מהומות הסטודנטים בבוקרשט 1956

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
ליג'יה פילוטי, סטודנטית למשפטים שסולקה מהלימודים בעקבות השתתפותה במחאות

בסתיו 1956, בבוקרשט, התרחשו מהומות של סטודנטים, חלק מגל מהומות סטודנטים בארצות הגוש הקומוניסטי. תגובה מהירה ונחושה של השלטונות הקומוניסטיים ברומניה חנקה מהומות אלה באיבן, סטודנטים רבים נעצרו ונחקרו, חלקם סולקו מהלימודים והיו גם שנשפטו לעונשי מאסר בין שנה ל-6 שנים.

הרקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשלהי פברואר 1956 השמיע ניקיטה חרושצ'וב את הנאום הסודי בו גונו פשעי סטלין וגונה פולחן האישיות. בין אורחי הוועידה ה-20 של המפלגה הקומוניסטית הסובייטית, שנפתחה אז, היה גם מנהיג פולין הקומוניסטית, בולסלאב ביירוט, סטליניסט מובהק. ב-12 במרץ, במוסקבה בולסלאב ביירוט מת בנסיבות חשודות, נסיבות שיצרו חרושת שמועות על רציחתו או התאבדותו. בתקופה זו של חילופי שליט בפולין, היו פולנים שראו בכך חלון הזדמנויות לשינויים, לכן החלו מהומות פועלים ושביתה בפוזנן והפגנות סטודנטים. האירועים בפולין הביאו לבסוף למינויו של ולדיסלב גומולקה ולהנהגת משטר פחות נוקשה - תקופה זו כונתה "הפשרת גומולקה".

בהונגריה, שכנתה של פולין לפני שינויי הגבולות של מלחמת העולם השנייה, התחילה התסיסה בחוגי הסטודנטים. ב-16 באוקטובר 1956 פרשו הסטודנטים של סגד מהתאחדות הסטודנטים הקומוניסטים של הונגריה והקימו מחדש את "איחוד הסטודנטים ההונגרים", איגוד דמוקרטי שפוזר על ידי המשטר הקומוניסטי. בימים שלאחר מכן הצטרפו גם הסטודנטים של פץ', של מישקולץ ושל שופרון וב-22 באוקטובר גם הסטודנטים של האוניברסיטה הטכנית והכלכלית של בודפשט. הסטודנטים ההונגרים פתחו בגל של מחאות והפגנות שהציתו לבסוף את המרד ההונגרי.

פעולות הסטודנטים[עריכת קוד מקור | עריכה]

יוסיף קישינבסקי, הוזמן, אך לא בא

הידיעות על המתרחש בפולין ובהונגריה הגיעו לרומניה באמצעות שידורי הרדיו בשפה הרומנית של תחנות דוגמת קול אמריקה ושידורי הרדיו בשפה ההונגרית, אותם הבינו בני המיעוט ההונגרי ברומניה. תחילה הסטודנטים הרומנים ברחבי רומניה התחילו ללקט את המידע ולהעבירו ביניהם, ובהמשך יצרו קבוצות שיזמו מחאות.

המחאות התחילו בין סטודנטים בערים בעלות אוכלוסייה הונגרית ניכרת, אך במהרה התפשטו והגיעו גם לאוניברסיטת בוקרשט, הגדולה באוניברסיטאות רומניה. בהיותם מודעים לכך שקבוצות הנהגה עלולות לספוג את מלוא עוצמת התגובה של השלטון, נמנעו הסטודנטים מיצירת ארגונים היררכיים והסתפקו בהתארגנות של קבוצות פעולה בתוך הפקולטות השונות. הקבוצות הפעילות ביותר באו מחוגי המשפטים, הבלשנות, התיאטרון, הרפואה, האדריכלות, הפוליטכניקה, הפילוסופיה והמכון הצבאי לרפואה. יחסם של הסטודנטים מחוגי הנפט והגז, החקלאות, המתמטיקה, הגאוגרפיה, ההיסטוריה ומהמכון למדעי הכלכלה היה מסויג.

המחאה הראשונה יצאה מהפקולטה לבלשנות, כשהסטודנטים ביקשו את בואו של סגן ראש ממשלת רומניה וחבר הוועד המרכזי של המפלגה הקומוניסטית הרומנית, יוסיף קישינבסקי[1], שישיב להם לרשימת שאלות שחוברה על ידי הסטודנטים. אלה היו השאלות:

  1. אם המשטר ברומניה זהה למשטר בברית המועצות והאינטרנציונליות של הקומוניזם מקובלת, מדוע לא משיבים לרומניה את בסרביה, חבל ארץ רומני מבחינה היסטורית?
  2. מדוע האיכרים נאלצים לייצר ארונות קבורה לילדים מקרשים לקוחים מהגדרות, כשלרומניה יש תוצרת עץ משמעותית?
  3. למה מוכרים את הלחם בכרטיסי קיצוב בארץ חקלאית?
  4. מדוע קונים יין סינתטי מבולגריה?
  5. מדוע אין להשיג בשוק דגים?
  6. מדוע מוכרים לוייטנאם מוצרי חשמל במחיר שאינו מכסה את עלות האריזה שלהם?
  7. מדוע מספקים גז מתאן להונגריה תמורת תוכניות לעיבוד הגז מתאן?

קישינבסקי התעלם מההזמנה ולא השיב.

הסטודנטים התחילו בביצוע מחאות בקורסים לרוסית ובשיעורים פוליטיים (מרקסיזם-לניניזם). הועברה הנחיה לסגל האוניברסיטאי "להרגיע את הרוחות". בישיבות איחוד הנוער הקומוניסטי הסטודנטים דנו במצב בהונגריה ואף מסלקים מהישיבות את הסטודנטים הנאמנים למשטר המתנגדים לדיונים אלה. האוכלוסייה הכללית הייתה בהמתנה לאירועים דומים להתרחשויות בהונגריה והתייחסה לסטודנטים כאל מובילי הדרך והפציצו אותם בשאלות: "נו, מתי?", "מה עושים?" וכדומה.

קבוצת ארגון חשאית יצרה קשרים עם הקבוצות מהפקולטות השונות לשם יצירת מחאה משותפת ראשונה. התחילה לפעול תחנת רדיו חשאית בשם România viitoare. Vocea rezistenței (רומניה העתידית. קול ההתנגדות), שמיקומה לא היה ידוע, אך היו השערות שהיא משדרת מיוגוסלביה. תחנת הרדיו הציגה את תביעות הסטודנטים ובעיקר שתי תביעות:

  1. השבת החבלים שנגזלו, בסרביה ובוקובינה.
  2. סילוק הסטליניסטים הרומנים שהוציאו שם רע לקומוניזם והביאו לרומניה רעב ופחד.

האירועים בעולם הטילו מבוכה בשורות הסטודנטים - מצד אחד חוסר פעילותו ומעורבותו של הצבא הרוסי מול השינויים המתרחשים בהונגריה עשו רושם שאפשר לשנות דברים, אך מצד שני, ב-29 באוקטובר החלה מלחמת סיני וזה היה איתות שהמערב יהיה עסוק ולא יתפנה לתמוך במרידות בארצות הקומוניסטיות.

מטימישוארה הגיעו ידיעות על מעצר כאלפיים סטודנטים בימים 30 ו-31 באוקטובר בעקבות ניסיון למרד סטודנטים. בעקבות ידיעות אלה הסטודנטים של בוקרשט החליטו לזרז את פעולתם לפני שיהיה מאוחר מדי וביום 2 בנובמבר החליט ועד הפעולה המונהג על ידי Alexandru Ivasiuc (אלכסנדרו איווסיוק) ו-Mihai Victor Serdaru (מיכאי ויקטור סרדארו) לכנס הפגנה גדולה בכיכר האוניברסיטה ביום 5 בנובמבר. הימים עד למועד ההפגנה נועדו להכנות ולגיוס מרבי.

הסטודנטים מהפקולטות לבלשנות ולמשפטים יצרו כרוזים ובם סיסמאות דוגמת: "הלאה הרוסית והמרקסיזם", "רוצים מדע, לא פוליטיקה באוניברסיטה", "נלך בעקבות הסטודנטים הפולנים, הצ'כים וההונגרים" ועוד.

תגובת השלטונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

אמיל בודנראש, ראש המטה לטיפול במשבר
אלכסנדרו דרגיץ', שר הפנים של רומניה, חקר אישית חלק מהסטודנטים

הלשכה הפוליטית של הוועד המרכזי של המפלגה הקומוניסטית הרומנית, שהתכנסה בדחיפות ב-27 באוקטובר, קבעה מטה לניהול המשבר. בראש המטה הוצב אמיל בודנראש ובין חברי המטה היו ניקולאה צ'אושסקו, אלכסנדרו דרגיץ' ולאונטין סלז'אן.

ביום 4 באוקטובר יצא הצבא הסובייטי מההמתנה וכבש את בודפשט ומרכזים חיוניים אחרים בהונגריה. באותו זמן החל גל של מעצר סטודנטים בבוקרשט ובין העצורים גם חלק מיוזמי המחאה. בלילה שבין רביעי וחמישי באוקטובר תפס הצבא הרומני את כיכר האוניברסיטה והתנועה בה נאסרה. בכל מקום חנייה היו משאיות עם חיילים מצוידים בנשק ומוכנים להתערבות מיידית. ההפגנה המתוכננת הפכה לבלתי אפשרית. בכניסות השונות לכיכר האוניברסיטה ניצבו קומוניסטים רומנים מעובדי האוניברסיטה בפקולטות השונות, שרשמו את שמותיהם של הסטודנטים שעברו במקום. יחידות צבא נוספות המתינו בתוך מבנים של האוניברסיטה ובמבנים סמוכים.

הסטודנטים של הפקולטה לפילוסופיה יזמו הפגנה חדשה ליום 15 בנובמבר, אך יוזמי הפגנה זו נעצרו בטרם הספיקו לגייס את המפגינים. השלטונות התחילו בגל של מעצרים, כשצווי המעצר מוצאים בפיקוחו הישיר של סגן ראש הממשלה, גאורגה אפוסטול. העצורים נחקרו בקשיחות רבה ורבים מהם טענו שהוכו בברוטליות. היו סטודנטים שנחקרו אישית על ידי שר הפנים, אלכסנדרו דרגיץ'. מרבית המעצרים נערכו בחודשים נובמבר ודצמבר, אך גל המעצרים נמשך גם לאורך שנת 1957.

חלק מהעצורים הובאו למשפט בקבוצות שכונו לפי הבולט שביניהם:

  • קבוצת דרדנה על שם Mihai Stere Derdena (מיכאי סטרה דרדנה).
  • קבוצת בולאי על שם Alexandru Bulai (אלכסנדרו בולאי).
  • קבוצת מיטרוי על שם Paul Mitroi (פאול מיטרוי).
  • קבוצת שרבאן על שם Horia Şerban Popescu (הוריה שרבאן פופסקו).
  • קבוצת איווסיוק על שם Alexandru Ivasiuc (אלכסנדרו איווסיוק).
  • קבוצת גומה על שם פאול גומה.

היו סטודנטים שנענשו קלות יחסית על ידי סילוק מהלימודים באוניברסיטה, חלקם תוך איסור על הרשמתם למוסדות אחרים להשכלה גבוהה, אך היו לא מעטים שנידונו לעונשי מאסר. עונשי המאסר, שהוטלו על הסטודנטים, נעו בין שנה אחת ובין שש שנים. היו סטודנטים שמתו בתקופת מאסרם, דוגמת Ștefan Negrea (שטפאן נגראה) מהפקולטה לבלשנות שמת בנובמבר 1958.

מותו של ניקולאה לאביש[עריכת קוד מקור | עריכה]

ניקולאה לאביש היה משורר רומני צעיר, שפרש מהלימודים באוניברסיטת בוקרשט, אך שב להיפגש עם חבריו בעת המהומות. לאביש, במפגשים עם חבריו, נקט עמדות ועשה מעשים שנגדו את המדיניות. דוגמה לכך היא דיקלום של הדוינה של אמינסקו, דוינה רוויה שנאת זרים, שנאסרה על ידי השלטונות הקומוניסטים. בחודש דצמבר 1956 נהרג לאביש במה שהוגדר כתאונת דרכים עם חשמלית, אך נפוצו שמועות, שהוא נדחף מתחת לגלגלי החשמלית בעת שהיה שתוי במקצת. הייתה גם עדה שאישרה זאת, אך סירבה לתת פרטים מזהים לגבי הדוחף. השמועות אמרו שזו הייתה תאונה מאורגנת על ידי השלטונות, שחששו מהשפעתו על הנוער.

אחרית דבר[עריכת קוד מקור | עריכה]

בנאום שנשא ניקיטה חרושצ'וב, ב-8 בנובמבר 1956, בפני ארגון הקומסומול, רמז למהומות סטודנטים אלה, כאשר אמר שהיו ברומניה, במוסדות לימוד מסוימים, תופעות לא בריאות בין הסטודנטים. חרושצ'וב בירך את המפלגה הקומוניסטית הרומנית על הטיפול המהיר והיעיל.

השלטונות הקומוניסטיים של רומניה החליטו לנקוט באמצעים לגילוי ודיכוי האלמנטים הלא נאמנים באוניברסיטאות וכך נמשך גל של חשיפות וטיהורים במהלכו סטודנטים הושפלו וסולקו מהלימודים.

כעבור זמן מה נפסק הגל וחלק מהסטודנטים שסולקו מהלימודים או נאסרו הצליחו לשקם את חייהם ולהמשיך בלימודים גבוהים, ברומניה או בארצות אחרות, אך לא כולם, היו כאלה שלא הצליחו להשתקם.

כמה מהסטודנטים כתבו מאוחר יותר, אחרי המהפכה הרומנית, ספרים על התקופה. Stela Covaci (סטלה קובץ') פרסמה בשנת 2006, בהוצאה לאור Vremea (הזמן) את הספר Persecuţia - mişcarea studenţească anticomunistă (הרדיפה - התנועה הסטודנטיאלית האנטי-קומוניסטית). אותה סופרת, סטלה קובץ', פרסמה בינואר השנה, בהוצאה לאור Tracus Arte (טראקוס ארטה) את הספר Nopţile de coşmar ale poetului Nicolae Labiş (לילות הסיוט של המשורר ניקולאה לאביש). מחברת הספר הכירה היטב את לאביש, שהיה חברו לחדר של בעלה, אנדרי קובץ', בימים ההם, כששלושתם היו סטודנטים באוניברסיטת בוקרשט.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ המשטר הקומוניסטי ברומניה, תחת שלטונו של גאורגה גאורגיו-דז' היה מהדגם הסטליניסטי. לאחר הנאום הסודי התחילה ליברליזציה מסוימת בברית המועצות ובכמה מארצות הגוש הקומוניסטי, אך לא ברומניה. למרות כל זאת נפוצו שמועות על כך שיוסיף קישינבסקי ומירון קונסטנטינסקו הציעו ליברליזציה ברוח השינויים שהוביל ניקיטה חרושצ'וב. הצעותיהם נדחו על ידי גאורגיו-דז', אך בציבור תלו תקוות בשניים. השניים נכשלו בניסיונם להדיח את גאורגיו-דז' ובקיץ 1957 הודחו מהנהגת המפלגה הקומוניסטית הרומנית.