מובארכ בן סבאח א-סבאח

מובארכ בן סבאח א-סבאח
الشيخ مبارك بن صباح الصباح
לידה	1837; כווית סיטי, כווית
פטירה	28 בנובמבר 1915 (בגיל 78 בערך); כווית
מדינה	שייח'ות כווית
	1896–1915; (כ־19 שנים)
	→ Muhammad bin Sabah Al-Sabah Jaber II Al-Sabah ←

מובארכ בן סבאח א-סבאח (בערבית: الشيخ مبارك بن صباح بن جابر الصباح; 1837 – 1915) שנודע גם בשם מובארכ הגדול, היה השליט השביעי של שייח'ות כווית, מ-18 במאי 1896 ועד מותו ב-18 בנובמבר 1915.

מובארק עלה על כסאו לאחר שהרג את אחיו למחצה, מוחמד אל-סבאח. מובארכ א-סבאח נחשב כמי שהניח את התשתית למדינת כווית המודרנית. א-סבאח הוא זה שעיצב את דמותה וקבע את חוקתה ולפיה אמיר כווית חייב להיות מצאצאיו בן לבית סבאח.^[1]

מובארכ היה השליט השביעי בשושלת אל-סבאח. מובארק היה גם אב לשני שליטי כווית שירשו אותו, ג'אבר וסלים, שמהם יצאו אל-ג'אבר ואל-סלים וענפי משפחת אל-סבאח, והוא האב הקדמון של כל השליטים וראשי הממשלה הכוויתים אחריהם.

מובארכ חתם על הסכם עם בריטניה ב-23 בנובמבר 1899, והתחייב כי הוא וממשיכי דרכו לא ישתפו פעולה עם נציגים זרים ולא ימכרו שטחים ללא אישור ממשלת בריטניה. בזכות הסכם זה והחסות שהוענקו לכווית ולמשפחת אל-סבאח, הוא נחשב כמייסד כווית.

בתקופת שלטונו חוותה כווית פריחה כלכלית, מובארכ דגל במנהל תקין והשקיע בתשתיות נמל וכבישים איכותיים. כווית כונתה מרסיי של המפרץ הפרסי, כלכלתה משכה אליה רבים ואוכלוסייתה הייתה מורכבת מתושבים ערבים, פרסים, אפריקנים, יהודים וארמנים, סובלנותה של המדינה לדתות שונות אפשרה מגורים בכפיפה אחת של מגוון כה רב של עמים ודתות. אולי הדוגמה הטובה ביותר היא קיומו של מיסיון אמריקאי והיחסים השלווים שהיו קיימים בין הנוצרים האמריקאים שזה מקרוב באו לבין האוכלוסייה הוותיקה בכווית.^[2]

בשנת 1903 החוקר והצלם היהודי-גרמני הרמן בורכהרט ביקר בכווית, נפגש וצילם את מובארכ. הצילום נחשב אייקוני עד ימינו.^[3]

ראשית חייו

מובארכ נולד למשפחת אל-סבאח ב-1837, לשייח' סבח ג'אבר אל-סבאח (1859–1866) וללולווה. כשהגיע לגיל חמש, הוא התחיל ללמוד קרוא וכתוב ולשנן את הקוראן, בנוסף ללימודי חשבון. כשהגיע לגיל ההתבגרות, קיבל על עצמו תפקידים צבאיים במדבר כווית תחת שלטונו של אחיו הבכור, השייח' עבדאללה בן סבח א-סבאח, עד מותו ב -1892, ואז אחיו השני, מוחמד בן סבח אל-סבאח. הוא פיקד על חיל הפרשים של צבא כווית במבצעים רבים, כולל כמה מסעות עות'מאניים - בעיקר מסעות ב-1871, 1892 ו-1894 לתוך אל-אחסא, קטר ודרום עיראק.^[4] על שירותו הארוך קיבל מובארכ מספר עיטורים עות'מאניים.^[4] בתקופה זו כווית השקיעה מאמצים רבים בהתקרבות לאימפריה העות'מאנית, מדיניות שהחלה בימי עבדאללה א-סבאח, ונהפכה בהמשך בידי מובארכ. הוא קיים כמה אינטראקציות עם הבריטים כבר ב-1863 כאשר פגש את סר לואיס פלי, דיפלומט בריטי שיצא למשימות רבות ברחבי האזור, ובשנת 1883 כאשר נשלח לשליחות דיפלומטית עות'מאנית לבחריין.^[5]^[6]

רצח מוחמד וג'ראח אל-סבאח

ב-8 במאי 1896, הרג מובארכ את אחיו למחצה מוחמד וג'ראח, ועלה על כס השלטון.^[7]

רוב ההיסטוריונים מקבלים את הטענה שמובארכ רצח את אחיו למחצה, אך פרטי ההתנקשות נתונים במחלוקת. החוקרת ג'יל קריסטל טוענת שמובארכ, בניו ג'ביר וסלים, ותומכים נאמנים, רצחו את אחיו למחצה בסתר במהלך הלילה.^[8] חוקרים אחרים אינם מזכירים את בניו. חוקרים אחרים טוענים כי לא ניתן לקבוע שמובארכ עומד מאחורי ההתנקשות, ואם היה ידוע בוודאות שכך הדבר, תומכיהם של מוחמד וג'ראח היו נוקמים בו.^[9]

ישנן מספר תיאוריות אפשריות למניעי מובארכ ברצח אחיו. תיאוריה אחת היא שמובארק התרעם על כך שהוא נשלח ללא הרף למסעות שבטיים אל המדבר.^[4] תיאוריה שנייה היא שמוחמד לא מימן כראוי את משלחותיו של מובארכ.^[10] התיאוריה השלישית היא שבעיני מובארכ מוחמד היה מנהיג חלש שחוסר הפופולריות שלו בכווית "חייב" את הדחתו.^[4]^[8] ^[11] התיאוריה הסבירה ביותר היא שמובארכ הרגיש שהוא לא קיבל את חלקו הראוי בעושר וברכוש המשפחתי.^[12]

התבססות בשלטון

לאחר עלייתו לשלטון שיחד מובארכ את הפקידים העות'מאנים כדי להשיג תמיכה במינויו לקאימקאם של כווית כמו אחיו הקודמים.^[4] הדבר מומחש עוד יותר באמצעות מזכר של קפטן JF Whyte, סוכן בריטי שהוצב בבצרה: "שייח' מובארק, מאז השתלטותו על השלטון, משתמש בעושרו של אחיו המנוח כדי להבטיח את הכרתו כשיח' ואת מינויו לקיימקאם של כווית על ידי הנשגבים. פורט."^[13] מובארכ הצהיר ללא הרף על נאמנותו לאיסטנבול, אך ויכוח מר השתולל בקרב המועצה העות'מאנית לגבי דרך הפעולה בה יש לנקוט עם מובארכ ועם רצח אחיו לכאורה. הוויכוחים ניזונו מחוסר מידע ודיווחים מבלבלים סביב מובארכ, בין השאר בגלל המניפולציות שמובארכ הפעיל והפצת דיסאינפורמציה.^[14]^[15] היו קצינים עות'מאניים שראו בפעולה צבאית בכווית פתרון לבעיה, חמדי פאשה קצין עות'מאני מבצרה, הציע לשלוח כוחות התערבות מבצרה לכווית.^[16]

העות'מאניים היססו מאוד בשאלת מינויו של מובארכ כקאימקאם, אך בסופו של דבר קיבל את התואר בדצמבר 1897.^[17] העות'מאניים בחרו לעשות זאת על מנת להשיב את הקט והיציבות לאזור.

היחסים עם האימפריה הבריטית

חוסר ההחלטיות העות'מאנית הארוכה לגבי מינויו לקאימקאם, כמו גם תחושות הפגיעות, סללו את הדרך של מובארכ לקשרים עם הבריטיים. ב-18 בינואר 1899, חתם מובארכ על הסכם סודי עם מייג'ור MJ Meade, דיפלומט ופליטקאי בריטי בבושהר, שהגן על כווית מפני כל תוקפנות זרה חיצונית. היא גם חייבה את מובארכ וממשיכיו לא לשתף פעולהעם נציגים זרים ולא למכור שטחים ללא אישור ממשלת בריטניה. מייג'ור מייד היה להוט להקים את כווית כמדינת חסות בריטית רשמית מתוך כוונה להרחיב את ההשפעה הבריטית במפרץ הפרסי ולהגן על הסחר שלה, כמו גם לשלוט על התחנה הסופית הפוטנציאלית של מסילת רכבת ייעודית מפורט סעיד ולמנוע אפשרות להשתלטות עות'מאנית או רוסית על כווית.^[18] עם זאת, לא מובארכ ולא בכירים בריטים אחרים תמכו ברעיון המדינת חסות. כפי שכתב סר ארתור גודלי, תת-המזכיר הקבוע של הודו, ללורד קרזון: "אנחנו לא רוצים את כווית, אבל אנחנו לא רוצים שזה יהיה אצל אף אחד אחר".^[19] ההגנה הבריטית של מובארכ סייעה בידו לבסס ולחזק את כוחו ללא חשש מכל התערבות חיצונית מצד העות'מאניים, שבטי הסביבה או הרוסים.^[20]

משבר 1901

מובארכ שהסתמך בהגנה הבריטית, הרגיש חופשי להמשיך במדיניות שלו והחל בפלישה לנג'ד עם צבא כוויתי. המטרה הייתה לתבוע את החלק הדרומי של השלטון הראשידי בתקווה שחלומו של מובארכ להיות המנהיג הבלתי מעורער של חצי האי ערב יתגשם.^[21] המערכה הצליחה במידה בינונית עד לקרב שריף ב-17 במרץ 1901, שם הושמד רוב כוחו של מובארכ, כולל מותם של אחיו ושני אחייניו. זה סימן לא רק את סוף חלומו של מובארכ אלא גם העמיד אותו על סף איבוד שליטה בכווית.^[21]

התבוסה הגדולה של מובארק בשריף איימה על שלטונו. ב-28 במאי 1901 הוא ביקש לקבל חסות בריטית אך הדבר נדחה בשל המתיחות הבינלאומית סביב כווית.^[22] העות'מאנים שקלו לנצל את תבוסת מובארכ להשגת שליטה ישירה בכווית. העות'מאנים לא ידעו על הסכם האנגלו-כוויתי אך הבינו שהנוכחות הבריטית הגוברת סביב כווית היא סימן להסכמים סודיים בין מובארכ לבריטים. העות'מאנים ניסו לבסס מחדש את שליטתם והשפעתם על ידי פתיחת עמדות מכס והגברת השליטה בנמלים, באמצעים אלו ניסו העות'מאנים לאלץ בכוח את מובארכ לקבל את הנוכחות העות'מאנית החדשה, ולגלות לה נאמנות אמיתית.^[23]^[24] הבריטים לעומת זאת חשפו בפומבי את עצם קיומו של ההסכם והחלו לגבש את המשמעויות המעשיות שלו, מה שגרם למשבר בין העות'מאנים והבריטים על מעמדה של כווית כמדינה.^[25]

בספטמבר 1901 לאחר תקרית שבו ספינות מלחמה עות'מאנית ובריטית ניהלו עימות זה עם זה, מובארכ, הבריטים והעות'מאנים החליטו לחתום על הסכם סטטוס קוו. הסכם זה קבע כי לא העות'מאנים ולא הבריטים מורשים להציב חיילים בתוך כווית וכי לעות'מאנים עדיין יש סמכות שיפוט על כווית.^[26]^[27] ההסכם מנע את החרפת משבר, אך השליטה העות'מאנית הייתה סמלית בלבד ומובארכ המשיך בניסיונותיו לממש את שאיפותיו.

לאחר 1902

מובארק אל סבאח רכוב על סוס לצד שותף ב-1903.

בשנים שלאחר מכן מובארכ עסק ללא הרף בפעלות שונות שיסייעו לכווית להשיג יותר כוח וריבונות ולהשתחרר משליטת עות'מאנים. הוא העניק לבריטניה זכויות בלעדיות להקים סניף דואר בכווית ב-1904 ובשנת 1905 שקל להניף את דגל כווית במקום זה העות'מאני. עם זאת, לא הקמת הדואר ולא הנפת הדגל התרחשו עד מלחמת העולם הראשונה. באוקטובר 1907 מכר את כל האתרים המיועדים לבניית תחנות רכבת לבריטים, תוך פגיעה בתוכנית הגרמנית-עות'מאנית להרחיב את מסילת הברזל ברלין-בגדאד לנמל, מה שהיה נותן להם גישה לסחר בתת-היבשת ההודית. בתמורה קיבל מובארק 4000 פאונד לשנה והבטחה שבריטניה תכיר באוטונומיה של כווית ובשלטונו של השייח' עליה.^[28] ממשלת בריטניה הכירה במובארכ בכך שמינתה אותו לאביר מפקד מסדר האימפריה ההודית ואביר מפקד מסדר כוכב הודו.

מובארכ גם המשיך לבחוש בעניינים אזוריים סביבו, מה שגרם לתרעומת הן בצד העות'מאני והן בצד הבריטי. מובארכ הבריח רובים בריטיים למנהיגים ערבים מקומיים בהם תמך. בשנים 1904–1906, בזמן שהצבא העות'מאני כבש מחוז אל-קסים במרכז נג'ד, מובארכ תמך באבן סעוד, והעניק לו תמיכה "מוסרית וחומרית חזקה".^[29] ב-1905 שימש מובארק גם כמתווך בין הסעודים והעות'מאנים, ובמקביל עיצב את האסטרטגיה הסעודית במהלך המשא ומתן.^[29] בתגובה להתעצמותו של מובארכ ניסו העות'מאנים לשנות את היחס כלפיו ולקרבו בחזרה אליהם, עדות לכך ניתן לראות התרחש בשנת 1911 כאשר במכתב למובארכ פנו אליו לא כ"קאימקאם מכווית" אלא "שליט כווית וראש שבטיה".^[30] שינוי הגישה, לצד קשיים פנימיים ולחצים בריטיים הוביל לאמנה האנגלו-עות'מאנית משנת 1913, שהכירה בכווית כקאזה אוטונומית של האימפריה העות'מאנית.

כשהחלה מלחמת העולם הראשונה, תפס מובארכ את הצד של הבריטים על פני העות'מאנים, ואמנת 1913 בוטלה. בנובמבר 1914 כתמיכה במאמץ המלחמתי שלח מובארכ כוחות לאום קאסר, ספואן, בוביאן ובצרה כדי לגרש את העות'מאנים, הכוחות העות'מאניים אכן נסוגו מעמדות אלו שבועות לאחר מכן,^[31] ובתמורה הכירה ממשלת בריטניה בכווית כ"ממשלה עצמאית בהגנה בריטית".^[32] עד מהרה הסיר מובארק את הסמל העות'מאני שהיה על דגל כווית והחליף אותו ב"כווית" שנכתב בכתב ערבי.^[31] השתתפותו של מובארכ ומעלליו הקודמים במניעת השלמת מסילת הברזל של בגדד סייעו לבריטים להגן על המפרץ הפרסי ולחסום שליחת תגבורת עות'מאנית וגרמנית.^[33]

מותו

במהלך שנות חייו המאוחרות מובארכ נאבק במחלות חוזרות ובעיות לבביות וב-28 בנובמבר 1915 מת לאחר התקף של מלריה.

ביבליוגרפיה

Alghanim, Salwa (1998). The Reign of Mubarak al-Sabah: Shaikh of Kuwait, 1896-1915. New York City: I.B. Tauris. ISBN 978-1-86064-350-7.
Anscombe, Frederick F. (1997). The Ottoman Gulf: The Creation of Kuwait, Saudi Arabia, and Qatar. New York City: Columbia University Press. ISBN 978-0-231-10839-3. נבדק ב-2010-09-23.
Bidwell, Robin (1971). The Affairs of Kuwait 1896-1905. Vol. 1: 1896-1901. London: Frank Cass and Company Limited. ISBN 978-0-7146-2692-5.
Busch, Briton Cooper (Spring 1967). "Britain and the Status of Kuwayt 1896-1899". Middle East Journal. Middle East Institute: 187–198. ISSN 0026-3141. JSTOR 4324123.
Casey, Michael S. (2007). The History of Kuwait. Westport, CT: Greenwood Publishing Group. ISBN 978-0-313-34073-4.
Crystal, Jill (1995). Oil and Politics in the Gulf: Rulers and Merchants in Kuwait and Qatar. Cambridge University Press. ISBN 978-0-521-46635-6.
Slot, B.J. (2005). Mubarak Al-Sabah: Founder of Modern Kuwait 1896-1915. London: Arabian Publishing Ltd. ISBN 978-0-9544792-4-4.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא מובארכ בן סבאח א-סבאח בוויקישיתוף

הערות שוליים

^ Kuwait Constitution, Part I, Article 4, ויקיטקסט
^ Broeze, Gateways of asia, עמ' 165
^ Scheich Mubarak von Kuweit, ERECHERCH
^ ¹ ² ³ ⁴ ⁵ Anscombe 1997, p. 93
^ Alghanim 1998, p. 33
^ Bidwell 1971, short blurb on the Al-Sabah genealogical map insert, p. xviii
^ Peter Sluglett (בדצמבר 2002). "The Resilience of a Frontier: Ottoman and Iraqi Claims to Kuwait, 1871-1990". The International History Review. 24 (4): 788. JSTOR 40111134. {{cite journal}}: (עזרה)
^ ¹ ² Crystal 1995, p. 23
^ Slot 2005, p. 76
^ Casey 2007, p. 84
^ Slot 2005, p. 65
^ Anscombe 1997, p. 94
^ Bidwell 1971, p. 8
^ Anscombe 1997, pp. 102–103
^ Slot 2005, p. 87
^ Slot 2005, p. 77
^ Anscombe 1997, pp. 104–105
^ Anscombe 1997, pp. 110–111
^ Busch 1967, p. 196
^ Anscombe 1997, pp. 112, 121
^ ¹ ² Anscombe 1997, p. 118
^ Slot 2005, p. 178
^ Anscombe 1997, p. 121
^ Slot 2005, p. 181
^ Anscombe 1997, p. 123
^ Anscombe 1997, pp. 121–122
^ Slot 2005, pp. 184–186
^ Anscombe 1997, p. 134
^ ¹ ² Anscombe 1997, p. 136
^ Anscombe 1997, p. 139
^ ¹ ² Slot 2005, p. 407
^ Slot 2005, p. 406
^ Slot 2005, p. 409

[:0-1] Kuwait Constitution, Part I, Article 4, ויקיטקסט

[2] Broeze, Gateways of asia, עמ' 165

[3] Scheich Mubarak von Kuweit, ERECHERCH

[Anscombe1997p93-4] ¹ ² ³ ⁴ ⁵ Anscombe 1997, p. 93

[5] Alghanim 1998, p. 33

[6] Bidwell 1971, short blurb on the Al-Sabah genealogical map insert, p. xviii

[7] Peter Sluglett (בדצמבר 2002). "The Resilience of a Frontier: Ottoman and Iraqi Claims to Kuwait, 1871-1990". The International History Review. 24 (4): 788. JSTOR 40111134. {{cite journal}}: (עזרה)

[Crystal1995p23-8] ¹ ² Crystal 1995, p. 23

[Slot2005p76-9] Slot 2005, p. 76

[10] Casey 2007, p. 84

[11] Slot 2005, p. 65

[12] Anscombe 1997, p. 94

[13] Bidwell 1971, p. 8

[14] Anscombe 1997, pp. 102–103

[15] Slot 2005, p. 87

[16] Slot 2005, p. 77

[17] Anscombe 1997, pp. 104–105

[18] Anscombe 1997, pp. 110–111

[19] Busch 1967, p. 196

[20] Anscombe 1997, pp. 112, 121

[Anscombe1997p118-21] ¹ ² Anscombe 1997, p. 118

[22] Slot 2005, p. 178

[23] Anscombe 1997, p. 121

[24] Slot 2005, p. 181

[25] Anscombe 1997, p. 123

[26] Anscombe 1997, pp. 121–122

[27] Slot 2005, pp. 184–186

[28] Anscombe 1997, p. 134

[Anscombe1997p136-29] ¹ ² Anscombe 1997, p. 136

[30] Anscombe 1997, p. 139

[Slot2005p407-31] ¹ ² Slot 2005, p. 407

[32] Slot 2005, p. 406

[33] Slot 2005, p. 409

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]

[9]

[10]

[11]

[12]

[13]

[14]

[15]

[16]

[17]

[18]

[19]

[20]

[21]

[22]

[23]

[24]

[25]

[26]

[27]

[28]

[29]

[30]

[31]

[32]

[33]