרה על עניין לאורך כל החיים. היא למדה בבית הספר לאומנויות הבמה ריקוד, תורת המוזיקה ותולדות האמנות. היא גם עברה קורס על שייקספיר.

בבית ספר לבלט בו למדה היא פגשה את המנטור שלה כריסטופר פלין שרצה לעזור לה להצליח. פלין לקח על עצמו להיות המנטור שלה, וחשף אותה למוזיאונים, אופרות, קונצרטים, גלריות אמנות ותצוגות אופנה של דטרויט. כתוצאה מכך טעמיה האומנותיים התרחבו וכללו מוזיקה קלאסית, ציירים פרה-רפאליטים ומשוררים.

שנות ה-70 והגעתה לניו יורק סיטי

מדונה המשיכה בקריירה של ריקוד מודרני ועברה להתגורר בניו יורק בסוף שנות ה-70. היא עבדה במספר מוזיאונים בחינם ועבדה כדוגמנית עירום אמנותית בבתי ספר לאמנים וצלמים כמו מרטין שרייבר ולי פרידלנדר. זה הביא אותה למגע עם ציירים וצלמים. מדונה הכריזה מאוחר יותר: "אנשים ציירו אותי כל הזמן". היא למדה לזמן קצר שיעורי צילום, ציור ורישום.

בעודה ממשיכה בקריירת הריקוד שלה, מדונה גם השתתפה בפסטיבל הריקוד האמריקאי ב-1978 של אוניברסיטת דיוק בדורהאם, שם פגשה את פרל לאנג שהפכה מאוחר יותר למנטורית הריקוד שלה ועזרה לה להשיג עבודה בחדר התה הרוסי. שנה לאחר מכן, היא עברה בהצלחה אודישן להופעה בפריז עם אמן הדיסקו הצרפתי פטריק הרננדז כזמר ליווי והרקדנית שלו. היא נבחרה על ידי הרננדז עצמו מתוך 1,500 רקדנים שנבחנו לתפקיד. הרננדז והצוות שלו, גילו עניין גם לעצב אותה ככוכבת וראו אותה באותה תקופה כמישהי שיכולה להיות זמרת דיסקו ולכן כתוצאה מכך הרננדז מימן למדונה שיעורי ריקוד ושירה נוספים וגם שיעורי צרפתית על מנת שתוכל לקדם את עצמה בצרפת. הרננדז טוען שהתהילה שלו הניעה את מדונה, שכן הוא וחבריו "הצליחו" לשכנע אותה שהיא יכולה להפוך לכוכבת גדולה. אך מדונה לא הייתה מרוצה מהקצב בה התקדמה הקריירה שלה והיא לא אהבה את מוזיקת הדיסקו ולכן החליטה לחזור לניו יורק.

מערכות יחסים אישיות

מדונה יצרה את הקשר הראשון שלה עם סצנת האומנות המקומית של ניו יורק במועדונים בלואר איסט סייד וסוהו. היא התיידה עם ציירים, אמני גרפיטי ואומנים של אפקטים וויזואלים כמו קית' הרינג ופאב פייב פרדי וגם את אמן הגרפיטי נוריס בורוז איתו ניהלה מערכת יחסים קצרה ב-1979.

האמן מרטין בורגיין היה שותפה לדירה והפך לחברה הטוב ביותר.

יישום והשפעה בעבדותה

הוויזואליה והפרזנטציה שלה בתחילת הקריירה שלה תוארו כפופ ארט. בשנות ה-90 המבקרת מרת'ה ביילס אמרה שהיא טיפחה "תדמית פופ ארט כבדה". העורך פול פלין כינה אותה "אמנית פופ במובן הוורהוליאני של המילה", בעוד ג'ון ר. מיי בשנת 1997, מאוניברסיטת המדינה של לואיזיאנה תיאר אותה "יצירת פופ ארט מוצלחת" וכ"פאר של אסתטיקה". אינגבורג הוסטרי מאוניברסיטת אינדיאנה קישרה את מדונה לאומנות הפלסטית כאשר טענה ב-2001 כי "מדונה באה מהאומנות הפלסטית".

מדונה נחשבה הן לאומנית מוזיקלית ויזואלית והן למבצעת יותר מאשר למוזיקאית, כאשר הסופרת הקנדית קרלין פיית' העידה בסוף שנות ה-90 על "כישרונה השופע כאמנית חזותית". תומאס הריסון, מאוניברסיטת מרכז פלורידה, זיהה לפניה אומניות שונות, אבל הוא הרגיש שהיא "לקחה את זה לרמה אחרת לגמרי" כשהיא תמיד מאמצת את ההיבטים החזותיים. אנשי הצוות של אייריש טיימס אפילו התייחסו למדונה כ"כוכבת הפופ הנשית הראשונה שעוסקת באופן מלא באלמנטים החזותיים של האמנות שלה".

הידע שלה זכה להערות על ידי אנשים שונים במהלך שיא הקריירה שלה. בשנת 2000, העורך הראשי של מגזין פוטו, דייוויד שונאואר, אמר כי היא אולי "אחד מבני האדם הנבונים ביותר מבחינה ויזואלית עלי אדמות".

אנשים שהשפיעו על עבותה

מדונה שואבת השראה לעיתים קרובות מיצירות אומנות שהיא אוספת. בעבר אף אמר שכל קליפ שצילמה שאב השראה מציור או יצירת אמנות. לאומנות היה חלק ניכר בחייה, עד כדי כך שאמרה פעם ריאיון כי "האומנות החזיקה אותי חיה".

שיתופי פעולה עם אמנים

מאז תחילת הקריירה שלה עבדה עם אמני ויזואליה שונים כמו למשל האמן הבריטי מרטין בורגיין שעיצב את עטיפת השיר שלה "Burning Up" בעוד אמן הגרפיטי מייקל סטיוארט הופיע בתור רקדן בקליפ הבכורה שלה לשיר "Everybody". אחיה כריסטופר שיתף איתה פעולה גם הוא כאשר שימש כמנהל האומנותי של סיבובי ההופעות שלה במהלך שנות ה-90.

אמן הרחוב מיסטר בריינווש נכנס לסצנת המוזיקה כאשר היא הציעה לו לעצב את העטיפה של אלבום האוסף, שלה "Celebration" וכם גם את העטיפות של המהדורות האחרות שלו. ב-2017 היא שיתפה פעולה עם אמן רחוב נוסף, אמן רחוב ברזילאי בשם אדוארדו קוברה אשר הזמינה אותו על מנת לצייר שני ציורי קיר בבית חולים לילדים במלאווי. מדונה שיתפה פעולה עם אמן ברזילאי נוסף בשם אלדו דיאז, אמן חזותי אשר עבד עם מדונה על השיר שלה "Bitch I'm Madonna" וכן גם על לוח שנה שהוציאה בשנת 2018. במהלך הקריירה שלה גם יצרה קשרים עם צלמי אמנות, פורטרטים ואופנה.

טביעות אצבע בסצנת האומנות

למדונה היה מגע עם עולם האומנות פעמים רבות במהלך הקריירה שלה. בהקשר זה, קריסטון קאפס ממגזין ניו יורק אמרה כי היא "ככל הנראה התקדמה בסצנת האמנות העכשווית כל הקריירה שלה".

היסטוריון האומנות הבריטי ג'ון אנתוני ווקר תיעד את חייה ואת הקריירה שלה מנקודת המבט של האומנות העכשווית בתחילת שנות ה-2000. בשנת 1990 שודר בסדרת דוקו של אומנויות של BBC פרק על מדונה. פרק זה גרף 7.7 מיליון צופים מה שהפך אותו לאחד מהפרקים הנצפים ביותר אי פעם בסדרה.

תערוכות אומנות

מדונה מימנה תערוכות אומנות רבות לאורך השנים אך ברוב המקרים לא היה ידוע שעשתה זאת. לטענת מנהלת יחסי הציבור שלה "היא לא רוצה או צריכה את התקשורת לכל דבר שהיא עושה".

למשל בשנת 1992 היא מימנה את התערוכה הרטרוספקטיבית הראשונה של יצירותיו של האמן ז'אן-מישל בסקיה במוזיאון ויטני לאמנות אמריקאית ובשנת 1995 היא מימנה את התערוכה הרטרוספקטיבית של יצירותיה של הצלמת האיטלקית טינה מודוטי.

בנוסף מדונה נהגה לבקר במוזאונים ולהגיע לאירועי השקעה של מוזאוניים שונים. ב-2001 היא אף השאילה דיוקן של פרידה קאלו עבור התערוכה הבריטית הראשונה שנערכה עם ציוריה של קאלו. מדונה התעקשה מאוד שהציור יהיה חלק מהתערוכה בטענה ש"התערוכה לא תהיה שלמה בלעדיה" ואף ניהלה שבועות של משא ומתן עם הבעלים של הציור.

אספנות

מדונה נחשבת לאספנית אומנות גדולה כאשר היא מחזיקה באוסף אומנות בשווי של בין 100 ל-160 מיליון דולר. היא התחילה לאסוף יצירות אומנות לאחר שקיבלה את המשכורת הראשונה שלה בתחילת שנות ה-80. לשם כך שכרה את סוחרת האומנות דרלין לוץ כסוחרת האומנות הראשית שלה אשר עבדה איתה מ-1983 ועד 2004. גם לוץ וגם אחיה של מדונה כריסטופר התמודדו במכירות פומביות מטעמה. בשנת 1996 היא כבר נחשבה לאחד מ-100 אספני האומנות הגדולים ביותר בעולם.

האוסף שלה כולל בעיקר ציוני אומנות מודרניים וכולל למעלה מ-300 יצירות אומנות של אמנים כמו פרידה קאלו, סלבדור דאלי ופבלו פיקאסו. היא גם רכשה יצירות אומנות של הציירים הגדולים כולל ציור של הצייר האיטלקי "Master of 1310". בנוסף היא גם אוספת תמונות פורטרט אומנותיות. כך למשל בשנות ה-90 היא שילמה 165 אלף דולר עבור תמונת פורטרט של מודוטי, ובכך שברה שיא בתור האדם ששילם את המחיר הגבוה ביותר עבור תמונת פורטרט.

תמיכה כלכלית

מדונה נתנה כסף למוזיאון ברוקלין על מנת שיוכלו לרכוש את יצירות האומנות "Untitled" של הציירת האמריקאית ג'וליה וכטל ו-The Six Second Epic של האמן קנג׳י פוג׳יטה. גם בשנים שלאחר מכן מדונה המשיכה לתמוך כלכלית וגם לתת חשיפה לאומנים לא ידועים. בשנת 2024 נחשף כי תממן פרויקט אומנו לנוער באיטליה בשם "Sogno di Volare" אשר ייצא לפועל ב-2025.

בתקופה בה הוציאה את אלבומה "Rebel Heart" היא ביקשה ממעריצים לשלוח לה יצירות אומנות אשר הכינו על מנת שתוכל להקרין אותם על המסכין בזמן סיבוב ההופעות לקידום האלבום. חלק מיצירות האומנות נכללו גם בתערוכה האיטלקית "Portraits & Artwork inspired by The Queen" אשר כללה 50 יצירות אומנות ש-20 מתוכם נבחרו על ידי מדונה עצמה. בספר "Life with My Sister Madonna" אחיה כריסטופר סיפר כיצד עודדה אותו לעסוק באומנות ואף הלוותה לו 200 אלף דולר על מנת שיוכל לקנות סטודיו בו יצייר באופן קבוע.

אומנות לצורך צדקה

לאורך השנים מדונה השתמשה באומנות גם לצורך מטרות צדקה. בשנת 1991 הציעה למכירה ציור קנבס אותו ציירה בעצמה אשר כל ההכנסות מהמכירה שלו נתרמו. ב-2020 היא השתמשה בביתה כדי לארח מכירה פומבית של יצירות אומנות אשר כל ההכנסות מהמכירה נתרמו לקורבנות הפיצוץ בנמל ביירות. בשנת 2022 הוציאה מדונה מהדורה מחודשת של ספרה סקס לכבוד 30 שנים ליציאת הספר המקורי כאשר כל ההכנסות מהמכירה לארגון הצדקה שלה "Raising Malawi". בנוסף כאשר הפרויקט שלה "Art for Freedom" פעל היא תרמה 10,000 דולר בכל חודש לארגון ללא מטרות רווח לפי בחירת אמן בולט בפרויקט.

ב-2013 מכרה ציור של האמן פרנאן לז'ה ב-7.2 מיליון דולר אותם תרמה לקרן שלה Ray of Light Foundation. ב-2016 ערכה מדונה מכירה פומבית של יצירות אומנות אשר כל ההכנסות הלכו לקרן שלה "Raising Malawi" וליוזמות אחרות בתחום החינוך והאומנות. במכירה זו מכרה גם חפצים אישיים שלה והצליחה לגייס 7.5 מיליון דולר.

מחלוקות

מדונה יצרה מחלוקת בשנת 2001 כאשר העניקה את פרס טרנר לאמן הבריטי מרטין קריד אמרה לקהל: "בסדר בני זונות, כולם מנצחים!". בשנת 2022 יצרה מחלוקת נוספת במסגרת פרויקט אומנותי בשיוף NFT בה פרסמה תמונת עירום תלת מממדית שלה ובה נראית מוציאה מאיבר מינה פרפרים חרקים ועצים אם כי תמונה זו זכתה לשבחים ממבקרי אומנות.

בנוסף ספגה מדונה ביקורת על כך שסירבה להשאיל ציור של פרידה קאלו למוזאון אומנות בדטרויט. אם כי מבקר התרבות וינס קרדוצ׳י טען שכנראה הבקשה לעולם לא הגיעה אליה. בינואר 2023 בריז'יט פורה, ראשת עיריית אמיין לשעבר ביקשה ממדונה להשאיל את הציור "Diana and Endymion" של הצייר הצרפתי ז'רום-מרטין לנגלואה ובשלב מאוחר יותר רמזה שהשיגה את הציור באופן בלתי חוקי, אם כי נכון להיום אין הוכחה שמדונה מחזיקה בציור.

הופעות והפקות אומנותיות

לאורך השנים מדונה נהגה לשלב בקליפים והופעות שלה אלמנטים אומנותיים אשר משכו את תשומת ליבם של מבקרים ופרשנים כמו המשוררת האמריקאית ג'יין מילר והעורך מארק ווטס. גם הסופר ג'ייסון הנלי דיבר על כך ב-2015 כאשר טען כי "הופעותיה גרמו לחוקרים ומבקרים לקום ולשים לב לצליל, למסר ולסגנון שלה". גם פול תום, דיקן לאומנויות באוניברסיטה הלאומית של אוסטרליה דיבר על כך כאשר אמר: "ההופעות של מדונה הן אומנות, אחריי הכל — אומנות משלבת משחק של רעיונות חברתיים ופוליטיים שסותרים לפעמים".

בשנת 2007 גם פול רתרפורד, פרופסור באוניברסיטת טורונטו, דיבר על כך כאשר כינה את מדונה "כפרפורמרית ויזואלית עם נוכחות בימתית יוצאת דופן". גם חוקרים איטלקים מאוניברסיטת מקרטה התייחסו לכך כאשר טענו כי מדונה "בנתה "פואטיקה של הופעות חדשנית".

הופעות בימתיות

במהלך הקריירה שלה קיבלה מדונה שבחים רבים עם ההופעות הבימתיות שלה. הסופר מייקל הטלי ב-2008 אמר: "היא תמיד הציבה סטנדרטים גבוהים עם ההופעות הבימתיות שלה". המרצה הבכיר איאן אינגליס תיאר את הופעתיה כ"אירועים תיאטרליים". כתב מגזין סלאנט סאל צ'ינקוומני כינה אותה כ"המבצעת הגדולה ביותר של זמננו" וכינה את המופעים שלה כ"מופעים תיאטרליים של סיפורים עם נרטיב".

אנשים רבים זקפו לזכותה של מדונה השפעה על מופעי פופ מיינסטרים בזכות סיבובי ההופעות המושקעים והיצירתיים שלה. חלק מהמבקרים גם ציינו את הנושאים המקוריים והמעניינים שמדונה השתמשה בהם בסיבובי ההופעות שלה. מעצב האופנה ווליאם בייקר טען כי כולם בעולם הפופ שאבו השראה ואף העתיקו ממדונה בשלב כלשהו בקריירה שלהם וטען כי "חווית מופע הפופ המודרני נוצרה על ידי מדונה" "ושהיא הפכה את הדבר הזה של מופע פופ מהופעה חיה למופע אומנותי של ממש". חוקרים ועיתונאים כמו ברין יניקאיה ומאט קיין תיארו כיצד היא הפכה מופעי פופ למופע תיאטרון של ממש ואף סללה את הדר לאמנים אחרים לעשות זאת. סיבוב ההופעות של מדונה שנחשב לזה שזכה להכי הרבה שבחיים היה סיבוב ההופעות "Blond Ambition World Tour" משנת 1990 כמו למשל על ידי עיתונאי הניו יורק טיימס ג'ייקוב ברנשטיין.

וידאו קליפים

הווידאו קליפים של מדונה זכו לתשומת לב מתמשכת מאז שנות ה-80. הווידאו קליפים שלה מזכו בין היתר גם תשומת לב של חוקרים אקדמאים כאשר לימים היא הפכה לזמרת הפופ שהווידאו קליפים שלה עוררו הכי הרבה עניין. לימים הווידאו קליפים של מדונה זכו לשבחים רבים על ידי אנשי ציבור רבים. כך למשל המבקרת והוספרת מרתה ביילס אמרה באמצע שנות ה-90: כי מדונה הוכיחה ש"היחס לאומנות חזותית חושבה יותר מאמירה מוזיקלית".

גם פול ראתרפורד שיבח את מדונה על הווידאו קליפים שלה וציין לשבח את העובדה שהשקיעה הרבה זמן וכסף בשביל להפיק אותם ואף ציין את העובדה שחלק מהווידאו קליפים שלה הם מהיקרים ביותר בהיסטוריה. המבקר ארמונד ווייט שיבח גם הוא את הווידאו קליפים של מדונה ב-2015 ואף טען כי אמנים כמו ביורק וליידי גאגא הושפעו מהווידאו קליפים של מדונה. שבחים דומים ניתנו למדונה גם מכתבים של מגזין סלנט וערוץ VH1 וגם מקומות כמו MTV ובילבורד נהגו לדרג אותה ברשימות חשובות בנושא וידאו קליפים.

חלק מהווידאו קליפים שלה הוצגו בתערוכות אומנות כאשר הבולט ביניהם הוא הקליפ לשיר Bedtime Story אשר נוצג באופן קבוע במוזיאון לאומנות מודרנית וכן גם במוזיאון לתנועה נעה בלונדון. כמו כן הווידאו קליפ הוקרן גם במקומות נוספים כמו בבית הספר לאומנות חזותית. הווידאו קליפים שלה משכו תשומת לב ככה ששנים מהודיאו קליפים שלה אוזכרו במאמר המפורסם "Studies in Art Education".

ריקוד

מדונה למדה ריקוד בנערותה דבר אשר השפיע גם על הווידאו קליפים של ועל ההופעות שלה על הבמה. חוקרים ומבקרי מחול שונים סקרו אותה בדיסציפלינה האמנותית. כך למשל מבקרת מחול של הגרדיאן כתבה בשנת 2015 שתנועות הריקוד של מדונה לאורך השנים הפכו מ"תנועות שרוקדים במועדונים ועד לאומנות רצינית של ממש". הסוציולוגית סינדי פאטון טענה כי מדונה הייתה לזמרת הראשונה שהפכה את הריקוד ל"השפעה תרבותית ופרו פוליטית". גם אנשים אחרים ציינו לשבח את יכולות הריקוד כמו למשל כתב של הרולינ סטון כתב ב-2011 כי "מדונה היא לחלוטין שם נרדף לריקוד".

עם זאת מדונה ספגה ביקורות שליליות על הריקוד שלה. במאמר שנכתב ב-2019 בשם "Popular Music and the Politics of Hope" מחברי המאמר טענו כי היא לא יודעת לרקוד וגם לא לשיר. גם הסופרת לוסי סנטה מתחה ביקורת שלילית על יכולות הריקוד של מדונה כאשר כינתה אותה כ"רקדנית חסרת חן".

תנועות הריקוד שלה עוררו השראה בקרב אנשים רבים. כך למשל המלחין, הצייר והמשורר הסינגפורי מארק צ'אן הציג שיר וריקוד בהשראת מדונה בפסטיבל האומנויות הבין לאומי בסינגפור.

בסקר שנערך על ידי מגזין רולינג סטון מדונה נכללה ברשימת "עשרת המוזיקאים-רקדנים הטובים ביותר" בסקר שנערך ב-2011.

משחק

קריירת המשחק של מדונה נותחה לאורך השנים על ידי אנשים רבים ועוררה עניין בקרב אנשים כמו עיתונאים ואקדמאים. כך למשל המרצה אנג'לה מקרובי ניתחה את קריירת המשחק של מדונה במסגרת מחקר על פמניזם בעולם הקולנוע. גם עיתונאים רבים התייחסו לקריירת המשחק של מדונה כמו כתבים של ואניטי פייר כאשר כינו אותה כ"מקרה יוצא דופן" בעולם המשחק. גם הסופרים לו הארי ואריק פורמן התייחסו לקריירת המשחק של מדונה כאשר שיבחו את יכולות המשחק של מדונה וטענו כי רק מדונה הצליחה "להפציץ בהרבה בז'אנרים". אם כי למרות זאת היו גם פעמים בהם מדונה ספגה ביקורות שליליות על המשחק שלה כמו למשל בטקס פרסי פטל הזהב שם זכתה ב-5 פרסים ביניהם השחקנית הגרועה ביותר של המאה.

בשנת 1985 שיחקה מדונה בסרט סוזאן סוזאן אשר לימים הפך לאחד הסרטים האייקונים של שנות ה-80 ואף גרף קרוב ל-100 מיליון דולר. בנוסף מדונה יצרה גם סרטים משלה כמו הסרט הדוקומנטרי-הבדיוני במיטה עם מדונה אשר שודר בבתי הקולנוע ושבר שיא בתור הסרט הדוקומנטרי שגרף את הרווח הכי גדול אי פעם בקולנוע. קריירת המשחק של מדונה תרמה גם לקריירה המוזיקלית שלה כאשר 4 שירים שהקליטה עבור פסקולים של סרטים הגיעו למקום הראשון בארצות הברית מה ששם אותה גם בקבוצה מצומצמת של אמנים שהצליחו להכניס 4 שירים מפסקולים למקום הראשון בארצות הברית.

רבים מסרטיה של מדונה הוקרנו הוצגו במוזיאונים שונים בעולם כמו מרכז ז'ורז' פומפידו בצרפת ומוזיאון האומנות העכשווית MoMA PS1 בניו יורק. בנוסף נעשו מספר מחוות לקריירה הקולנועית של מדונה כמו הספיישל הקומי Almost Human: Madonna on Film שנערך ב-2009 בהנחיית הסופר דייוויד שמאדר.

פרסים

במהלך הקריירה שלה מדונה זכתה בפרסים רבים על הווידאו קליפים שלה ועל סיבובי ההופעות שלה ובאופן כללי על האומנות שלה. בשנת 1999 זכתה בפרס ה-VMA ה-20 שלה בטקס פרסי הווידאו קליפים של MTV ובכך הפכה לאמן שזכה בהכי הרבה פרסי VMA בהיסטוריה. בין היתר זכתה בפרס "קליפ השנה" על הווידאו קליפ לשיר "Ray of Light" בשנת 1998. בנוסף וידאו קליפ זה זכה בפרס הודיאו קליפ הבין לאומי של השנה בטקס פרסי iHeartRadio MMVAs. בשנת 1989 זכתה בתואר אמן העשור מטעם MTV ובשנת 1999 זכתה בתואר אומנית המאה מטעם MTV דרום-מזרח אסיה.

בשנת 1987 זכתה בפרס אמנית הפופ\רוק המועדפת בתחום הווידאו קליפים בטקס פרסי המוזיקה האמריקאית. בנוסף בטקס פרסי המוזיקה האמריקאית בתחום הווידאו קליפים זכתה מדונה גם כן בפרס על הקליפ לשיר "Papa Don't Preach". גם בטקס פרסי הווידאו קליפים של בילבורד מדונה זכתה בפרס קליפ השנה כאשר עשתה זאת פעמיים: פעם אחת ב-1989 על הקליפ לשיר "Express Yourself" ופעם נוספת על הקליפ לשיר "Music" בשנת 2000. היא אף זכתה ב-4 פרסי גראמי בתחום הווידאו קליפים כאשר הווידאו קליפ לשיר "Oh Father" זכה בפרס "הקליפ הקצר הטוב יותר" וכך גם הקליפים לשיר "Ray of Light", "Don't Tell Me" ו-"Die Another Day".

בנוסף מדונה גם זכתה בפרסים על סיבובי ההופעות שלה. ה-DVD לסיבוב ההופעות "The Virgin Tour" זכה בפרס קלטת הווידאו הטובה ביותר של השנה בטקס פרסי "Billboard Number One Awards". בנוסף ה-DVD של סיבוב ההופעות "Blond Ambition World Tour" זכה בפרס גראמי בקטגוריית "הווידאו קליפ הארוך הטוב ביותר". גם ה-DVD על סיבוב ההופעות "The Confessions Tour" זכה בפרס גראמי בקטגוריה זו.

השפעה

מספר עיתנואים, עורכים ומחברים דנו לאורך השנים בהשפעתה של מדונה על עולם האומנות בטענה שמדונה עזרה להשפיע על הקשר שבין אומנות לפופ. כך למשל מבקר האמנות האיטלקיפרנצ'סקו בונאמי, כינה אותה הפיקאסו מעולם המוזיקה. גם העורך ג'ורדן רוברטסון ציין את ההשפעה על מדונה על השילוב של בין עולם האומנות למוזיקה כאשר טען כי "הייתה לה השפעה משמעותית על עולם האומנות".

היו גם כאלה שטענו שהיא הביאה אומנות רחוב אל המיינסטרים. מלינה ביקפורד מ-Vice טענה כי השנים שבהן מדונה הייתה בניו יורק גרמו להב להביא את האומנות המחתרתית למיינסטרים. מריסה ג'י מולר ממגזין W טענה שמדונה גם הפכה את העניין של אמני פופ שמשתפים פעולה אחד עם השני לדבר שבשגרה.

השפעתה על אמנים

למרות שמדונה לקחה השראה מאמנים רבים היו גם אמנים לאורך השנים שלקחו השראה ממנה. כך למשל האמן האמריקאי מטאו בלנקו אמר כי מדונה תמיד הייתה "השראה גדולה עבורו".במרכז האומנות בדנדי שבסקוטלנד ציינו את ההשפעה של מדונה על האמנית האמריקאית טרישה באגה. גם האמן הבריטי פגאסוס טען ששואב השראה ממדונה כאשר לטענתו תמיד כשהוא יוצר את היצירות שלו הוא מקשיב למוזיקה של מדונה וכי עבודותיו נוטות להכיל "אלמנטים מהדמות שלה". בשנת 2014 תיארה גם האמנית הספרדייה-אמריקאית סילביה פראדה את השפעתה של מדונה כאשר כינתה אותה כ"חשובה יותר מכל תנועת אמונות אחרת". מדונה היוותה השראה גם לצייר חסוס אארואה מורה.

מדונה היוותה השראה גם על אמנים פחות מוכרים ומחתרתיים כמו על אמן הגרפיטי היווני ג'ורג' קאלאס. גם האמן החזותי הברזילאי אלדו דיאז שגם שיתף איתה פעולה, דיבר על השפעתה של מדונה עליו עד כדי כך שהוא החל ללמוד צילום, אמנויות והפך למעצב גרפי בזכותה.

השפעה על המאניה של פרידה קאלו

מדונה משכה כותרות בתקשורת כאשר חשפה את התעניינותה בפרידה קאלו בסוף המאה ה-20; קאלו נחשבה אז לדמות פחות מוכרת יחסית בבמה הבינלאומית מחוץ לתחום האומנות אך הדיבור של מדונה עליה הביא אותה לתודעה גם בתחום המוזיקה. לטענת העיתונאי הבריטי אנדרו מורטון, רוב אמני הפופ החלו להכיר את קאלו בזכות מדונה.

באופן כללי עיתונאים רבים זקפו לזכותה של מדונה את הבאת האומנות של פרידה קאלו לתודעה הציבורית באופן כללי ובייחוד בתחום התרבות הפופולרית. בשנת 2005 נטען אף במאמר של הדיילי טלגרף שמדונה הפכה את ציוריה של קאלו ליקרי ערך עבור אספנים. לפי העיתון המקסיקני El Sol de Tampico מדונה משכה תשומת לב גם כלפיי חברה לשעבר של קאלו אלחנדרו גומז אריאס.

מחוות בתערוכות אומנות ומוזיאונים

לאורך השנים תערוכות אומנות ומוזיאונים רבים ערכו מחוות למדונה. כך למשל, ב-2012, ג'וני ווקר ארגנו תערוכה שבה הציגו יצירות גרפיטי של 30 אמני גרפיטי שונים כשהם מקדישים את התערוכה למדונה. בנוסף באותה שנה הוצגה במרכז האמנויות של אוניברסיטת EAFIT תערוכת אמנות קולומביאנית, אשר שמה היה Like a Prayer בספרדית, על שם האלבום והשיר של מדונה משנות ה-90 זאת על מנת להראות כיצד מדונה השפיעה על תחום האמנות הפלסטית.

בשנת 2013 מוזיאון לאומנות באקוודור ערך תערוכה רב תחומית ששמו היה: "מדונה: אייקון תרבותי, אופנה ובולאות", תערוכה אשר חקרה את השפעתה של הזמרת בתחומי האופנה, אומנות, בולאות ונמיסמטיקה. בשנת 2017 התקיימה תערוכה באיטליה ששמה היה "תודה מדונה - החלומות שלי בטכניקולור". בשנים 2023 ו-2024 הוצגה תערוכה באוסטרליה תחת השם: "Madonna 40: A Celebratio", תערוכת מחווה לציון 40 שנות קריירה של מדונה.

באופן כללי לאורך השנים מדונה הוזכרה בתערוכות ומוזיאונים רבים. כך למשל הוזכרה במספר תערוכות של הצייר המקסיקני אלברטו גירונלה וכמו כן בתעורכה שנערכה לכבוד יום הולדתה ומותה של מרילין מונרו ששניהם התרחשו בחודש אוגוסט וכמו כן במדינות כמו צ'ילה, ספרד וארגנטינה נערכה תערוכה תחת השם "ממדונה למדונה" אשר דיבר על תפקידה של האישה לאורך ההיסטוריה כשהוא משתמש במדונה כדוגמה.

פסלים

בסביבות 1988, בעיירה פסנטרו באיטליה, מקום הולדתם של סבא וסבתא שלה מצד אביה הציעו כמה תושבים להציב פסל בגובה 13 רגל של מדונה לובשת חזייה בת'ווה למשוך תיירים אך ההצעה נפסלה על ידי רוב תושבי העיירה. בשנת 1993 האמן הפלסטי הברזילאי ניקו רושה, יצר פסל בגובה 2.3 רגל שלה כדי להנציח את 10 שנות הקריירה שלה ואת ביקורה הראשון בברזיל.

בנוסף למדונה יש פסלי שעווה שלה שמוצגים במקומות שונים בעולם כמו למשל בצרפת. גם במוזאונים של מאדאם טוסו בארצות הברית ובמקומות נוספים בעולם יש פסלי שעווה של הזמרת. השיא היה במוזיאון מאדאם טוסו באוסטרליה שם המוזיאון השיק 3 פסלי שעווה של הזמרת בו זמנית ובכך הפכה מדונה לאדם הראשון בהיסטורית המוזיאון שהושקו שני פסלים שלו או יותר בו זמנית.